שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שמש שחורה | "השם של העולם"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאת אלקיים

השם של העולם דניס ג'ונסון. תירגמה מאנגלית: חני גלעד. הוצאת בבל, 171 עמ', 88 שקלים

יש דבר אחד שיכול להרוג אותך יותר מהר מקליע בתאוצה - יומרה. זאת כמובן אם נצא מנקודת ההנחה שאתה ספר. הרי אם אתה ספר רוב הסיכויים הם ששאפת לא רק להצלחה מסחרית, אלא גם אמנותית (יש לקוות בשבילך לפחות). זו לא בושה לרצות להיות ספר גדול באמת, מותר לשאוף למקום גבוה, לא רק בטבלת המכירות, אלא בין דפי ההיסטוריה.

ספרות גדולה נבדלת מאחיותיה הספרות הבינונית, הספרות הבידורית וספרות למה-לעזאזל-את-קוראת-את-הדרעק-הזה, באלף דרכים. שתיים מתוכן הן תנאי הכרחי בהחלט: התוכן והצורה. ספרות גדולה באמת עוסקת בשאלות של מוסר, ועושה את זה בצורה יפה. משמע, יש אסתטיקה וערך למבנה המשפט, בחירת המלים והניגון של הטקסט. יש שיטענו שהיופי הזה טמון בעיני המתבונן, ולהם יש לענות בסבר פנים חתום: אף אחד בדעתו השפויה לא היה זורק את בר רפאלי או את "זיכרון דברים" מהמיטה.

אז מי מהשניים חשוב יותר, התוכן והמוסר או הצורה והמלה? "השם של העולם", ספרו של האמריקאי דניס ג'ונסון, שואל ועונה על השאלה הזאת בדיוק. הספר הוא למעשה נובלה קצרה ונוגה, הראשונה של ג'ונסון שזכתה לתרגום לעברית.

גיבור ספרו של ג'ונסון הוא מייקל ריד, מרצה באוניברסיטה אמריקאית, שהיה פעם כותב נאומים ונהפך לגווייה רגשית מהלכת עקב מותן של אשתו ובתו. ג'ונסון משלח את ריד לארוחת ערב עם שלל אינטלקטואלים, סופרים, נשים יפות, וסופר אחד צעיר וחצוף פונה שם לאורח אחר, סופר שזכה בפרס פוליצר, בקנטרנות מנומסת הוא תוהה: "'בספרים שלך בזמן האחרון איכשהו נראה שמבחינה מוסרית הם (הדמויות. ל"א)... מנותקים... טוב אולי אני רוצה לומר שמוסרית אין מה ללמוד מהדמויות האלו'".

בהתאם לטענה הפנימית של ג'ונסון עצמו, בסוף הספר הגיבור, בחור עגמומי והגיגני, בוחר להיות עיתונאי בשדה הקרב העדכני ביותר - בעיראק - ולסקר את המלחמה עם הבחורים. זו בחירה מוסרית משכנעת, אבל לא באמת מעניינת, הסוף הזה נמשך על פני שניים וחצי עמודים שמודבקים על ספר שכולו מז'אנר חביב דווקא שעוסק כולו בנבכים הפנימיים של עולם הספרות והאקדמיה ובתשוקותיו של גבר מזדקן ופגום רגשית. (ע"ע ספריהם של פיליפ רות ואפילו מייקל שייבון).

פרט ליומרה המוסרנית הבלתי ממושמשת, פה ושם, וללא הכנה מוקדמת, ספרו של ג'ונסון יפהפה. הוא מציג תמונות חלומיות ושיחות מעגליות ותובנות חלקיות וכל מה שאפשר לצפות מהז'אנר הזה בצורה מאוד אסתטית. ובכל זאת, התחושה היא שבני האדם בספר מעורפלים, בעוד שהמחשבות ממוקדות. מושא אהבתו של הגיבור, אשה צעירה ויפה, כמקובל, נותרת סבוכה ותמוהה וכך גם האבל שהגיבור שרוי בו, שלא נפרט לכדי פצע מדמם.

נראה שהעיסוק באבל או בעצב מעניין ומעסיק את הספר ברמה התיאורית יותר מאשר ברמה האנושית. ומאחר שצער הוא רגש שחש אדם ואינו מתקיים בחלל ריק, מהותו החמקמקה של הכאב אכן חומקת ממנו. לא שיש בזה משהו רע. כמה מחברי הטובים ביותר יעדיפו מלה יפה ומעוצבת על פני הזלת דמעה עגלגלה ושמנמנה, ולא מפליא לגלות שהמחבר הוא בכלל משורר. "דבר לא נדרש ממני. היה עלי להניח רגל, ועוד רגל, ולצפות שבאחד הימים אתרחק מספיק מן השמש השחורה והקרה שלי כדי לחמוק בעדינות מן המסלול". ריבוי הדימויים, השורות ההדוקות להפליא, והעלילה הלא הדוקה בכלל, מייצרים תחושה שירית. אז אולי זה לא ספר גדול באמת. אולי זה בכלל ספר שירה בשורות, ספר שירה ברמה הרגשית. ולמרות זאת יש בזה משהו מושך. מעניין. אחר. ניסיוני.

גם הסביבה המתוארת כאמור מוכרת ומשעשעת. דניס ג'ונסון בהחלט במיטבו כשהוא מתאר את הלהג הנפוץ בקרב חוגים אקדמיים, מומלץ לחובבי הז'אנרים, "אמריקה", "אקדמיה" ו"שירה". אולי הספר הזה לא נועד לכל הקוראים, אבל זה לא דבר נורא בכלל, שכן הוא לא מתיימר להיות כזה. אולי ראוי יותר היה להכיר לקוראים הישראלים את "Jesus Son" אוסף הסיפורים הקצרים והקומוניקטיוויים של ג'ונסון שזכה לעיבוד קולנועי אי שם בשנות ה-90, אבל זו אינה הכנה מפתה דיה לספר עטור הפרסים שלו "עץ העשן" ("Tree of Smoke") שעוסק כולו במלחמת וייטנאם, ביומרנות לא פחותה, בהצלחה רבה פי כמה, אך למרבה הצער, בניתוק רגשי זהה למדי. כאמור, כדי לגעת בעננים, צריך לפחות לנסות לקפוץ.

\ The Name of The World Denis Johnson

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ