בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחקיר מוסף הארץ: הסודות האיומים של קהילת העבריים בדימונה

בעקבות החלטתו של קווין פניקס, צעיר מקהילת העבריים בדימונה, לחשוף את ההתעללות המינית שעבר בילדותו, יוצאים ילדים ונשים בקהילה בהאשמות קשות כלפי ראשי הקהילה והחיים שהנהיגו בה * הטרדות מיניות החוצות שלושה דורות * אלימות כלפי ילדים ופעוטות * פוליגמיה ודיכוי נשים * צפיפות ועוני המובילים להזנחה פיזית ורגשית * וקוד שתיקה חמור שדורש לשמור הכל בקהילה * ראשי הקהילה בתגובה: "הקהילה שלנו מבוססת על ערכי מוסר גבוהים"

9תגובות

יש כתבות שלא סובלות פתיח. זו אחת מהן. יותר מדי דברים קרו בקהילת העבריים בדימונה מכדי שיהיה זמן למשחקי ניסוח. הטרדות מיניות שחוצות שלושה דורות, שוביניזם קיצוני שהוביל להשפלה ודיכוי נשים, אלימות קשה כלפי תלמידים ורעב ועוני שהביאו להזנחה פיזית ורגשית של ילדים. יותר מדי חטאים הושתקו וטואטאו על ידי הקהילה עצמה, יותר מדי חוליים חברתיים זכו להתעלמות מצד הממסד הישראלי, מכדי שיהיה טעם להזמין את הקוראים בנחת פנימה. אין מה להעמיד פנים. הפצצה החברתית בדימונה מתקתקת, ושום שיר נשמה עם קצב סוחף לא יכסה על הכאב והבושה.

* * *

ציפורה בת ישראל, אם לעשרה ילדים בת 50, עזבה לפני שמונה שנים את בעלה ולפני שלוש שנים את קהילת העבריים ב"כפר השלום" בפאתי דימונה. כהני הקהילה ניאותו לתת לה גט רק לאחר מאבק. "אני היום רוצה התחלה חדשה", היא אומרת, "אני בת 50 ואין לי כסף, אין לי חסכונות, אין לי שום דבר. אני ונשות הקהילה זקוקות לעזרה. הגיע הזמן לומר זאת".

היא עלתה ארצה עם אביה בגיל שש. אביה נמנה עם חוג המקורבים למייסד הקהילה, בן עמי קרטר, אמה שלא האמינה בדרכו נותרה בארצות הברית. "כל החיים פחדתי, במשך שנים עברנו שטיפת מוח", היא מעיזה לומר לראשונה בגלוי. "בן עמי לימד אותנו מילדות שכל העולם נגדנו ואין לאן ללכת, ומי שפועל בניגוד למה שהוא אומר יוצא מהקהילה ומנודה. רק אחרי הרבה שנים, אחרי שהילדים שלי גדלו, התחלתי להבין שמשהו בחיים שלנו לא בסדר. היום אני מבינה שמנהיגי הקהילה לא דואגים לילדים ולנשים. לנשים בקהילה אין מעמד. פעם אחת אחד מהמנהיגים אמר שתפקיד הנשים בקהילה הוא להיות דיסק ריק".

כמו רוב נשות הקהילה היא נישאה בגיל 18 והחלה במלאכת הולדת הילדים וגידולם. מצוות פרו ורבו מוערכת עד מאוד בקהילה, במיוחד כשעל פי המסורת בעדה, ובניגוד לחוק הישראלי, מותר לכל גבר לשאת שבע נשים (מאחר שהמדינה לא מכירה בנישואים הנערכים בתוך העדה לא מתייחסת אליהם המשטרה כעבירה; במשרד הפנים רשומות רוב הנשים הנשואות כרווקות או כאמהות חד הוריות). כאשר הצפיפות בדירה הקטנטנה בכפר היתה קשה מנשוא, עזבו היא ובעלה לדירת שני חדרים בשכונת הניצחון הסמוכה. "לא היה כסף להאכיל את הילדים. מחמישה שקלים אני יודעת להכין ארוחה ל-20 איש. הבעל שלי עבד וגם אני עבדתי בניקיון בבאר שבע, אבל הכסף לא הספיק. אפילו לחלק פרי לכל ילד היה בלתי אפשרי. בשלב מסוים, כאשר הוכרנו כתושבי קבע ב-2004 והתחלנו לקבל קצבת ילדים, קיבלתי סכום יפה של כ-4,800 שקל. זה היה המון כסף, אבל לא נהנינו ממנו. את הכסף נדרשנו להעביר לבן עמי. סיפרו לנו שיש לקהילה המון חובות ובשביל זה צריך את הכסף. במשך שנתיים נתנו את הקצבה ויותר לא ראינו את הכסף. היו פעמים שאמרתי 'אני לא נותנת', אז איימו עלי בעונשים, בחרם, שלא אוכל להיכנס לכפר ולהשתתף במסיבות ובחגים".

את הדירה הקטנה בשכונת הניצחון חלקה עם עוד משפחה, כמקובל. "אני הייתי אז עם תשעה ילדים. כל הבנות ישנו בחדר אחד איתי וכל הבנים בתוך מרפסת שבה יכולה להיכנס מיטה אחת. למשפחה השנייה היו רק שני ילדים. כולנו חלקנו חדר שירותים אחד, מטבח אחד קטן, וכולם חשבו שזה בסדר".

כשעברו לדירה גדולה יותר של ארבעה חדרים, גדל בהתאם גם מספר הדיירים. "כשעברנו לדירה עם ארבעה חדרים, גרנו בה חמש משפחות. לכל משפחה היו שבעה-שמונה ילדים. כשהייתי מאכילה את הילדים שלי בערב, הילדים האחרים היו באים ומוציאים אוכל מהצלחת של הילדים שלי עם היד. הייתי צריכה לשמור על ילדי שיאכלו בשקט. היה בלגן נורא".

בנה הרביעי, בן 26, גר היום בתל אביב, הרחק ממשפחתו. "הוא כועס עלי ועל אבא שלו ועל הקהילה. שאלתי אותו: 'למה אתה כועס כל כך?' כשהתרחקתי מהקהילה הוא התחיל לדבר איתי ולהוציא דברים. הוא סיפר לי שכילד נהג לאכול מהאשפה מרוב שהיה רעב. אני לא ידעתי וזה כל כך כואב לי היום. לא חשבתי שהילד שלי רעב כל כך. היו ימים שגם אני הסתובבתי רעבה, אבל בשביל הילדים שלי תמיד חיפשתי אוכל. אני זוכרת שיום אחד הוא התחנן בפני: 'אמא, תני לי משהו לאכול'. לא היה לי מה לתת לו. אז הוא ביקש כפית של טחינה. נתתי לו והוא כל כך שמח כאילו נתתי לו זהב".

למה במשך 30 שנה אף אחד לא דיבר על הרעב והסבל?

"היינו תחת השפעה של שטיפת מוח. דיברו איתנו על כך שהעולם יגיע לקצו וכולם ימותו, ואנחנו, השבט הנבחר, נינצל. אבא שלי עוד מחכה שכל העולם ייהרס".

אני מבינה שחלק מהעונשים היו מכות לילדים.

"היו זמנים שהיו מכים קשה את הילדים, אפילו תינוקות. חשבו שזה יעשה להם טוב. כשילד התחצף או לא עשה מה שאומרים לו, הוא קיבל מכות. פעם אחת ילד שלי לא טיאטא את הכפר בבוקר אז לקחו אותו למקלט והיכו אותו. אני לא ידעתי. הילדים באו והזעיקו אותי. גם אני הרבצתי לילדים. בסוף ראיתי שזה לא עוזר אז הפסקתי. לילדה הקטנה שלי כבר אף פעם לא נתתי מכה".

כמו כולם היא האמינה בחזון הקהילתי, אך עם השנים עברה התפכחות דאובה. "חשבתי שנשים את הכסף ביחד ונקנה אדמה ונעשה משהו ביחד כקהילה. כולם חשבו כך. אבל אני לא יודעת לאן הכסף הלך והקהילה נתקעה 40 שנה באותו מקום. הבתים בכפר כבר זבל, הם לא ראויים למגורי אדם".

הקש ששבר את גב הגמל היה רצונו של בעלה להינשא לאשה שנייה. "הוא הביא הביתה צעירה בת 27, אני כבר הייתי בת 41. היא עברה להתגורר איתנו וזה לא היה טוב. לא הייתי מסוגלת לקבל את זה. נתנו לי להתגרש ממנו אחרי תקופה ארוכה. היום בקהילה רואים בי מסיתה. מדברים בי רעה. למרות זאת המון נשים מגיעות אלי להתייעץ ולדבר, יש הרבה מאוד סבל".

מה החלום שלך?

"לעזוב את דימונה, להתחיל מההתחלה במקום אחר ולקבל עזרה".

בחדרים סגורים

לפני ארבעה חודשים נכנס קווין (עפרן) פניקס אל תחנת המשטרה בדימונה ביודעו היטב שמכאן אין דרך חזרה. פניקס, בן 24, התיישב מול החוקר, נשם נשימה עמוקה והחל לתאר בפרטי פרטים כיצד קרוב משפחתו נהג לאנוס אותו כשהיה ילד בן 11. לחוקר הגיש דיסק עם שיחות שערך קודם לתלונה עם קרובו. "מה בדיוק משך אותך בילד בן 11?" הטיח בו וביקש הסברים. הוא זכר כל רגע: את הלילות שבהם נשלף ממיטתו המום משינה, את הטלוויזיה הקטנה שבה הוקרנו הסרטים הפורנוגרפיים, את הערבים החמים שבהם נלקח על ידי קרובו למקום עבודתו, באזור התעשייה בעיר, רק כדי שיוכלו, אל מול השממה הצהובה, להיות לבדם במושב האחורי.

בתום החקירה נעצר קרוב המשפחה. לאחר חקירה מהירה העבירה משטרת דימונה את חומר הראיות עם המלצה להגשת כתב אישום לפרקליטות (מהפרקליטות נמסר שהתיק בשלבי טיפול מתקדמים). פניקס יודע שבפנייתו למשטרה פתח תיבת פנדורה והפר את קשר השתיקה סביב סוגיה קשה בקרב קהילת העבריים, גברים וילדים בחדרים סגורים. "רבים רואים בי היום סוג של בוגד", הוא אומר. "חינכו אותנו לא לפנות אף פעם לעזרה אצל הלבנים".

פנייתו של פניקס אל המדינה והחוק נעשתה בעידודה של מנהלת בית ספר אחווה של הקהילה, מימי עזריאל, ישראלית בת 44 שמונתה לתפקיד לפני שנתיים וביקשה לעזבו הקיץ. שבועות ספורים לפני כן החלה עזריאל בחקירה משלה. לנוכח שברי מידע והתנהגויות חריגות של תלמידים עלה אצלה חשש שמשהו לא בסדר. בדו"ח חמור שהגישה באביב למפקחת משרד החינוך מימי גילוץ, וממנה למשרד הרווחה, כתבה עזריאל שהיא חושדת שחלק מתלמידיה נתונים להזנחה רגשית ולאלימות פיזית ומינית. היא החלה בפעילות חינוכית הסברתית בנושא ואף שילבה בדו"ח רשימה של הורים ותלמידים שעשויים להעיד על המתרחש בבתי הקהילה. שני אלה, פניקס ועזריאל, הם שמובילים את קהילת העבריים ל"הרמת המסך" הראשונה בתולדותיה.

דירתו של פניקס במרכז תל אביב מרווחת ומרוהטת בספות עור שחורות. הוא מתגורר בעיר כבר שלוש שנים ומתפרנס מעבודה בחנות פרוזן יוגורט. שנות אור מפרידות בינו לבין כפר השלום. את מלבושי הכותנה הצבעוניים החליף במראה תל-אביבי אופנתי, את הביתנים הצפופים במחשב ומסך פלזמה. לכפר, שבו חיים אמו ובני משפחתו, הוא לא מסוגל לחזור, והיום כבר לא בטוח אם זה אפשרי.

כמו ילדים רבים בקהילה הוא התגורר תקופות ארוכות אצל קרובי משפחה. אביו גורש מהארץ בילדותו, ואמו גידלה אותו ואת אחותו בעודה עובדת בתל אביב. משך חודשים ארוכים היתה חוזרת הביתה רק בסופי שבוע. הוא ואחותו ישנו אצל קרובי משפחה שלהם תשעה ילדים משלהם. "כשאני חושב על מה שעברתי שם אני לא מאמין שאני היום כאן, מתפקד, יחסית שפוי. הייתי ילד בן 11 ואני זוכר הכל".

משנות ילדותך הראשונות אתה בטח זוכר את הכפר לטובה, לא?

"הכפר עבורי היה מקום שכיף לגור בו. היינו שם עם עוד הרבה ילדים. בקיץ הקרוב שלי היה מחשיך את הבית ושם לכל הילדים סרטים של דיסני בטלוויזיה. בימים חמים הוא היה מוציא אותנו לחצר ומשפריץ בצינור מים. בשבילי היה שם הכי נפלא בעולם. אבל אז התחיל גם הסיוט של חיי".

נגיעות קטנות. כך זה התחיל. "אחד הדברים שאני הכי זוכר הוא שהייתי מול המקרר במטבח והוא עבר לידי ונגע לי בישבן. לא ידעתי אם זה היה מכוון. בדיעבד אני יודע שהוא בדק מה תהיה התגובה שלי. היו ימים שכל הילדים היו יוצאים עם אמם בבוקר ואני נשארתי בבית. באותם ימים הוא החל להגיע אלי למיטה ולגעת בי. מתתי מפחד. לא ידעתי מה לעשות, הרבה פעמים גם הייתי בספק שמה שקרה אולי לא קרה. המוח שלי לא קלט. כשהוא התחיל לגעת לי באיבר המין, לא ידעתי מה לעשות. להגיד לאשה שלו? לא ידעתי.

"היינו ישנים שישה ילדים בחדר", הוא ממשיך, נרגש. "אני ישנתי קרוב לדלת, הוא היה מושך אותי בקרסול ושולף אותי מהחדר. בחדר שלו היתה טלוויזיה בצבע אדום שאני בחיים לא אשכח אותה. הוא היה שם סרטים כחולים וגורם לי להסתכל עליהם. בגיל 11 נחשפתי לכל סרט אפשרי. הייתי בטוח שזה חלק מהחיים, שאני לא היחיד שרואה את זה. התדירות היתה פעם-פעמיים בשבוע כשאשתו עבדה מחוץ לבית ונשארה לישון בבאר שבע. הרבה פעמים אחרי שהוא היה נרדם הייתי מכבה את הטלוויזיה ויוצא בחזרה למיטה שלי. ידעתי שהוא כבר לא יעיר אותי שוב כי הוא כבר קיבל את מה שרצה. בחדר שלי הייתי בוכה. לא ידעתי אל מי לפנות".

למה לא שיתפת את אמך במה שקרה?

"לא סיפרתי כי לא רציתי לפגוע בה, כי לא ידעתי אם היא תאמין לי. הוא גם היה מרביץ לילדים שלו בצורה נוראה. הוא היה דופק את הראש של הילדים בקיר או בארון. בשבילי זה היה סימן שאני צריך להיות בשקט".

כשהחלו לצאת מחוץ לבית כבר היה לו קשה לעמוד בכאב ובהשפלה. "מה ששבר אותי היה מה שקרה ליד המפעלים. יש לקהילה מפעלים באזור התעשייה וכל חבר צריך לעשות בתורו משמרת בלילה. הוא היה לוקח אותי איתו למשמרות, היה אומר שהוא צריך חברה. אני זוכר שהייתי יורד יחף, בלי סנדלים, והיינו נוסעים ושם היה אונס אותי. כשהוא התחיל לאנוס אותי, התחלתי להרוס את עצמי. בבית הספר הפכתי להיות מסוגר ובודד. הייתי ילד שקט. הייתי בפחדים".

הסיוט נגמר כשהיה כבן 13 ואמו חזרה לדימונה ועברה לגור מחוץ לכפר, בדירה. הוא סחב איתו את סודו בקושי. "במשך שנים התפוצצתי מבפנים. בצבא השתגעתי לגמרי. התגייסתי להנדסה קרבית, אבל הייתי באי-שקט מטורף. עשיתי שטויות. לא החזקתי מעמד. הגעתי למצב שהתחלתי לעשן סמים ועל זה נכנסתי לכלא לארבעה חודשים. הסמים היו הדבר היחיד שהרגיע אותי. פתאום נגמרו הדאגות והכל היה טוב. אני היום נקי. אני מעשן רק סיגריות. באותה תקופה ידעתי בלב שמשהו גורם לי להתנהג איך שאני מתנהג, שמשהו לא בסדר".

במהלך שירותו הצבאי החליט לדבר עם קרובו ולפתוח את העניין. "רציתי סוף סוף להוציא את זה מהלב שלי. הגעתי ביום שישי אחד לדימונה. כל הילדים שלו היו בבית. הסתכלתי עליו. הוא שאל: 'מה נשמע? מה שלומך?' והיה בינינו מבט בעיניים שאמר הכל. המבט שלי אמר, אתה יודע למה לכל הרוחות הגעתי הנה. הוא ביקש ממני ללכת לבית של אחותו ולהביא לו שמרי בירה לבישול. הלכתי ולא חזרתי יותר".

השנים חלפו, הוא השתחרר מהצבא והחל לבנות את חייו בתל אביב בלא שיחלוק את הסוד עם נפש חיה. לפני כחצי שנה, כשהוא וחברתו צפו בטלוויזיה בסדרת המשטרה "סי-אס-איי", הוא גילה לה. "זה היה פרק על בחורה שהרגה משפחה שלמה ולא תפסו אותה. חברה שלי אמרה: 'אתה יודע, היא תהרוג עוד משפחה ולא יתפסו אותה'. הייתי אחרי כמה בקבוקי בירה ופתאום אמרתי לה: 'יש לי סוד על עוד מישהו שלא תפסו'. ואז אמרתי לה: 'קרוב שלי אנס אותי'. פתאום, אחרי שנים, נפל לי האסימון שאנשים לא יכולים לעשות מה שהם רוצים ואין מה לעשות. פתאום הבנתי שצריך לתפוס אותם".

עוד באותו ערב הוא החליט להתקשר אל אמו ולספר לה. "התקשרתי וסיפרתי לה, והיא אמרה: 'חשבתי שהתקשרת כי ידעת על הקרובה שלך'. באותה שיחה היא סיפרה לי שגם קרובת משפחתי חשפה בפניה לאחרונה שעברה התעללות מינית מצד אדם אחר בקהילה. זה הפך להיות ערב יותר כבד ממה שחשבתי". הקרובה, חברה בקהילה, אינה מוכנה להיחשף. פניקס גמר אומר להפר את קשר השתיקה. לפני שניגש למשטרה התקשר אל קרובו וניהל עמו מספר שיחות טעונות שבהן דרש הסברים. כשהחוקרים הקשיבו לשיחות המוקלטות, הם הבינו שהתיק מבחינתם סגור.

מחפשים תשובות

קהילת העבריים, הידועה בכינויה העממי "הכושים העבריים", מונה כיום כ-2,000 איש מתוכם גרים בכפר השלום 1,300. הקהילה נוסדה בשיקגו בשנות ה-60 על ידי נהג האוטובוס בן קרטר שטען שחווה חיזיון ובו שמע מהמלאך גבריאל שהאפרו-אמריקאים הם צאצאים של אחד מעשרת השבטים האבודים. קרטר שינה את שמו לבן עמי בן ישראל וקיבץ סביבו עדת מאמינים. במחצית שנות ה-60 היגרה הקבוצה לליבריה באפריקה, שם במשך שלוש שנים התכוננו חבריה לעלייתם ארצה. ב-69' החלו להגר לישראל על בסיס אשרות זמניות. אף על פי שבאותן שנים פסק הרב הראשי שהם אינם יהודים ואינם זכאים לאזרחות המשיכו חסידי הקבוצה להגיע והתיישבו בדימונה. ב-90' הגיעו להסכמה עם הממשלה שלפיה יקבלו אשרות תייר עם רישיון עבודה, וב-2003 קיבלו מעמד של תושבי קבע המקנה להם זכויות ככל ישראלי, למעט דרכון והזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. מתוקף מעמדם הם אינם חייבים להתגייס אך ילדים רבים בוחרים לעשות זאת בהגיעם לגיל 18. הקהילה, הדוגלת בטבעונות קפדנית, מאמינה כאמור גם בפוליגמיה.

בעשורים הראשונים להתיישבות בדימונה (במקום שהיה מרכז קליטה) היה כפר השלום מוקד עלייה לרגל. בכתבות שפורסמו אז התרשמו כולם מהניקיון ומהצמחייה ומהבתים הקטנים ששופצו. בחלוף השנים, כשכל הניסיונות למצוא לקהילה מקום התיישבות חלופי כשלו, נשאר הכפר נקי להפליא אך נעשה צפוף עד מאוד. הבתים קטנים, צמודים, בנויים טלאים טלאים מקירות גבס העטופים בבדי יוטה שחורים, עמוסי קולות ילדים וריחות בישול. לא מעט משפחות המונות גבר, שתיים או שלוש נשים ועשרות ילדים עודן מצטופפות בשני חדרים קטנים. גם המשפחות הרבות שעברו בעשור האחרון לדירות בשיכונים מסביב לא ניצלו מהצפיפות ונאלצו לחלוק את הדירות עם משפחות מרובות ילדים נוספות.

קרטר, בן 70, נשוי לארבע נשים ואב ל-16 ילדים, נחשב בקרב חברי הקהילה למנהיג שעל פיו יישק דבר. תחתיו בהיררכיה פועלים 11 "נסיכים" המשמשים יועצים רוחניים וחברתיים, ולצדם תשעה "שרים" האחראים על הצד האדמיניסטרטיווי. ה"כהנים" ממונים על ענייני הדת ומשמשים כרבנים, ובתחתית המערכת נמצאים ה"עטורים" וה"עטורות", שתפקידם לפקח על חברי הקהילה שיבצעו את מטלות התפילות והמפגשים. כל פנייה אל קרטר נעשית באמצעות העברת בקשה בכתב אל שריו, אלא אם כן מדובר בזמרת וויטני יוסטון, שהיתה אורחת הקהילה בביקורה בארץ לפני שש שנים.

כשפניקס החליט לפוצץ את סיפורו פנו הוא ואמו, רכיה, אל ראשי הקהילה ודרשו את התערבותם בפרשה. בכפר הקטן קשה לשמור סוד והשמועה על הנער שרוצה לפנות למשטרה החלה להסעיר את הרוחות. כך מצאה עצמה רכיה בין הפטיש לסדן - מצד אחד תמכה בבנה ובפנייתו למשטרה, מצד שני ניצבה מול הקהילה הכועסת. "קשה לי מאוד בימים אלה", היא אומרת, בעברית קולחת. "קרובת המשפחה שלי סיפרה לי על אדם, חבר משפחה, שנגע בה. היא היתה בגיל צעיר ולא סיפרה. דיברתי עם שלושה מהמנהיגים שלנו והם אמרו שהם מטפלים במצב. בינתיים הם לא עשו כלום. האדם שתקף את הבן שלי, הוציאו לו מכתב ובו הודעה שאסור לו להיכנס לתוך הקהילה. סוג של חרם. זה עונש שלא מספק אותי".

לסיפורו של פניקס נודעה עוד השפעה: הוא עורר קורבנות נוספים לדבר. אחד מהם הוא א', גבר בן 40, נשוי ואב לילדים, הטוען שקרוב משפחתו של פניקס התעלל מינית גם בו, כשהיה בן 11. "הייתי בן 12 כשסיפרתי על מה שקרה לאנשים בקהילה", הוא מספר בקול חנוק. "לא הבנתי מה הם אמרו אז. זה לא ישב אצלי. כשגדלתי, בשנות ה-20, הבנתי שאני צריך עזרה, שאני צריך להבין את עצמי ולקדם את החיים שלי והלכתי לטיפול פסיכולוגי. נסעתי לאמריקה, שם ביקרתי אצל פסיכולוג וזה עזר לי מאוד כי היום אני יכול להיות רגוע עם עצמי".

אתה פוגש את מי שאתה טוען שתקף אותך?

"אני לא רואה אותו כל יום, הוא גר מחוץ לכפר. אבל אני הזדקפתי. אני אפילו הלכתי אליו כשגדלתי ודיברתי איתו. חייתי בכעס הרבה שנים והבנתי שהכעס הזה יהרוג אותי. הכעס הזה לא עזר לי אז הוצאתי אותו מעצמי. היום אני רגוע, וזה העיקר. הוא בשבילי לא חשוב, הוא ימות במוות שלו. אני יודע שהוא כבר סובל והחיים שלו הם לא חיים. הבנתי שאני לא צריך לעשות שום דבר, אלוהים יעשה".

כשסיפרת לאנשי הקהילה על מה שקרה, מה הם עשו?

"אני לא יודע. הם עשו משהו. יש כמה דברים שאני מחפש להם תשובות עד היום".

למה לא הלכת למשטרה?

"מה שחשוב לי זה שאני היום במקום יותר טוב".

פניקס בוטה יותר ביחס לראשי הקהילה: "לפני שהלכתי לשוטרים, הלכתי לכמה אנשים חשובים בקהילה וסיפרתי להם מה אני הולך לעשות. הם אמרו לי לשתוק. פניתי למנהיג במכתב. חזר אלי אחד הנסיכים, אמרתי לו שאני מבין שאני לא היחיד שהותקף. 'אתם יודעים את זה הרבה זמן', אמרתי לו. הוא אמר לי שזה צריך להישאר בקהילה, ששום דבר לא ייצא. זה הכי מפריע לי. כי בדיעבד התברר לי שרבים ידעו ושתקו".

סימני שאלה מהותיים

בית ספר אחוה, הממוקם בצמוד לכפר, מעבר לכביש ברחוב יגאל אלון, פעל רוב השנים כמוסד "מוכר אך אינו רשמי" של משרד החינוך ונוהל על ידי קהילת העבריים. בבית הספר לומדים היום כ-450 תלמידים מכיתה א' עד י"ב, וכרבע מצוות המורים הם בני הקהילה. לפני שלוש שנים הוא הוכרז סוף כל סוף כבית ספר רשמי של משרד החינוך, תוקצב על ידו וחויב בתוכנית הלימודים הרשמית. לפני שנתיים, עם השינוי, מונתה לבית הספר מנהלת חדשה, עזריאל, שנהפכה כאמור לדמות מפתח בחשיפת הצד האפל של הקהילה.

באותו דו"ח שהעבירה באביב למשרד החינוך ולפקידת הסעד המחוזית בלשכת הרווחה בבאר שבע, מרים בן עטר, סיפרה עזריאל שנחשפה לעדויות של תלמידים ואמהות שמהן עולה "חשד להזנחה רגשית ופיזית, אלימות פיזית ואף תלונות על התעללות מינית בילדים... במהלך הימים האחרונים עלו מספר תלונות מבנות שכבת כיתה ה' ואמהותיהן על קיומן של הצקות בעלות רקע מיני על ידי בני הקהילה. בעקבות תלונות אלו ושברי מידע נוספים המעלים סימני שאלה מהותיים בנושא התנהגות מינית בסביבת הילדים, הוחלט באופן מיידי לערוך דיון בשכבה לשם הצפת הנושא". בהמשך הוסיפה עזריאל כי הורים שהגיעו לשיחה עמה בעקבות הדיון בנושא סיפרו שהם בעצמם עברו התעללות מינית והם חוששים שילדיהם הם דור שני לזוועה. באחד המקרים דיווחה עזריאל על סבתא שסיפרה לה כי בתה עברה ניצול מיני והיום היא חוששת שגם נכדתה נפלה קורבן.

נוסף לכך דיווחה עזריאל על אלימות פיזית קשה כלפי התלמידים מצד מבוגרים בקהילה: "על פי חוקי הקהילה, ילד המסתובב בחוץ בשעה שבע, ללא רשות הוריו, נלקח על ידי 'הסקיוריטי' למקלט הנמצא מול ביתו של המנהיג ושם מקבל מהם מכות ומשאירים אותו במרתף עד הבוקר... אם מדווח כי ילד ביצע הפרת משמעת בכיתה, הדבר מדווח לאנשי הביטחון בקהילה ואלה לוקחים את הילדים לאחד המקלטים ומענישים אותם".

את קיומו של המקלט ואת העונשים האלימים שניתנו בו מאשרים כל הדוברים בכתבה. "פעם אחת, בתור נער", משחזר פניקס, "העלבתי איזה ילדה ליד האקווריום בכיתה. אמרתי לה שאמא שלה דומה לאחד הדגים. הלשינו עלי לאחד מאנשי הקהילה, הורידו אותי למקלט עם כל הכיתה וכל ילד קיבל הוראה להכות אותי עם מקל בישבן. נהוג היה להכות שם עם מקלות וצינורות גומי".

עזריאל, המשלימה תואר שני במינהל חינוכי ובעלת ניסיון של 16 שנות הוראה, הגיעה לבית ספר אחווה בידיעה שצפוי לה אתגר מיוחד. בשנה הראשונה למדה את מנהגי הקהילה ואת העולם הלא מוכר שאליו נכנסה. מורים בבית הספר, מספרים במשרד החינוך, התקשו להבין מדוע ילדים מגיעים לבית ספר ללא ארוחת עשר וממתינים בקוצר רוח לארוחת הצהריים המוגשת בחדר האוכל שבמרכז הכפר. זה לא תרם לשקט בבית הספר. "אם ילד היה מגיע עם דבר מה לאכול לבית הספר", מספר גורם במשרד בחינוך, "הוא היה צריך לאכול את האוכל בפינה, בהיחבא, אחרת הילדים היו מתנפלים עליו, מכים אותו וחוטפים לו את האוכל". עזריאל כינסה את ראשי הקהילה וביקשה להקפיד לשלוח את הילדים עם ארוחת בוקר מסודרת.

עם הזמן הבחינו המנהלת וצוותה בהתנהגויות חריגות של תלמידים רבים. "התחלנו לשים לב שיש ילדים שנרדמים במהלך השיעורים, בעשר בבוקר", מספר גורם בבית הספר. "כששואלים ילד למה הוא לא ישן טוב בלילה והוא אומר שהוא פוחד ומספר שברח לו פיפי בלילה, אתה מבין שלילד יש חרדות מדברים ממשיים". נורת האזהרה החלה להבהב בשנת הלימודים הנוכחית, כשבאחת ההפסקות שמעו מורים שהילדים משחקים ב"תופסת בני סלע". בבירור שנערך עם תלמידות התברר ש"המשחק היה לתפוס ילדה, לאחוז בה ולעשות בה מעשים מגונים".

יועצת בית הספר ועזריאל כינסו מיד את השכבה שבה היה נהוג המשחק והסבירו שישנם גבולות ברורים בקשר למה אסור ומה מותר וכי אין לגעת בגופו של ילד אחר ללא רשות. עזריאל הדגישה שדלתה פתוחה לכל מי שירצה לדבר. "הצפנו את הנושא", אומר גורם בבית הספר, "דיברנו על הטרדה מינית, על פגיעה. התוכן שהילדים העלו, לצערנו, היה תוכן של חוויה אישית. היה לנו ברור שחלק מהילדים חוו פגיעה. אחת הסיבות לכך היא שהילדים בקהילה חיים ללא תא משפחתי מסודר. לכל אשה של האב הם קוראים אמא, כאשר בפועל אמם הביולוגית לפעמים נסעה לארה"ב ובכלל לא נוכחת. ההזנחה הרגשית היא קשה. אין דמות שאפשר לסמוך עליה, דמות שתגן עליהם".

כבר באותו היום הגיעו אל משרד המנהלת תלמידים שפתחו את סגור לבם. למחרת גם הגיעה אחת האמהות. בתוך ימים ספורים החלו לזרום אל משרדה של עזריאל אמהות וסבתות שסיפרו לה שהן עצמן עברו פגיעה מינית. "הגיעו הורים שאמרו שעברו דברים דומים והם מעולם לא התלוננו", מספר גורם במשרד החינוך. "הגיעו סבתות שסיפרו שזה קרה גם לילדים שלהן. הם הבהירו שאם הם היו מתלוננים כל המשפחה היתה מנודה מהקהילה. היום הם רוצים לעצור את זה. זה דבר שהם לא העזו להגיד אף פעם".

ארבע מבנותיה

הדי שנת הלימודים האחרונה, כמו תלונתו של פניקס במשטרה, ממשיכים להכות גלים בכפר השלום. אדו מאנקיטה, מנהל שירותי הרווחה בעיריית דימונה, מספר שבחודשים האחרונים נרשמו עוד ועוד פניות מצד דור הביניים בקהילה. "בחודשים האחרונים בני הקהילה התחילו לספר ולדווח על מקרי אלימות ופגיעה מינית, בעיקר דברים שהתרחשו בעבר", הוא אומר. "אני מדבר על קהילה שסירבה לשתף איתנו פעולה, קהילה שבמשך 30 שנה היתה סגורה מאוד". כאשר התושבים קיבלו מעמד של קבע והצעירים החלו להתגייס לצבא, הוא מסביר, החלה התערות ופתיחות של הקהילה לחברה הישראלית. "מה שקרה בבית הספר השנה היווה זרז לכל התהליך הסוציולוגי שהחל ב-2004. הצעירים פתאום דורשים לשתף במה שקורה להם".

ההתעוררות חלה לא רק בקרב הצעירים אלא גם בקרב הנשים. עוד ועוד נשים בקהילה מואסות ביחס כלפיהן ואוזרות אומץ לעזוב את הבעל ולנסות לחיות לבדן מחוץ לכפר. "אנחנו רואים היום נשים שלוקחות את הילדים ועוזבות את הקהילה", מספר מאנקיטה, "נשים בלי מקצוע, בלי השכלה, בלי רשתות תמיכה. וגם כאן נוצרות בעיות קשות מאוד".

כמו ציפורה בן ישראל גם א', בת 45, נחשבת ללא רצויה בקרב מנהיגי הקהילה. לאחרונה, לאחר מאבק ממושך חיים ילדיה עמה ובקרוב, היא מקווה, תקבל גם את הגט הנכסף. "למרות שאני גרה בדירת שיכון של שני חדרים אין מאושרת ממני", היא אומרת. "השקט חזר לחיי. אני והילדים חזרנו לחיות בשלווה ואחד עם השני". לפני שנה גילתה לחרדתה שארבע מבנותיה טוענות שעברו תקיפה מינית.

אנו נפגשות בבית קפה בכניסה לעיר. א', כמו ציפורה, ביקשה שלא לשוב אל בעלה לאחר שזה נישא בשנית לאשה צעירה. "אשתו גדולה מבני הבכור בשנתיים-שלוש", היא אומרת. החיים בקהילה אף פעם לא היו קלים עבורה. "ברגע שנכנסתי להריון, לא הפסקתי, כל שנה הייתי בהריון. יש לי 11 ילדים, הבן הגדול בן 23 והבן הקטן בן 9. סדר היום שלי היה לגדל את הילדים". במהרה נקלעה המשפחה למצוקת רעב ועוני, אולם המשבר הגדול פרץ, לטענתה, רק כאשר רצה בעלה להינשא בשנית. "בן עמי נתן פקודה להוציא את בעלי מהבית ולעשות בינינו הפרדה. במשך שנתיים אסור היה לי לדבר איתו, ליצור עמו קשר, אסור היה לו להיכנס לבית. כל פעם שהיה לי צורך לכסף או אוכל, לא היה מענה".

איך שרדת?

"אני ממש גידלתי את האוכל שלי בגינת הבית. אחר כך באו נציגי המנהיגים ואמרו לי שאני משתמשת ביותר מדי מים להשקיה. גרתי שנתיים בלי דוד שמש ובלי מכונת כביסה, כשאני כל הזמן מבקשת ממנהיגי הקהילה כסף בשביל לחיות. את יודעת כמה פעמים הסתובבתי מבית לבית בקרב האנשים בקהילה ופשוט ביקשתי אוכל לילדים?"

לאחר שנתיים התבקשה על ידי מנהיגי הקהילה לחזור אל בעלה שבינתיים כבר נישא לאשה שנייה שילדה לו ילדים. א' סירבה. "בגלל שעמדתי על רצוני וסירבתי לקבלו עם אשה שנייה, ראשי הקהילה הענישו אותי. אני נחשבתי למשכילה, הייתי מורה ורופאה אלטרנטיבית בקהילה. העבודה נלקחה ממני. עבור הקהילה הייתי דוגמה רעה. ה'עטורות' בקהילה באו וניסו לדבר על לבי שאקבל אותו בחזרה. אמרו לי שאחרת אמות. שאני השטן".

הנקודה הכואבת ביותר היתה היחס לילדיה, שלא אחת נענשו במכות קשות על ידי מבוגרים בקהילה. "בשנים האחרונות אני לא מתגוררת בקהילה אבל הילדים הולכים לבית הספר. שם אסור להם להכות את התלמידים, אבל מאחורי גבה של המנהלת היו מסלקים את הילדים אל תוך הכפר ושם מענישים אותם במכות. באחד המקרים אדם מהקהילה הרביץ לבן שלי עם צינור גומי. לקחתי את הילד למשטרה. במשטרה ביקשו שאביא עדים שהיכו את הילד. במקרה אחר הילד לא חזר הביתה וחיפשתי אותו כל היום. בשמונה בערב הוא חזר. לקחו אותו לכפר, העמידו אותו בפינה באחד הבתים עד שבע בערב, ללא שתייה וללא אוכל. לא יכולתי לשאת זאת".

בעקבות המקרים כתבה במאי מכתב תלונה חריף אל משרד החינוך בבאר שבע: "המורה, שהיא אחראית על המשמעת בקהילה, מסלקת את התלמידים ללא ידיעת המנהלת ומעבירה את העונשים דרך הקהילה... היו מצבים שתלמידים התלוננו שבודקים אותם במקומות אינטימיים, שמענישים ומרביצים להם בקהילה... אם הם מתלוננים אז מחרימים את התלמידים, לדוגמה לא לקחת שום חלק בפעילות הקהילה... אני מרגישה שמשתיקים את הסיפור הזה כדי לא להתעסק עם הקהילה... אתם חייבים לפתוח בחקירה". בעקבות המכתב זומנה לפגישה ונאמר לה כי העניין בטיפול המנהלת.

השנה, היא אומרת, סיפרו לה ארבע מבנותיה שעברו פגיעה מינית. "תמיד הייתי קרובה לילדים, בגלל כל מה שעברנו הילדים חיפשו את קירבתי יותר והם פתחו ודיברו. ילדה אחת סיפרה ואז התחלתי לדבר עם כל הילדים בעניין וגם אחיותיה סיפרו. לאחת מהן זה קרה בבית של קרוב משפחה כשהיתה בה 11. היא סיפרה שבאמצע השינה היא התעוררה ומישהו היה עליה ונגע בה. גבר מהמשפחה ניסה לקיים עמה יחסים, והיא רצה מהחדר. כשהיא הלכה לספר אמרו לה: 'את לא יכולה לעשות שום דבר, כי זה המלה שלך מול שלו'. אמרו לה שהיא אשמה כי הבגדים שלה היו יותר מדי צמודים. הבת הקטנה שלי זוכרת איך קרוב משפחה אחר היה נוגע בה באיבר מינו. ילדה נוספת סיפרה שאחד הגברים בקהילה קרא לה לביתו והכניס אותה למיטה שלו כשהוא מוריד לה את הבגדים. היא אמרה לי שהיא לא הרגישה בנוח וקמה וברחה. היא אמרה שהוא לא ניסה לעשות דברים בכוח ונתן לה לעזוב".

הגשת תלונה במשטרה?

"לא, הייתי באמצע המאבק על הילדים ופחדתי שזה יפגע בהם. היום הקמתי לילדים בית חדש. אמנם אנחנו גרים בדירת שני חדרים אבל טוב לנו. יש לנו שקט ושלווה ואף אחד לא פוגע בהם. נשבעתי שאף אחד לא יגע בהם יותר. אני נאבקת להוציא אותם בשנה הבאה מבית הספר וזה לא פשוט. אני לא רוצה שילמדו שם יותר בגלל המעורבות של הקהילה בבית הספר. אני אישית מתמודדת עם תחושות אשמה קשות".

גיהנום בגן עדן

ציפורה בת ישראל אומרת שהיתה רוצה לכתוב ספר על חיי הקהילה. היא רוצה לקרוא לו "הגיהנום שבגן העדן". "יש משהו מבלבל בחיים של הקהילה", היא אומרת, "האנשים שמחים, תמיד יש מפגשים, עושים מוסיקה, כולם ביחד וזה כמו גן עדן. אבל אז באים הביתה ואין אפילו מים להתקלח. זה כמו גיהנום בגן עדן. ואנשים מסונוורים, לא רואים את הקושי. אנשים מכל העולם מתעניינים בקהילה שלנו, המון אנשים באים להתארח ולראות, גם עיתונאים. בן עמי מסדר עם מי לדבר ומה יראו, והכל יוצא כל כך טוב. הנשים נראות צעירות, הילדים יפים והאנשים טובים. אף אחד לא רואה את האמת ואת הסבל".

ביום שני היתה האווירה בכפר מרוממת. בחצר המרכזית עסקו גברים בבניית צילייה חגיגית גדולה לקראת חג ה"אחדות" של הקהילה, בחדר האוכל הסמוך לרחבה ערכו נשים מאכלים טבעוניים, תוצרת בית, בתצוגה ושוחחו ביניהן בעליצות. למחרת, בטקס חגיגי במשרד הפנים בבאר שבע, קיבלו שתי נשים מהכפר תעודת זהות כחולה והפכו, לראשונה בתולדות הקהילה, לאזרחיות ישראליות מן השורה.

בסיור שערכו לי אברהם בן ישראל ויפה בת גבריאל, דוברי הכפר, אנשים מרשימים ואדיבים, ניכר מיד הסדר המופתי ברחובות, אך גם שלל הרחבות הבתים המאולתרות, באמצעות קיר גבס או שניים. בן ישראל אומר שהצפיפות היא עקב אכילס של הכפר וכבר שנים הם מייחלים לעבור מקום. "יש כאן משפחות עם יותר מ-20 ילדים", הוא אומר. אחר כך הציג את בית אמו. "יש לי שלוש אמהות, גדלנו המון ילדים ביחד", הוא אומר בגאווה.

אורח לרגע בכפר יתקשה לראות מעבר לאידיליה. דלתות הבתים פתוחות, האנשים מברכים זה את זה בלבביות, הילדים הצעירים קדים לקראת מבוגר. אחד הבתים הוסב לחדר כושר, בית אחר הוא "בית החיים" שבו נשות הכפר יולדות. במרכז הכפר ממוקמת המאפייה המתמחה בלחמים מקמח אורגני ומלא, ויש גם חנות כלי תפירה קטנה ובהמשך מכולת צנועה ואולם ריקודים.

אל משרדי הכפר הצטרף בתום הסיור אדיב בן יהודה, סגן מנהל בית הספר מטעם הקהילה ומי שמקשר בין הקהילה למשרד החינוך. שלושת הדוברים נדהמו לשמוע את העדויות המפורטות בכתבה זו. הם מכחישים בתוקף את הטענות הקשות על פגיעות מיניות שלעתים חוצות דורות, כפי שנפרש בדו"ח של משרד החינוך. "זו פעם ראשונה שאנחנו שומעים מהסיפור הזה", אומר בן ישראל. "אין כאן פגיעות מיניות ולא מכים ילדים. אם היינו יודעים מהדו"ח הזה של משרד החינוך לא היינו מחכים, היינו פונים בעצמנו אל המשטרה". בן יהודה: "הקהילה שלנו מבוססת על ערכי מוסר גבוהים. אנחנו לא מרשים התנהגות שכזו".

במקרה של עפרן פניקס נטען שהקהילה ידעה והעדיפה לשתוק.

בן אברהם: "הוא ידע מזה שנים, גם אמא שלו, והם לא דיברו. המשטרה עצרה את האיש ומצאו שהוא חף מפשע".

זה לא נכון, המשטרה המליצה על הגשת כתב אישום נגדו.

"הקהילה שיתפה פעולה עם המשטרה. היום יודעים מיהו בקהילה. כל הורה מודע לאדם הזה ויודע שיש לו בעיות".

נטען שאנשים חוששים מנידוי, מחרם, ולכן במשך שנים העניינים נסגרו בתוך הקהילה.

בן ישראל: "פה בקהילה אף אחד לא חושש מדבר כזה. ילד שנפגע מינית ולא הולך להתלונן? קודם כל מטפלים בזה בקהילה ולוקחים את זה למשטרה. צדק פה יוצא לאור".

יש טענה חוזרת, מכמה גורמים, על כך שאנשי הקהילה נהגו להעניש ילדים בכפר בחומרה, לפעמים עד כדי שימוש בכוח ושליחה למקלט.

בן יהודה: "ב-20 השנים האחרונות דבר כזה לא קיים בקהילה. אנשים לא מרביצים לילדים. בשנות ה-70 וה-80 היו תלונות ודיבורים כאלה מאנשים שיצאו מהקהילה ורצו לפגוע בה. כנראה שגם הפעם זה מגיע מאנשים שעזבו ורוצים לפגוע בנו".

מענישים ילדים בקהילה?

בן יהודה: "לא. כשקיבלנו את בית הספר הסבירו לנו שהכאות זה לא דבר חוקי על פי משרד החינוך. אני לא זוכר מצב אחד שמורה היכה תלמיד. יש מקרים שבהם תלמידים רבים ביניהם, אבל זה משהו אחר".

בן ישראל מסכים שהחיים בכפר לא תמיד פשוטים. "אני מבין שילד יכול להגיע רעב לבית הספר, אין כאן מצב שכל המשפחה יושבת סביב השולחן לארוחה מסודרת. בבוקר קמים ועומדים בתור ללכת לשירותים. ויש ילדים שמשתינים במכנסיים. יש בעיות קשות של צפיפות. יש מקרים שילד לא יכול לסיים את ארוחת הבוקר כי הרבה ילדים מחכים בתור והפעמון בבית הספר מצלצל. אבל אין הרעבה". הוא מזכיר את הדבקות בטבעונות ומבהיר ש"האנשים מתעסקים בהכנת האוכל במשך כל היום, הכל טבעי וטרי. זה לא כמו לקנות בסופר ולכן לפעמים צריך לחכות". בן יהודה: "בגלל שהילדים שלנו טבעונים, מה שהם אוכלים לא מחזיק אותם כל היום. אז יש בודדים שכבר בשעה 12 היו רעבים. במשרד החינוך פירשו זאת כרעב, כגורם שילדים לא יכולים להתרכז בגללו בשיעור. זה לא כך".

שלושתם מדגישים שבשנים האחרונות הכפר אינו פוליגמי כפי שהיה בעבר. "בשנים האחרונות גבר נישא לאשה אחת בגלל החוק במדינת ישראל", אומר בן יהודה. הנישואים בעדה, הנערכים על פי המסורת על ידי כהני הכפר, אינם מוכרים במדינת ישראל. במשרד הפנים רשומות הנשים כאמור כרווקות או כחד הוריות. "במשרד הפנים יודעים שאנו נשואים", אומרת בן גבריאל, "אבל זה לא רשום. בני הזוג ידועים והילדים רשומים תחת שני בני הזוג". ראוי לציין כי פוליגמיה בישראל היא עבירה פלילית. "אם יש עבירה המשטרה חייבת לחקור", אומר המשפטן משה נגבי. "העניין לא מותנה בהגשת תלונה. אגב, גם מי שהשיא את הגבר לעוד אשה עובר עבירה פלילית". בתשובה לשאלה אם אי פעם ננקטו הליכים פליליים בעניין, מוסר דובר משטרת הנגב, תמיר אפתבי, כי "מדינת ישראל לא מכירה בנישואים אלה ולכן אי אפשר להגיד שהם עברו על החוק. בשום מקום הם לא רשומים כנשואים ליותר מאשה אחת".

באשר לצד הכלכלי אומר בן אברהם שהחיים בכפר מתנהלים כקיבוץ עירוני. אנשי הקהילה מתפרנסים ממפעל לייצור מזון מן הטבע שבבעלותם, ורבים עוסקים במוסיקה ובהוראת אנגלית. כל חבר בקהילה צריך לתרום עד 15% מהכנסותיו לטובת הקהילה. מהקופה המרכזית משולמות המשכורות לעובדים בקהילה, כמו למשל עובדות חדר האוכל המגישות ארוחת צהריים לילדים, ומדריכי הנוער בכפר.

נטען כי היה נהוג לקחת את קצבאות הילדים.

בן יהודה: "מה שקשור לילדים מטופל ברמה הקולקטיווית. לדוגמה, הורים לא צריכים לשלם ללימודים, אז קצבת הילדים, או כסף אחר, נותנים לקהילה וזה הולך כתשלום לבית הספר, לחדר אוכל, לתשלום חשמל".

מי שמתקשה כלכלית זוכה לתמיכה, אומר בן ישראל. "מי שאין לו מגיש בקשה לוועדה לקבל כספים. כחבר קהילה אתה צריך לעמוד בכללים. כשיש לך אתה אמור לתת וכשאין לך אנחנו באים לקראתך. הרבה מהבעיות הן שיש אנשים שיש להם ולא רוצים לתת, אבל כשהם במצוקה הם מבקשים ורוצים את תמיכת הקהילה".

* * *

בתגובה לדברים הנחשפים בכתבה זו נמסר ממשרד הרווחה: "בעקבות פניית 'הארץ' הגיע לידיעת הנהלת המשרד המסמך המדובר (של המנהלת עזריאל). בהנחיית מנכ"ל המשרד מונה צוות הבודק את הנעשה בקהילת העבריים בדימונה, לרבות בקשה להציע תוכנית התערבות במידה שיש צורך, כל זאת בתיאום מול מחלקת הרווחה בדימונה ומשרד החינוך. בנוסף תיבחן על ידי המשרד התנהלות מחלקת הרווחה בדימונה והתנהלותם של הגורמים המקצועיים במשרד הרווחה ובמשרד החינוך. יובהר כי מרקם היחסים בין קהילת העבריים לבין שירותי הרווחה עדין, רגיש ומורכב, שכן הקהילה מאופיינת זה שנים כקהילה סגורה שאינה מתנהלת בשקיפות וקיים קושי להיכנס אליה". ביום שלישי התקשר למערכת דובר מרחב הנגב של המשטרה ומסר שלתחנת המשטרה בדימונה הוגשה תלונה מטעם פקידת סעד במחוז דרום, בחשד לעבירות מין בקטינים ומבוגרים בקרב קהילת העבריים.*



קווין פניקס. בדיעבד התברר לי שרבים ידעו ושתקו. זה הכי מפריע לי


בן עמי קרטר. נשוי לארבע נשים ואב ל-16 ילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו