בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המקור של שירי אמא אווזה

שירי אמא אווזה הם השיעור הראשון שילדים מקבלים על החיים. עם כל הקסמם והקשייהם

תגובות

השם "אמא אווזה" נכנס לספרות לראשונה ב-1697, ככותרת משנה לספר ילדים שכתב חבר האקדמיה הצרפתית, שארל פרו. השם המלא היה "סיפורי מעשיות מימים עברו עם מוסר השכל: סיפורי אמא אווזה". היתה זו הופעתן הראשונה בדפוס של שמונה מעשיות מלוקטות, שהפכו מאז לקלאסיקה, ביניהן: "היפהפייה הנרדמת", "כיפה אדומה", החתול במגפיים", "לכלוכית" ו"אצבעוני". "אמא אווזה", מתברר, היה כינוי רווח בצרפתית לזקנה טרחנית שמספרת מעשיות.

עוד בנושא: עדי מרקוזה-הס על שירי אמא אווזה

כעבור 32 שנים פירסמה הוצאת ניוברי הלונדונית - הראשונה שהדפיסה ספרים לקוראים צעירים - את הספר בתרגום אנגלי, תחת הכותרת "סיפורי אמא אווזה". הצלחת הספר הניעה את יורשי ניוברי להעניק שם דומה לספר שונה לחלוטין, שהוציאו לאור ב-1780. הספר, "נעימת אמא אווזה או שירי עריסה", הכיל - לצד 15 שירים מתוך מחזות של שייקספיר - גם לקט של 51 שירי ילדים עממיים, עלומי מחבר, שהיו מוכרים, ומוכרים עד היום, כמעט לכל ילד של הורים דוברי אנגלית. שירי שטות והווי קצרים, הומוריסטיים וקצביים, שנוצרו במרוצת השנים בין אמהות לבין ילדיהן, בין מורים לבין תלמידים, בין ילדים לבין עצמם, ועברו מדור לדור כמסורת שבעל-פה. גם שירי מבוגרים, בלדות, קריאות הרוכלים בשוק, שירי שיכורים ושירי רכילות, שאומצו על ידי הילדים.

לא היה זה הקובץ הראשון בסוגו, אך היה זה הראשון שזכה לתפוצה נרחבת באנגליה ומחוצה לה ושהעניק לז'אנר את שמו. "אמא אווזה" הפך מאז שם נרדף לאסופות של שירי ילדים עממיים מן הארצות הדוברות אנגלית, בדומה ל-Nursery Rhymes (שירי חדר הילדים). מאות קבצים כאלה יצאו, וממשיכים לצאת לאור, כשהם שואבים מהמאגר העממי הבלתי נדלה. גדולי המאיירים איירו אותם באהבה גדולה. לחלק גדול מהשירים יש גם מנגינות והם, בעצם, השירים הראשונים שמכירים ילדים בתרבויות האנגלו-סקסיות.

קולות מימים רחוקים

חוקרים כבדי-ראש, כמו פיטר ויונה אופי, חקרו את צפונותיהם, את מקורותיהם ואת משמעויותיהם הנסתרות. האמהות, שהמציאו חלק מהחרוזים הללו, על פי הזוג אופי, לא עשו זאת כדי ליצור שירה; עם שרוולים מופשלים וזרועות טובלות בגיגית הכביסה, היו אלה המלים הראשונות שעלו על דעתה של האם כשהתעורר הצורך להרגיע, להעסיק או לשעשע את ילדיה. "אלה השירים הראשונים שהכרתי", כתב עליהם המשורר הוולשי דילן תומאס. "עוד לפני שיכולתי לקרוא בהם בעצמי, התאהבתי במלים שלהם. לא משמעות המלים היתה חשובה לי... אלא הצורות שצלילי השמות והפעלים הללו ציירו באוזני והצבעים שהם צבעו בעיני. התאהבתי... ואני עדיין שרוי בקסם המלים".

חלק מהשירים נולדו עוד בימי הביניים ושורשי אחדים נעוצים בתקופה הפגאנית. הם באים ויונקים מתוך החיים האמיתיים, בעיקר של שוכני כפרים ועיירות, ומשקפים את היומיום שלהם, את ההווי, העמל, הבעיות, החלומות, הפחדים והשמחות. יש בהם ריחות המטבח וקריאות הרוכלים, קולות בעלי החיים, הווי הרחוב ומשחקי הילדים, קללות וחרמות, חילופי מזג האוויר, לימודים ומעשי משובה, שעשועים ועבודה, אמת ודמיון, קונדסות ורצינות. הם מביאים אתם תמיד את הניחוחות, הטעמים והקולות מימים רחוקים, של טרם התיעוש והעיור, וכולם מועברים דרך ראשם של הילדים.

יותר משהם נקלטו בגלל תוכנם, הם התקבעו בזיכרון הקולקטיווי בגלל האיכות האמנותית שלהם. השירים דומים לחלוקי נחל, שמתגלגלים במשך מאות שנים במים הזורמים, עד שהם הופכים לעגולים, חלקים ומושלמים חיצונית. הם קולחים, מתחרזים, נמסים בפה כממתקים, מתיישבים היטב בקופסת הזיכרון. החריזה תמיד מושלמת, מהודקת, מתנגנת, מגרה להשלים ולהמציא חרוזים דומים, לרקוע ברגליים, למחוא כפיים. המצלולים עשירים ומגוונים. יש גם חיקוי קולות הטבע ובעלי החיים, הברות חוזרות, משחקי לשון, חידודים, כפלי משמעות.

יש בהם תמיד קו סיפורי פשוט ותמציתי, איפיונים מהירים, פעולה. לרוב קורה משהו פנטסטי, דרמטי, אבסורדי, מפתיע, מגוחך: ג'ק וג'יל נפלו מהגבעה, פרה קופצת מעל הירח, ילדה בגן נבהלת מעכביש, זקנה וילדיה חיים בתוך נעל, בעל כולא את אשתו בתוך דלעת, זקנה עפה לשמים כדי לנקות אותם מקורי עכביש. גם נונסנס, שינון מספרים ואלף-בית, שירי משחק, שירי אצבעות, חידות, מכתמים, שירים צבירים (שירים שהעלילה בהם כאילו חוזרת כל פעם על עצמה ועושה צעד קטן לפנים). והכל בהומור, בהגזמה, בהשתטות. ומכיוון שהשירים הולכים תמיד אחרי החרוז אין לחפש בהם היגיון. יש גיבורים טובים ורעים, יש טיפשים וחכמים, יש עידוד לילד הטוב, כמו-גם קריצה לילד השובב. אין סטריליות. אין תקינות פוליטית. יש הרבה נפילות, פציעות, פחדים, מוות. אך מכיוון שהאימה בלולה בהומור - השירים תמיד משעשעים, אף פעם לא מפחידים.

דרך השירים הללו, הראשונים שהילדים מכירים, הם מבססים קשר עין (ואוזן) עם הוריהם. זה הריטואל הראשון שאתו הם נפגשים. הם נלכדים בקסם החרוזים, המצלולים, המקצבים. הכל קל לקליטה, פשוט, קצר, מתנגן, ובאוצר-מלים שגור. האירועים מוכרים מחיי היומיום: מאבדים ומוצאים, מבשלים ואוכלים, מפשלים ונענשים, משחקים ומתקוטטים, נופלים וקמים, סוחבים ונתפסים, משכימים קום והולכים לישון.

היגלטי פיגלטי

הקובלנות של הפמיניסטיות על שירים אלה (יותר מדי אזכורים של "אשה זקנה" ויחס אירוני כלפי נשים לעתים קרובות!) ושל הטהרנים חסידי התקינות הפוליטית (ריבוי מרכיבים קשים, מפחידים, אלימים ו"לא חינוכיים") לא הצליחו ולא יצליחו להדיח את אמא אווזה ממעמד הבכורה שלה בתרבות הילדים.

המחנך וסופר הילדים האמריקאי סמיואל גריסוולד גודריץ' (1793-1890), כומר בן כומר, שכתב בשעתו רבי מכר לילדים ("סיפורי פיטר פארלי"), כולם "סיפורי אמת עם ידיעות מועילות", אילתר פעם בכנסייה, באוזני צאן מרעיתו, שיר אי-גיון בשם "היגלטי פיגלטי פופ", במטרה לשים ללעג את שירי הנונסנס ו"לטאטא אחת ולתמיד את חרוזיה האוויליים של ?אמא אווזה' מן הבימה הספרותית". וכך הולך השיר:

!Higglety pigglety pop

!The dog has eaten the mop

,The pig's in a hurry

,The cat's in a flurry

!Higglety pigglety pop

ובתרגום חופשי:

היגלטי פיגלטי פופ!

הכלב בלע את המופ!

החזיר אז מהר,

החתול הצטמרר,

היגלטי פיגלטי פופ!

צחוק הגורל הוא, שהיום איש אינו זוכר את סיפוריו ה"מציאותיים" של גודריץ', ואילו השיר ההוא, שכתב כדי לגחך את שירי השטות, נטמע עד מהרה בין קובצי "אמא אווזה" כשיר מן המניין, שאיש אינו יודע מיהו מחברו. שנים מאוחר יותר כתב ואייר מוריס סנדק ("ארץ יצורי הפרא") ספר ילדים יפהפה בשם זה, שבו טווה סביב שירו הקצרצר של גודריץ' סיפור עלילה, תוך שימוש ב"גיבוריו", שכותרת המשנה שלו: "חייב להיות לחיים איזה טעם נוסף" (ספר שהיה לי הכבוד והעונג לתרגם לעברית, הד ארצי).

עברית קשה שפה

תרגום שירי "אמא אווזה" הוא משימה קשה וכפוית טובה. השאלה הניצבת לפני המתרגם היא האם "לגייר" את הדמויות ולהעביר את הסצינות לסביבה מקומית המוכרת לקורא הצעיר - ואז יילכו לאיבוד האיפוק, לשון-ההמעטה והארומה האנגלית - או להשאיר את השמות, את המקומות ואת הפרטים והתיאורים כמו שהם, ואז יהיו כל אלה זרים לקוראים הישראלים. זאת ועוד: השירים כולם מחורזים וממושקלים למשעי, והתוכן הולך אחרי החרוז. ומה לעשות שמה שמתחרז וממושקל באנגלית מסרב להתחרז ולהתמשקל בעברית. הראשונה שתירגמה את שירי "אמא אווזה" לעברית היתה ורדה לבני-אבלס, נכדתם של מנוחה ודוד לבני-וייסבורד, ממייסדי תל אביב.

בשנת הלימודים האחרונה בגימנסיה הרצליה בתל אביב היא חלתה בטרשת נפוצה, ובמקום להתגייס לצבא הלכה ללמוד כימיה וביוכימיה באוניברסיטה העברית. באותה תקופה קיבלה במתנה מדודתה כרך של שירי "אמא אווזה" בשפת המקור, ומבלי שידעה את מקורם או את ערכם התאהבה בהם והחלה לתרגם שירים נבחרים לעברית. השירים שהביאה להוצאת עם-עובד מצאו חן בעיני המשורר והעורך ט. כרמי, ויצאו ב-1964 בשלושה קבצים, עם איורי אשתו, שושנה היימן: "אמא אווזה", "אבא אווזיהו" ו"ילדון אווזון". היום שלושתם פריטי אספנים. קבצים יפים, ראשוניים, שלמרות התמורות בשפה וברוח התרגום לא נס ליחם עד היום. ורדה, היום בת 73, גרה בירושלים. בגלל בגידת הגוף היא בכיסא גלגלים, אך הראש צלול והדיבור קולח. היא זוכרת שתרגומיה זכו אז להתייחסות חיובית. אחר כך תירגמה עוד כמה ספרי ילדים וספרי כימיה, וכתבה ספר שירה.

השני שתירגם לעברית את שירי "אמא אווזה" היה איש-האשכולות, אוהב גדול של ספרות ילדים ונונסנס, אורי סלע (1928-1993). "ספר שירי אמא אווזה", קובץ גדול, עשיר ומגוון, שקיבץ ואייר ארנולד לובל ("צפרדי וקרפד"), יצא לאור בארץ ב-1986 בהוצאת מודן.

בימים אלה יצא, בהוצאה פרטית, תרגום נוסף פרי עטו של הרופא-הפרופסור הירושלמי (לרפואת עור) צבי אבן-פז, בן 93, עם איורי נעמי גיגר. זהו כרך רב-תכולה בשם "מאז ומתמיד - שירי אמא אווזה". אבן-פז בחר, תירגם וערך את הספר, שהכיר ואהב עוד בילדותו באנגליה ושאת שיריו נהג לתרגם לעברית להנאת ילדיו.

קהל הקוראים הישראלי נוהג להתייחס בחשדנות אל שירי נונסנס, כמו אל כל דבר שלא ברור מהי תועלתו המיידית. השתטות, בעיני יהודים, היא משהו שיאה לגויים שהפריזו בלגימה ולא למישהו מפוכח, רציונלי, שמחפש "תכל'ס" בכל דבר. זו הסיבה ששירי אי-גיון, ובכלל זה "אמא אווזה", נקלטים כאן בעצלתיים. על שירים שמאות מיליוני ילדים בכל העולם שרים ומדקלמים, אצלנו מסתכלים עדיין בעין צרדה. שוכחים, שאין כמו קילוח טוב של שטויות כדי לנקות את הראש ולפנות מקום לעניינים הבאים.

עוד שוכחים, שגם לנו, כמו לכל עם, יש שירי "אמא אווזה" עלומי מחבר משלנו: "ודויד רופא עיניים,/ הוא חבר קופת חולים"; "ג'ינג'י קלוואסה/ ישב על הטראסה,/ אכל צנון וחסה"; "חבר'ה,/ עם נעליים,/ אל תיכנסו כי/ אני שוטפת רצפה"; "בוקי בוקי בקבוקי" וכאלה. גם אם היו לשירי רחוב אלה מחברים, הם נשכחו זה מכבר. חלקם נאספו בקבצים, חלקם ממתינים לקבצים הבאים. אולי, ככל שנהיה מסוגלים יותר ליהנות משטויות ומשירי הבל, כך נהנה פחות מגרימת צער וסבל איש לרעהו, ולאחרים.

יהודה אטלס הוא משורר וחוקר ספרות ילדים



איור לספר 'אמא אווזה': מיילו וינטר, 1916


איור: ארתור רקבם, 1913



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו