בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם ייתכן שסוכנות החלל האמריקאית ביימה את הנחיתה על הירח כדי להפגין את עליונותה במירוץ לחלל?

האם ייתכן שסוכנות החלל האמריקאית ביימה את הנחיתה על הירח כדי להפגין את העליונות האמריקאית במירוץ לחלל? תעשיית הסרטים ההוליוודית, שנכנעה למקארתיזם והתגייסה לתעמולת המלחמה הקרה, הזינה לא רק את החרדות של צופיה מפני הקומוניזם, אלא גם את חשדנותם ביחס לממשל האמריקאי. כך טושטש הגבול בין מציאות לבדיון

תגובות

"האם 'תוכנית אפולו' היתה הסרט היקר ביותר שהופק אי פעם?" - זו היתה אחת השאלות שנשאלו בדברי הקריינות של הסרט התיעודי "האם בכלל נחתנו על הירח?" הסרט, ששודר לפני כשבועיים בערוץ יס דוקו, במלאת 40 שנה לנחיתתה של "אפולו 11" על הירח, מהווה פרק בסדרה של סרטים שעוסקים בתיאוריות הקשר המובילות של המאה החולפת. יוצריו ביקשו לדון ברצינות בשאלה אם האירוע, שאותו הסרט מגדיר כמשמעותי ביותר במאה העשרים, אמנם קרה במציאות או שפוברק ובוים על ידי סוכנות החלל האמריקאית נאס"א.

הרעיון שהנחיתה הראשונה על הירח, כמו גם הנחיתות שבאו בעקבותיה, כלל לא אירעה במציאות אינו תיאוריית קונספירציה חדשה או בלתי מוכרת. במשך השנים היא תוארה לרוב כהזויה, ובדרך כלל ייחסו אותה לאנשים בעלי נטיות פרנואידיות, שנוטים לאתר קונספירציות בכל מקום שרק אפשר. אבל הסרט התיעודי הזה נקט טון עובדתי יבש, ומרואייניו היו מדענים, חוקרים, אסטרונאוטים לשעבר ועוד, שהציגו את טענותיהם והוכחותיהם בשיקול דעת רגוע.

לטענתם של אותם מרואיינים, אף אדם לא דרך מעולם על הירח. ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין, שני האסטרונאוטים הראשונים שנשלחו לנחות על הירח, שוגרו אמנם לחלל, אך הם רק הקיפו את כדור הארץ במשך שמונה ימים. נחיתתם על הירח, כולל צעידתו הראשונה של ארמסטרונג על אדמת הירח, שבה אמר את אחד המשפטים הידועים ביותר בהיסטוריה האנושית - זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות - צולמו והוקלטו בבסיס צבאי במדבר נוואדה, שנופיו דומים מאוד לנופי הירח.

בין ההוכחות הרבות לקנוניה היתה העובדה שהדגל האמריקאי שארמסטרונג תקע באדמת הירח מתנופף ברוח - אף כי אין על הירח אוויר, ורוח אינה נושבת בו; שהיחסים בין אור לצל שמתקיימים על הירח אינם תואמים את אלה שתועדו בצילומי הנחיתה על הירח וצעידתו של ארמסטרונג על אדמתו; שלא נשאר על הירח שום שריד מהחלליות שנחתו עליו, ועוד. במלים אחרות, הסרט התיעודי אומר שאם אמנם הנחיתה על הירח לא היתה אלא "סרט" בלבד, הרי היה זה סרט שהבמאים שלו לא עשו עבודה טובה דיה להסתיר זאת: הם כשלו במספר רב של פרטים טכניים שחושפים את תרמיתם. והסיבה להונאה הגרנדיוזית הזאת? סירובם של הממשל האמריקאי ונאס"א להודות בעובדה שאין אפשרות כלל להנחית אדם על הירח ולהחזירו בשלום לכדור הארץ.

על פי טענת הסרט, ארצות הברית רצתה כל כך לנצח במירוץ לחלל, שהיווה חלק בלתי נפרד מהמלחמה הקרה, והיתה זקוקה כל כך להישג יחצ"ני באותם ימים של מלחמת וייטנאם, שפילגה את האומה האמריקאית - שהיא פיברקה את הנחיתה על הירח בכליה של האמנות הפופולרית שייצגה אותה יותר מכל: הקולנוע. היתה זו הדרך היחידה שבה יכלה להתמודד עם ההשפלה והעלבון על כך שברית המועצות הקדימה אותה במירוץ לחלל, ושיגרה ב-1957 לחלל את הלוויין הראשון "ספוטניק" וב-1961 את החללית המאוישת הראשונה, ובה הקוסמונאוט יורי גגרין.

יוצרי הסרט שואלים, אם כך, איך זה שברית המועצות מעולם לא ניסתה לשגר אדם לירח? אף שהסרט אינו אומר זאת מפורשות, הטענה היא שברית המועצות ידעה שאין אפשרות להנחית אדם על הירח ולהחזירו בשלום לכדור הארץ, אך בניגוד לארצות הברית, לא העלתה בדעתה לפברק הישג בסדר גודל כזה.

המסע הראשון לירח

הייתכן? איני נוטה להיסחף אחר תיאוריות של קונספירציה; כדי לשמור על שלוותי אני מעדיף לרוב לקבל את הגרסה הרשמית של אירועים מכריעים בתולדותיה של האנושות. אך תיאוריית הקונספירציה המסוימת הזאת, שלא היתה זרה לי, משעשעת אותי מאוד. אם אמנם מה שהסרט מתאר הוא נכון, ההישג האמריקאי, בדרכו, נראה לי מרשים לא פחות מהנחיתה על הירח, אם היא אכן קרתה.

הצפייה בסרט, שהתמקד כמעט כולו בניתוח הסצנות המתעדות את נחיתתה של "אפולו 11" על הירח, ירידתו של ארמסטרונג ממנה וצעידתו על הירח, דמתה בעיני לצפייה באותם מומחים שמנתחים סרטים היסטוריים וחושפים את הטעויות שנעשו בהם (כמו, למשל, מטוס הסילון שחוצה את הרקיע באחת הסצנות הראוותניות ב"קליאופטרה" של ג'וזף מאנקביץ' מ-1963). אם התיאוריה שמועלית בסרט נכונה, הרי ש"תוכנית אפולו", שמסעותיה לירח תוקצבו ב-40 מיליארד דולר, לא רק הפיקה את הסרט היקר ביותר שנוצר אי פעם, אלא גם את "סרט הסרטים" - שיא ששום סרט לא התעלה מעליו עד כה.

ב-1956 הפיק מייק טוד גרסה קולנועית עתירת כוכבים לספרו של ז'ול ורן "מסביב לעולם ב-80 יום". הסרט צולם בשיטה חדשה שנקראה טוד-איי-או על שמו של המפיק, שהיה נשוי אז לאליזבת טיילור והיה ידוע בהתנהגותו הקולנית והראוותנית. כדי להתפאר ביתרונותיה של השיטה החדשה, שהציגה לפני הצופים מסך גבוה ורחב יותר מכפי שנראה עד אז בבתי הקולנוע, הוקרן לפני הסרט - לשם השוואה עם השיטה החדשה - סרטון ובו קטעים מסרטו של ז'ורז' מלייס מ-1902, "המסע לירח". הצופים היו אמורים להתפעל מההבדל בין סרטו "הקדמון" של מלייס, שצולם כמובן בשחור-לבן, שמרקעו היה מרובע וקטן, לזה של טוד, שהפעים את הקהל בנפחו הצבעוני רחב היריעה וגם בעובדה שצולם בכל אותם האתרים ה"אמיתיים" שבהם העלילה מתרחשת (הסרט, שאותו ביים מייקל אנדרסון, זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר).

הבחירה בסרטו של מלייס לא היתה מקרית. טוד - שזמן קצר לאחר צאת סרטו לאקרנים נהרג בתאונת מטוס - בחר בו מכל סרטי הראינוע כדי להראות עד כמה החיבור בין אמנות, טכנולוגיה ועתידנות, בין קולנוע, מדע ובדיון, היווה מאז ומתמיד את אחד הכוחות העיקריים המניעים את הקולנוע. לקולנוע היו כמה אבות סמליים, אחדים מהם צרפתים, וז'ורז' מלייס היה אחד מהם.

האחים לואי ואוגוסט לומייר, שאוסף מסרטיהם הרכיב ב-1895 את מה שנחשב להקרנת הקולנוע הראשונה, שהתקיימה בפאריס, התעניינו בראש ובראשונה בקולנוע כמדיום המסוגל להעיד על יכולתם של המכשירים שהם שיכללו וייצרו בבית החרושת שלהם. לפיכך הם השתמשו במצלמת הקולנוע כדי לתעד את המציאות כפי שהיא, בין אם כדי להציג פועלים היוצאים מהמפעל בתום יום עבודה, רכבת נכנסת לתחנה, ארוחת בוקר של תינוק או, מאוחר יותר, אירועים היסטוריים שונים (אלה היו בעצם יומני החדשות הראשונים). לעומתם, ז'ורז' מלייס, קוסם במקצועו, ראה את הפוטנציאל הטמון באמנות החדשה להמציא מציאות שקיימת אך ורק בזכות מצלמת הקולנוע.

בעוד שהאחים לומייר יצאו עם מצלמותיהם אל העולם עצמו, מלייס בנה את עולמו הקולנועי בתוך מחסן, שהיה לאולפן הקולנוע הראשון. אין זה מקרה ש"מסע לירח" היה לסרטו הידוע ביותר: זו יצירה עתירת דמיון וחיננית להפליא, שמתארת את מסעה של קבוצת מדענים אקסצנטריים לירח. בדרכם אל היעד הם חולפים ליד ירחים בצורת סהר, שעל כל אחד מהם יושבת עלמת חן שמנופפת להם לשלום; וכאשר החללית מגיעה לירח, היא נתקעת בעינו של "האיש בירח", והעין מתחילה לדמוע. על הירח נקלעת חבורת המדענים לסדרה של הרפתקאות, שבמהותן הגרוטסקית והקומית אינן שונות בהרבה מההרפתקאות החלליות שאליהן נקלעו גיבוריהם של רבים מסרטי המדע הבדיוני שהופקו בארצות הברית בשנות ה-50.

פרנויה אמריקאית

מאז ימיו הראשונים נתפס הקולנוע כאמנות של החדש והמודרני, של האורבני, הטכנולוגי והמדעי; אך מרבית היוצרים החשובים בתקופת הראינוע והקולנוע, עד לתום מלחמת העולם השנייה, בחרו ברוב המקרים ליישם את הנתונים האלה על ההווה ולא על העתיד דווקא. פנטזיות קולנועיות רבות הופקו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך רק מעטות מהן היו עתידניות. רק מעטות מהן נחרתו בתודעה כיצירות בעלות חשיבות - "מטרופוליס" של פריץ לאנג מ-1927 ו"Things to Come" של וויליאם קמרון מנזיס מ-1936 הם שתי הדוגמאות הידועות ביותר - וכמעט אף אחת מהן לא עסקה בכיבוש החלל.

כדי שהקולנוע יתחיל לעסוק בתחום הזה הוא היה זקוק לשני גורמים נוספים: השילוב בין יוהרה לאימה שהתפתחה בארצות הברית בעקבות הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, והמלחמה הקרה בין המערב למזרח, שפרצה בתום מלחמת העולם השנייה. לשני הגורמים האלה הצטרף גורם נוסף, שהיווה תוצאה ישירה של שניהם, והוא הפרנויה שפרצה לראשונה מתוך הנפש האמריקאית אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעצם לא נטשה את ההוויה האמריקאית מאז, והיא מתפרצת פעם אחר פעם בעקבות משברים שהחברה האמריקאית נקלעת לתוכם (ההתנקשויות של שנות ה-60, פרשת ווטרגייט בשנות ה-70 וגם בקולנוע העכשווי בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001). החל מסוף שנות ה-40 וכמעט לאורך כל שנות ה-50 באה הפרנויה הזאת לביטוי אימתני במקארתיזם, שרדף כל מי שנחשד בפעילות "אנטי אמריקאית", כלומר, באהדה לקומוניזם.

באיזו מידה שירתה הוליווד את מלחמתה הקרה של ארצות הברית בברית המועצות? סיפור היחסים בין הוליווד לוושינגטון הוא בין המורכבים ביותר בתולדות התרבות הפופולרית במאה העשרים. קברניטיהם של האולפנים הגדולים בעידן המכונה "הקולנוע ההוליוודי הקלאסי", היו ברובם יהודים, מהגרים או בני מהגרים, שעשו את דרכם משולי החברה לצמרת הקפיטליזם (לואי ב' מאייר, מנהלה הכל יכול של אם-ג'י-אם, החל את דרכו כסוחר גרוטאות). הם התגאו במעמדם כגבירים בעלי עוצמה, שבתוצרתם מעצבים את התודעה האמריקאית, והפגינו את הפטריוטיות שלהם בכל הזדמנות.

מבחינה פוליטית הם נטו לצד הימני של המפה: מרביתם היו רפובליקאים. אך למרות רודנותם של מנהלי האולפנים הגדולים, הם האמינו גם בעצמאות יצירתית ובאולפניהם מעולם לא שלטה אחידות אידיאולוגית או פוליטית. כך שהקולנוע האמריקאי, גם כאשר הוא התגייס לקידום יעדים לאומיים, מעולם לא ביטא את הזדהותו עם היעדים האלה בצורה צייתנית אחידה. כך, למשל, רוב מנהלי האולפנים תמכו בשנות ה-30 בבדלנותה של ארצות הברית לנוכח המתחולל באירופה. אך אחד מהם, ג'ק וורנר, שניהל יחד עם אחיו את חברת "האחים וורנר", תמך בהצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בנאצים, וכבר בסוף שנות ה-30 התיר להפיק סרטים אנטי נאציים, שלעתים קרובות עוררו את זעמה של וושינגטון ואת כעסם של עמיתיו. כמובן שאחרי ההתקפה על פרל הארבור וכניסתה של ארצות הברית למלחמה, המחנות בתוך הממסד ההוליוודי התאחדו לפעילות פטריוטית משותפת.

המלחמה הקרה עוררה תגובות דומות. הוליווד נכנעה אמנם למקארתיזם, ועשרות במאים, תסריטאים ושחקנים נכללו ברשימה השחורה שמנעה מהם להמשיך לעבוד בתעשיית הקולנוע האמריקאית. אך הכניעה קרתה רק לאחר מאבק פנימי עז בין האגף הליברלי לשמרני בממסד הקולנועי האמריקאי. אחד המאבקים האלה ניטש סביב ההצעה שכל מי שעובד בהוליווד, ורוצה להמשיך לעבוד בה, יחתום על הצהרת נאמנות לארצות הברית; במאבק הזה ניצחו הליברלים וההצעה בוטלה.

גם בלי קשר לפוליטיקה היתה הוליווד נתונה בצרות בשנות ה-50. היא נקלעה למשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדותיה כתוצאה מהצלחתה של הטלוויזיה הצעירה, שהביאה לפיחות אדיר במספר צופי הקולנוע; ומשום שהאולפנים חויבו, בהוראת הממשל, להיפרד מרשת בתי הקולנוע שלהם ונאלצו לחזר אחרי אולמות להקרנת הסרטים שהם מפיקים. המקארתיזם רק החמיר את המשבר הזה ולכן, גם אותם מנהלי אולפנים, שבדעותיהם היו קרובים לסנטור מקארתי וחבר מרעיו, שנאו את מה שהמקארתיזם עולל לתעשיית הקולנוע האמריקאית.

כישלון הרואי

שנות ה-50, שבהן החלה לדעוך שיטת האולפנים ששלטה בהוליווד מאז שנות ה-20, היו לאחד העשורים המעניינים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. בשנים ההן הופקו אמנם סרטים אנטי קומוניסטיים לא מעטים, שליבו את אש הפרנויה, כגון "נישאתי לקומוניסטית" של רוברט סטיוונסון מ-1950, "בני ג'ון" של לאו מקרי מ-1952 ו"ג'ים מקליין הגדול" של אדוארד לודוויג, אף הוא מ-1952 - שבו ג'ון וויין גילם סוכן של הוועדה לחקר פעילויות אנטי אמריקאיות. אך באותה תקופה הופקו גם סרטים לא מעטים שהתריעו נגד עלייתו של הפשיזם בארצות הברית (אחד הסרטים הראשונים האלה היה "חבל" של אלפרד היצ'קוק מ-1948) ועסקו בבידודו של הפרט בחברה קונפורמיסטית, שמתלכדת סביב אידיאולוגיה משותפת.

שניים מהסרטים החשובים ביותר שעסקו בכך היו המערבון "בצהרי היום" של פרד זינמן מ-1952 ו"פלישת חוטפי הגופות" של דון סיגל מ-1956, שתיאר כיצד כוח מהחלל משתלט על עיירה אמריקאית, גוזל מתושביה את אישיותם הייחודית והופך את כולם לאחידים במחשבתם ובהתנהגותם. אין זה מקרה שסרטו של סיגל, שהתבסס על ספר מאת ג'ק פיני, היה לאחת האלגוריות הידועות ביותר בתולדות הקולנוע, והניב שלוש גרסאות קולנועיות נוספות, שהופקו ב-1978, ב-1994 ולאחרונה ב-2007, וכל אחת מהן העניקה למקור פרשנות אקטואלית משלה.

הרעיון שכיבוש החלל יהווה מרכיב משמעותי במלחמה הקרה הניע את המחשבה האמריקאית מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ולפיכך אין זה מקרה שבשנות ה-50 הופק מספר גדול של סרטי מדע בדיוני שעסקו באפשרות הזאת. כמעט כל הסרטים האלה הביעו תפיסה אידיאולוגית דו-משמעית של חרדה משולבת בהערצה. הסרטים האלה הציגו משבר שגרמו המדע, הטכנולוגיה והצבא; ואחר כך הראו כיצד המדע, הטכנולוגיה והצבא מוצאים פתרון שמחזיר את המצב לקדמותו. במלים אחרות, רוב הסרטים האלה ביטאו את חרדתה של החברה האמריקאית ממה שהמדע, הטכנולוגיה והצבא עלולים לעולל - ובה-בעת גם סיפקו לקהל את הנחמה שיהיה בסדר.

החלל באותם סרטים תואר כמקור של איום וסכנה: רבים מהסרטים תיארו שואה המתחוללת כתוצאה מגורם זר המגיע מהחלל לכדור הארץ, לרוב בחסותה של חללית שנסעה לירח, למאדים או לכל יעד חללי אחר וחזרה משם מבלי לדעת מה שוכן על סיפונה. זהו מרכיב תסריטאי שהמשיך להופיע בסרטי מדע בדיוני רבים שהופקו גם בשנות ה-80 וה-90. אבל החלל הוצג גם כזירה של הרפתקה מופלאה, הרפתקה שמייצגת את הפוטנציאל הטמון באדם לחצות עוד ועוד גבולות.

כאלה היו, למשל, "Destination Moon" של אירווינג פיצ'ל, שהופק ב-1950, "Red Planet Mars" של הארי הורנר מ-1952 (שבו הצבע האדום של המאדים נועד להתקשר בתודעת הצופים עם התעמולה האנטי קומוניסטית שהסרט הכיל) ו"מכדור הארץ לירח" של ביירון האסקין מ-1958, שהתבסס על ספרו של ז'ול ורן. אחד מהסרטים הייחודיים ביותר שהופקו בשנות ה-50 היה "כוכב הלכת האסור" של פרד מקלוד ווילקוקס מ-1956, שהעתיק את עלילת מחזהו האחרון של וויליאם שייקספיר, "הסערה", למציאות מדע-בדיונית: בסרט מגיעה חבורת אסטרונאוטים לכוכב לכת מרוחק, שבו מתגוררים מדען, בתו, שמעולם לא ראתה גבר מלבד אביה, ורובוט מקסים ששמו רובי, שדמותו השפיעה במודע ב-1977 על עיצובו של אר-2 די-2 ב"מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס.

האסטרונאוט הידוע ביותר בשנות ה-60 היה טלוויזיוני דווקא. לא, אין הכוונה לקפטן קירק, קברניט ספינת החלל "אנטרפרייז" בסדרה "מסע בין כוכבים", שעלתה לשידור ב-1966 ושודרה במשך שלוש עונות, אלא לרב סרן אנתוני נלסון, שחזר מאחד ממסעותיו עם בקבוק שמתוכו פורצת שדה חיננית וסקסית ששמה "ג'יני". הסדרה, "אני חולם על ג'יני", עלתה לשידור ב-1965 ושודרה עד 1970. פעילותו האסטרונאוטית של נלסון כמעט לא הוצגה בסדרה, שמרביתה עסקה בהסתבכויות הקומיות של נלסון עם השדה, שמוכנה לשרת את הגבר שלה בכל דרך אפשרית; אך הבחירה במקצועו של גיבור הסדרה, כמו גם הופעתם של אסטרונאוטים בקומדיות אחרות שהופקו בשנות ה-60, העידו על איזשהו יחס סקפטי לעיסוק הזה, שנראה אמיתי ומדומה בעת ובעונה אחת (היחס הדו-משמעי לאסטרונאוטים בא לביטוי פעם נוספת ב-1983 בסרטו של ג'יימס ל' ברוקס "תנאים של חיבה": ג'ק ניקולסון גילם בו אסטרונאוט בגמלאות, שמתרפק במידה של אירוניה עצמית על מעמדו המאצ'ואי והתהילה שהיתה לו).

ב-1968 הופק הסרט הראשון שביקש לתאר את עבודתם של אסטרונאוטים באופן ריאליסטי. היה זה סרטו של רוברט אלטמן "הספירה לאחור", שהופק כאשר אלטמן היה עדיין אלמוני כמעט לחלוטין (רק כעבור שנתיים פרץ אלטמן למרכז התודעה הבינלאומית עם סרטו "מאש"). הסרט, בכיכובם של ג'יימס קאן, רוברט דובאל ועוד, תיאר את שגרת חייה של חבורת אסטרונאוטים, נשותיהם וחבריהם, המתכוננת למסעם הראשון של אותם אסטרונאוטים לירח. הסרט, שיצא לאקרנים - ונכשל - כשנה בערך לפני מסעה של "אפולו 11", הוא אחד היחידים עד כה שעוסק בתוכנית החלל האמריקאית שלא במסגרת סרט מדע בדיוני או פנטזיה עתידנית מכל סוג שהוא.

מספרם הקטן של סרטים כאלה מעיד על יחסה האמביוולנטי של אמריקה לתוכנית החלל ולתוצאותיה. ב-1983 ניסה הבמאי פיליפ קאופמן לתקן את העוול וליצור סרט רחב יריעה על פי רב המכר של טום וולף "The Right Stuff". הסרט, שזכה בישראל לשם העברי "הצוות המובחר", תיאר את בריאתה של תוכנית החלל האמריקאית, ולמרות היבטיו האירוניים, במיוחד בכל מה שקשור לנציגי הממשל והתקשורת האמריקאיים, היה כל כולו שיר הלל לאותו "חומר נכון" שמעצב את הגבריות והגבורה האמריקאיות ובא לביטוי בדמותם האמיתית של גיבורי הסרט: תחילה טייס הניסוי צ'אק יגר, ששבר את מחסום הקול, ואחר כך כמה מהאסטרונאוטים הראשונים, ובהם ג'ון גלן, אלן שפארד, גורדון קופר ואחרים.

קאופמן, במאי ייחודי ואינטליגנטי מאוד, יצר סרט משונה ביותר, המתנודד בין הרומנטי לסאטירי. למרות מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, וזכייה בארבעה אוסקרים, הסרט נכשל בקופות. לעומת שני הסרטים האלה, "אפולו 13" של רון האוורד מ-1995 זכה להצלחה קופתית ניכרת. הסרט תיעד את מסעה של "אפולו 13" לירח - שנקטע בגלל תקלות טכניות שסיכנו את חיי שלושת האסטרונאוטים - ולמרות שסופו היה ידוע מראש הוא היה מותח מאוד ולא הביע יחס אמביוולנטי כלפי תוכנית החלל וגיבוריה. במיומנות תסריטאית ראויה להערכה הפך סרטו של האוורד את סיפור הכישלון של "אפולו 13" לסיפור של הצלחה, ואין מיתוס שאהוד על האמריקאים יותר מזה של כישלון שמוצג כניצחון.

באופן הזה פתר האוורד גם את שאלת יחסה של ארצות הברית לתוכנית החלל: בין אם התוכנית כשלה או הצליחה, עמדה בציפיות או איכזבה את בעליה, היא מהווה זירה להפגנת כל מה שהופך את אמריקה למעצמה גברית גדולה. טום הנקס, שגילם בסרטו של האוורד את האסטרונאוט ג'ים לאוול, והכריז בראיונות שהוא מעריץ של תוכנית החלל ומצר על כך שאינה זוכה להערכה לאומית מספקת, הפיק כעבור שלוש שנים סדרה בת 12 פרקים בשם "מכדור הארץ לירח", שתיארה את תולדותיה של תוכנית אפולו.

פנטזיה מרפאת

ב-1968, השנה שבה יצא סרטו של אלטמן, הופק גדול סרטי החלל בתולדות הקולנוע: "2001, אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק. אם יש שתי תחנות מכריעות בתולדות הקולנוע המדע-בדיוני בעשורים האחרונים הרי הן סרטו של קובריק ב-1968 ו"מלחמת הכוכבים" ב-1977. בעוד שקובריק הפך את המסע בחלל לבסיס להזיה ולהרהור קיומי פילוסופי, ג'ורג' לוקאס הפך את המסע בחלל לבסיס למיתולוגיה עממית, שעיקרה עוסק, כמו מרבית המיתולוגיות, ביחסים בין אבות לבנים.

כמעט כל סרטי החלל שהופקו מאז נעים בין שני הקטבים האלה, ולעתים אף מחברים ביניהם. כמו גם בסרטים שהופקו בשנות ה-50, החלל מתואר עדיין לעתים קרובות כמקור לאימה, שאותה האסטרונאוטים נושאים עמם (הדוגמה הבולטת ביותר היא "הנוסע השמיני" של רידלי סקוט מ-1979 והמשכיו השונים). בסרטו של ג'ון סטרג'ס "Marooned", שהופק ב-1969 האסטרונאוטים נטושים בחלל בעקבות סיטואציה פיקטיווית דומה לזאת שאליה נקלעה "אפולו 13", ואילו ב"המשימה מאדים" של בריאן דה פלמה מ-2000, שהיה כל כולו מחווה לסרטי המדע הבדיוני של שנות ה-50, או ב"שמש" של דני בויל מ-2007, גיבורי הסרט מגלים שהם ממשיכי דרכה של משלחת אסטרונאוטים שקדמה להם - והוכחדה בנסיבות מסתוריות.

לא אמנה כאן את סרטי החלל הרבים שהופקו בעשורים האחרונים: 11 סרטי "מסע בין כוכבים", "אבודים בחלל", "ארמגדון" ועוד. אפילו ג'יימס בונד הגיח לחלל ב"מונרייקר" ב-1979 כדי ללכוד ארכי-נבל בין-גלקטי. מעריצי בונד והסדרה התרעמו על הגימיק הזה, טענו שאין לזה קשר לבונד, אך התוצאה, שבה רוג'ר מור גילם את סוכן 007, הפעם עם רישיון להרוג בחלל, זכורה לי כמשעשעת למדי.

שני סרטים בכל זאת ראויים לאזכור: בראש ובראשונה "מפגשים מהסוג השלישי", סרטו הטוב ביותר עד כה של סטיוון ספילברג מ-1977, שמציג את אפשרות המסע בחלל והמפגש בינינו לאורחים מכוכבי לכת אחרים כפנטזיה הכרחית, אפילו כפנטזיה מרפאת; ו"קפריקורן 1", סרטו של פיטר האיימס, שהופק אף הוא ב-1977, והוא הסרט היחידי שמוזכר בסרט התיעודי "האם בכלל נחתנו על הירח?" הסיבה לכך היא ש"קפריקורן 1", שהופק שמונה שנים לאחר הנחיתה על הירח ויוצריו כבר היו מודעים לתיאוריית הקונספירציה, מתאר במסגרתו של מותחן מבדר למדי כיצד נאס"א פיברקה את המסע הראשון למאדים וביימה את האירוע כולו באזור מדברי למען מצלמות הטלוויזיה שתיעדו אותו.

האם הנחיתה על הירח אכן קרתה או שהיא פיקציה המצטרפת לשלל הפיקציות החלליות שהקולנוע סיפק לנו במשך השנים? האם עצם העלאת השאלה הוא עדות לנטייתם של האמריקאים לשלב בין היסטוריה למיתולוגיה ולקושי שלהם להבדיל בין מציאות לבדיון? האם תיאוריית הקונספירציה המבקשת להפריך את מה שאירע ב-20 ביולי 1969 על הירח היא עדות נוספת לתחושת הפרנויה התמידית המאפיינת את ניסיונה של החברה האמריקאית להבחין מי הם אויביה והאם הם באים מבחוץ או מבפנים?

לפני שלושה שבועות, ב-16 ביולי, התפרסמה ב"הארץ" כתבה מדהימה (מאת סת בורנסטיין מסוכנות הידיעות אי-פי), שדיווחה כי 45 קלטות ועליהן צילומי "אפולו 11" נמחקו על ידי נאס"א כדי לפנות את סלילי ההקלטות לשימוש חוזר. מומחים מנסים כעת לשחזר את הצילומים מארבעה עותקים של צילומי הנחיתה שהתגלו במקומות שונים בעולם, אך המקור שלהם איננו. הייאמן?! האם זו תוצאה של טיפשות, רשלנות, או אולי החשד בקונספירציה הוא יותר מתוצר של מוח הוזה? בפסקה האבסורדית ביותר בכתבה מסביר אחד המהנדסים האחראים על פרויקט השחזור, שבשנות ה-70 וה-80 סבלה נאס"א ממחסור בסלילי הקלטה, ולכן אנשיה מחקו רבים מהם מבלי לבדוק מה נמצא בהם.

אסיים באחד הרגעים הקולנועיים המרגשים ביותר שאני מכיר: לקראת סוף סרטו של ארתור פן מ-1981, "ג'ורג'יה", שמציג את סיפורו של פטריוט אמריקאי צעיר לאורך שנות ה-60 הסוערות, מתעורר גיבור הסרט הלום אלכוהול. מזווית העין הוא מבחין שהטלוויזיה משדרת את הנחיתה על הירח. שנים רבות קודם לכן הוא הבטיח לחבר, שגסס ממחלה ממארת, שבבוא היום, כשהאדם הראשון ינחת על הירח, הוא יחשוב עליו. היום הזה הגיע, ופניו של גיבור הסרט מתמלאים בפליאה, רוגע ואושר.

לא, זה לא ייתכן שהנחיתה על הירח לא קרתה באמת. צריך רק להתבונן בפניו של גיבור סרטו של פן כשהוא מתבונן בשידור החי של הנחיתה כדי להבין שהיינו שם באמת.*



תמונה מהסרט 'המשימה מאדים', 2000. בסרט מוקדם יותר, מ-1952, הצבע האדום של המאדים נועד להתקשר בתודעת הצופים עם התעמולה האנטי קומוניסטית


טום הנקס בסרט 'אפולו 13', 1995. הביע צער על כך שתוכנית החלל אינה זוכה להערכה לאומית מספקת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו