בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההונאה ששמה קץ לחברות שלי עם עמוס קינן

במשך שלושה עשורים סירב יעקב חרותי, איש הלח"י לשעבר, לדבר עם חברו הטוב מנוער - עמוס קינן. עכשיו, בראיון ראשון בעניין זה - לאחר פרסום הפרשה בספרה של נורית גרץ - הוא מספר על ההונאה ששמה קץ לחברותם

תגובות

גם לאחר מותו, בשבוע שעבר, של העיתונאי והסופר עמוס קינן, מתקשה ד"ר יעקב חרותי בן ה-82 לומר באופן חד-משמעי שהוא סולח לו. עד כדי כך עזים עדיין הרגשות שנותרו מאז, שבמשך שלושה עשורים הוא סירב לדבר אתו. קינן, מצדו, סירב להביע חרטה ולהתנצל בפני חרותי.

הפרשה ששמה קץ ליחסיהם של שני החברים מילדות נחשפה בספר "על דעת עצמו", שכתבה על קינן אשתו נורית גרץ. גרץ היא שגילתה, כי את חומר הנפץ שבו השתמשו קינן וחברו, שאלתיאל בן יאיר, בניסיונם הכושל להתנקש בחייו של שר התחבורה דוד פנקס ב-1952, בשל החלטתו לשתק את התחבורה הציבורית בשבת, השיג קינן מחרותי באמצעות הונאה.

יעקב חרותי היה איש המחלקה הטכנית של הלח"י והתמחה בהכנת מטעני נפץ. ב-1947 שלח אותו נתן ילין מור ללונדון, כדי להקים בה סניף של הלח"י. בין המשימות שהוטלו עליו היו חיסולו של שר החוץ ארנסט בווין (ההוראה בוטלה), התנקשות בחיי הגנרל אוולין ברקר (הפצצה נשלחה אך נוטרלה) וחיסולו של רוי פארן, קצין משטרה בריטי, שהיה אחראי למותו לאחר חקירה קשה של אלכסנדר רובוביץ, נער מחלק כרוזים של הלח"י. הפצצה נשלחה אך הרגה בטעות את אחיו הצעיר של פארן.

לאחר שחזר לישראל הספיק חרותי להשתתף במלחמת השחרור. בשלהי 1952, יחד עם חברו מהלח"י שמעון בכר, הקים מחתרת, ששמה לה למטרה לפגוע בנציגויות של צ'כיה וברית המועצות בתל אביב ולהגיב בירי לעבר עמדות הלגיון הירדני בירושלים. בין השאר, פרצו חרותי וחבריו, כשהם חמושים, בלילה אחד בפברואר 1953, לנציגות הרוסית בשדרות רוטשילד בתל אביב והטמינו בגן הבניין פצצה בת 15-20 ק"ג שגרמה נזק לרכוש בלבד.

כעבור שלושה חודשים, בעקבות מידע של אחד מחברי המחתרת, נעצרו חרותי ומרבית חברי ההתארגנות.

חרותי נידון לעשר שנות מאסר באשמת חברות ב"ארגון טרור" ואחזקת נשק. כעבור שנתיים שוחרר, ביחד עם חבריו, בזכות חנינה שהעניק להם שר הביטחון פנחס לבון. הקבוצה כונתה "מחתרת צריפין".

לפני חמש שנים וחצי ריאיינתי את חרותי, עורך דין במקצועו, למוסף "הארץ". זו היתה הפעם הראשונה שהוא התראיין באופן מקיף לכלי תקשורת מרכזי וסיפר על חייו רבי העלילות. רק ב-2008, כשפירסמה נורית גרץ את ספרה, הבנתי כי חרותי לא סיפר לי הכל. הוא לא חשף את הקשר שהיה לו עם קינן. כאיש מחתרת, שהיה אמון על שמירת סודות, היה ברור לו כי יש דברים שאסור לספר, גם אם התרחשו לפני יותר מ-50 שנה.

כעת, לראשונה, פורש חרותי כאן לפני הציבור (מחר יתפרסם ראיון אתו גם בעיתון "מקור ראשון") את גרסתו לאותה פרשה דרמטית, שהסעירה בזמנה את המדינה.

"עמוס לוין-קינן", אומר חרותי, "היה ידיד ורע מגיל תיכון. נפגשנו לעתים קרובות גם בביתו של ידידנו המשותף מקס פוגל ("קין") וניהלנו שיחות לרוב. לאחר סיום התיכון הצטרפתי לתנועת לוחמי חרות ישראל. זמן מה לאחר מכן הצטרפו גם עמוס ומקס למחתרת. עמוס שירת בהצטיינות בקרבות ירושלים של טרום המדינה (בין השאר השתתף בקרב שהיה לטבח בדיר יאסין, י"מ). אני הגעתי לשם לאחר הכרזת המדינה ולאחר מכן נפרדו דרכינו".

הם נפגשו שוב כעבור כארבע שנים. זה קרה בליל חורף גשום ב-1952, עוד לפני שחרותי הקים את המחתרת. אברהם ליברמן ("גדעון"), מוותיקי הלח"י, הזעיק את חרותי. בחצר ביתו של החייט צבי אגסי, מאוהדי הלח"י בבני ברק, נתגלה כד חלב ובו תת מקלע, כמה אקדחים ורימונים - הנשק שישמש אותם בפעילותם במחתרת. חרותי, מומחה לחבלה טיפל בנשק והעבירו לחדרו של פוגל בשדרות רוטשילד. פוגל למד כימיה בירושלים ולחרותי היה מפתח לחדר. גם לקינן היה מפתח לחדר והוא הפתיע למחרת את חרותי ושמעון בכר, כשאלה טיפלו בנשק.

"עמוס לא שאל שאלות", נזכר חרותי. "שוחחנו על הא ועל דא ולאחר זמן קצר עמוס יצא ואנו המשכנו במלאכה. היה ברור לי שאיש לא פותח פה. לא בגלל הפחד. היה לנו כלל בל יעבור: אתה לא חייב להסכים, אבל לא מסגירים. עמוס עמד בניסיון".

כמה חודשים לאחר מכן, הוא מספר, הגיע אליו קינן וביקש אצבעות חומר נפץ. "לאיזה צורך? שאלתי. פעולת מחאה-ראווה, לפוצץ מטען מול החנות של המשביר לצרכן ביפו המוכרת סחורה גרמנית. בלילה אין עוברים ושבים. לא היה לי צל של ספק שעמוס דובר אמת. גם זה היה אצלנו כלל בל יעבור. קבענו פגישה והבאתי לו את האצבעות. לעמוס היו שתי ידיים שמאליות, אבל שאלתיאל בן יאיר היה מקצוען, וההמשך ידוע. הפצצה הופעלה בביתו של פנקס. מאותו יום לא דיברתי עם עמוס מטוב ועד רע 30 שנה. דחיתי כל ניסיון לקשר אתו".

גם בפגישת מחזור של ותיקי הלח"י, ב-1982, הפגינו השניים נימוס קר זה כלפי זה ולא דנו במשקעי העבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו