בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צד הצעקה | "לשכוח ראשונה"

תגובות

לשכוח ראשונה טל ניצן. הוצאת עם עובד, 77 עמ', 69 שקלים

שני ספריה האחרונים של טל ניצן מתייחסים זה לזה במובן מסוים כתמונות ראי. אם "קפה השמש הכחולה", ספרה הקודם, נכתב כספק חלום, ספק זיכרון, כשהוא מעמיד את עצם קיומה של הדוברת בסימן שאלה המניע את הפואמה כולה כצורה וכתוכן - "לשכוח ראשונה" נכתב בצלילות הגמורה של הבשר, ללא ההרדמה שמרדימה ההבנה את הכאב החי. "לא בהבנה ולא בהיפוכה של הבנה" אלא בתווך שהוא הדבר עצמו, לפני ההבנה, ומעבר לה.

מהו הדבר עצמו הזה, ומה היחס בינו לבין הזיכרון והשיכחה? "שוב אין בתוכנו זוכר", היא כותבת. "מה שנשמע כמו גשם היה פסלת בנין נערמת לסוללות עפר. מה שנשמע כמו יבבה היה יבבה". הספר הזה פותח בהבחנה בין מה שנשמע "כמו" לבין מה שיש לו אותה איכות אונומטופאית שמתוכה משמיע הצליל גם את משמעותו. צליל היבבה אכן מעיד על היבבה מפני שהכאב הוא אולי הזיכרון היחיד שאינו מתעתע.

אך השאלה העמוקה של הספר הזה אינה מהו שאנו זוכרים, אלא מהם תנאי האפשרות, מהו סדר היום של השיכחה והזיכרון? והשורות הבאות גם עונות: סדר היום של הזיכרון הוא סדר היום של האסון: "נחוץ לנו אסון חדש שיכרית את שארית אסוננו". אסון אחד מכרית אסון אחר, אסון אחד משכיח את זיכרון האסון שקדם לו. כך אנו זוכרים, באמצעות האסון. וכך אנו שוכחים, באמצעות האסון.

"דעי, לא יהיה ל? מנוח", היא כותבת. "האריג יתלש מן הפצע לאט, שוב ושוב". מה שאמור היה לכסות על הפצע חושף וחושף אותו ללא הרף. ההיזכרות עצמה היא תלישת האריג מן הפצע שוב ושוב, תלישה החושפת את מה שאין לשאתו. אלא שכשהספר הזה מדבר על מה שאין לשאתו הוא אינו מדבר במונחים של כאב, אלא במונחים של נדודים. הכותבת היא נודדת. כמי שהוטל עליה לעבור משפה לשפה, מארץ לארץ, מתרבות לתרבות - אין היא יכולה להרשות לעצמה אלא את הכלכלה הזהירה של הנודדים. לקחת רק מה שהכרחי. לארוז במהירות ובקפידה. להשאיר מאחור, בלי להסב את פניה אליו, את כל מה שיכול להכביד, לעכב, למנוע את תנועתה קדימה.

באחד השירים החזקים בסופו של הספר היא מתארת את עצמה כילדה הטובעת במים עמוקים מבלי שתוכל לצעוק הצי לו, מפני שאינה זוכרת באיזו ארץ היא ובאיזו שפה עליה לצעוק. הנה, כאן לא "נארזה" היטב המלה החיונית ביותר. היא נשכחה מאחור, או אולי הושמה במקום שהיקשה על שליפתה דווקא ברגע שבו היתה נחוצה יותר מכל. אך לא רק המלה "הצילו" מופקעת עם המעברים התכופים. בכל פעם שעליה לארוז שוב ולפרוק במקום אחר מופקעים ממנה חלקים מעצמה, חלקים שספק אם יושבו לה.

"לפעמים אין דבר שאינו זה", היא ממשיכה. ה"זה" הוא אותו עירום חשוף שאין לו מלים ואין לו שפה ולכן גם אין אפשרות לארוז אותו או לקחת ממנו מרחק. הכלכלה של הנדודים היא לא רק כלכלה אורזת, היא גם כלכלה חושפת. בהעדר מעטפת לכסות ולהתכסות בה נחשף אותו "זה" שאין ממנו הפוגה ואין ממנו מוצא. הביטוי החזק ביותר לתחושת האין מוצא, או האין חציצה, הוא בשיר "אפשרויות":

- נאמר שאתה שוכב על הצד, המון זמן, עוד מעט נובמבר ואתה על

אותו הצד, הלחי כבר כואבת ל?, גם האזן כואבת, הצואר מעקם,

הצלעות נמחצות וכל הגוף של? צועק די.

- אסתובב לצד השני.

- נאמר שאין ל? צד שני.

תחושת האין מוצא מן הכאב קשורה בהבנה האיומה שאין "צד שני" או זווית אחרת או תנוחה שיכולה להקל. עמדת הכותבת של טל ניצן בספר הזה היא עמדה שיש לה רק צד אחד, הוא צד הצעקה. "כלל מחנק בכל גרון יש רק מרפא אחד", היא כותבת בשיר על נקודת הרוך, אחד היפים בספר הזה. האם נקודת הרוך היא אמנם אותה נקודה מנושקת בעורף הגוף? או שמא היא הרגע הרך הזה שבו מתלכדים סוף-סוף, לרגע יחיד, הגוף והזיכרון באופן המניח לה לשוב ולקחת את אותו "מרחק מתוק" מן הילדות, זה המאפשר לא רק לזכור את הילדות הזאת אלא גם למחול לה?

בשיר שעל שמו קרוי הספר היא מבקשת "תן לי לשכוח ראשונה", לשכוח ראשונה אינו רק לשכוח. פירושו לשכוח שעה שמישהו מאחור זוכר. אולי כמו לפלס את דרכנו מטה בחדר המדרגות בלילה שעה שמישהו "מחזיק" עבורנו את מתג האור לבל יכבה בטרם נגיע. לא בכדי מתנת הפרידה שהיא מבקשת בשיר הזה אינה שיזכור - אלא שייתן לה לשכוח. בעולם שבו נטל הזיכרון כבד מכדי שאפשר יהיה לשאתו ממקום למקום המתנה היחידה שאדם יכול לתת לרעהו היא הרשות לשכוח ראשון.

"כמה קל לאין ערוך לאחוז בך בין הלא עוד לעוד לא", היא כותבת במקום אחר. התווך הזה שבין ה"לא זיכרון" ל"לא שיכחה", שבין ה"כבר" ל"טרם", שבין ה"כמעט" ל"מאוחר מדי", שבין ה"מה יהיה" ל"מה יישאר", הוא התווך שבו ממוקמים השירים האלה, אך לא מתוך ערפול אלא מתוך צלילות מצמיתה, ערה להבהיל, חפה מרחמים עצמיים ומגעגוע.

"שוב חלמתי שאני לוקחת קרטון חלב ומארבעת צדדיו אני ניבטת בי" היא כותבת בשיר "באיזו ארץ". הילדה הזאת, הנעלמת ושבה ונבראת בשפה אחרת, בארץ אחרת, בתוך מערכת אחרת של אהבות ושנאות וטעמים וחוקים - אורזת את עברה וחותמת אותו שוב ושוב כדי לכונן הווה חדש, הווה שאינו נושא את העבר הזה בתוכו. הספר כולו הוא מעין משא ומתן בין הרצון לזכור הכל - לבין הידיעה שהמשא כבד מדי לנודדת ושמשום כך עליה להיות הראשונה שמוותרת על משא העבר כדי שתוכל לכונן ללא הפרעה את ההווה המתמשך הבא. במובן זה משחר ילדותה היא "שוכחת ראשונה". ובמובן זה בדיוק "לשכוח ראשונה" הוא לא רק מסע אובדן, אלא גם מסע הישרדות.

כשהילדה הטובעת בשיר שואלת באיזו שפה היא צריכה לצעוק "הצילו" היא אומרת בכך משהו על הסכנה האורבת במעברים משפה לשפה - אך גם משהו על כך שהמעבר היחיד, וגם ההצלה היחידה, הם בשפה.

עד כמה קשורים הדברים האלה בעובדה שטל ניצן היא גם מתרגמת מחוננת? מחזור שיריו היפהפה של מסטו, "תועה", החותם את הספר הזה בתרגומה - הוא אחת העדויות המרשימות לאופן שבו הפכה את מה שנכפה עליה כמלאכת חיים למעשה אמנות שאין כמוהו.

הד"ר דנה אמיר היא פסיכואנליטיקאית ומשוררת. ספרה האחרון, "הליריות של הנפש", ראה אור בהוצאת מאגנס

השיחה

יד אחת תולשת בזעם

את נשלי הרקפות שהשרב חסל,

יד שניה מנסה לצוד את

המלים של? בעודן באויר

לפני שיעשו בי שמות,

השפופרת בין האזן לכתף -

עד שיתש הצואר, תאזל

הסוללה. חרבן גוף ראשון,

חרבן גוף שני, אתה מונה

וחדל לנשם.

לא אספר ל? על החלום,

אשה יפנית מרכינה ראש

בינינו, מלים נלכדות

במס? שערה השחר, עכשו

אתה נשמע היטב דוקא:

יורה ובוכה.



טל ניצן. סדר יום של שיכחה וזיכרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו