שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עוזי צור
עוזי צור

משה גרשוני, קיץ 2009, גלריה גבעון, תל-אביב

קיץ 2009 היה חם מהרגיל. צעירים נטבחו במרתף בעיר בגלל שונותם, זרים ניצודו וגורשו אל מחוץ לגבולותיה בשל זרותם. ומשה גרשוני, אחד מעמודי התווך של האמנות הישראלית, מי שהעז ויצא והתריס נגד הממסד והתקשורת בשונותו, מנסה לרפא את פצעי השנאה והפחד מבפנים, על ידי הציור.

גרשוני טובל ומשהה את הדפים במים, ולאחר מכן מייבש אותם במידות שונות הידועות לו, ואת הדף המושהה בין לחות ליובש מנקד גרשוני בצבעי מים. הוא יודע מראש את מידת התפשטותם במעך הנייר ועל פניו, שולט באקראיות של המפגש המנוגד שבין המים והיובש וצבעי המים.

גרשוני תלה את התערוכה בעצמו, קוצב את המרווחים והגבהים כמרווחי נשימות. הדפים לא ממוסגרים, לא מוגנים מן הלובן של הקירות. שעל כן יש להתבונן בכל עבודה מקרוב מאוד, כמבט מבעד למיקרוסקופ, אך מיקרוסקופ של יופי ואחדות ולא של פירוק העולם לחלקיקיו.

העין רואה נקודות, נקודות, נקודות שהיו לפרחים של חושך באור הנייר, מניפות מימיות של הילות שחורות. מפליא לראות איך הצבע השחור נמהל ונפרד מהצבע הסגול. נקודות בכהות משתנה, שהמים שנספגו ויבשו בנייר פתחו בו כעין נקבים, מפרידים לא מפרידים בין הליבה הכחולה לעלי הכותרת של שחור נזיל. נקודות שנפתחו ונסוגו כמושבה של רכיכות בקרקעית רדודה של אגם, שחורות, כחולות, סגולות-שחורות. ויש נקודות הנדמות לפרחי בר שיובשו בין דפיו של ספר, שרגע לפני שהתפוררו הם נטבלו שוב במים ולבשו חיות לא צפויה.

ונקודות שנותרו מהן רק קווי-מתאר כתיעוד ענוג. ונקודות שהיו לפרפרי עש הנמשכים אל אור הנייר. ונקודות הזולגות כדמעות, ונקודות הנראות כמניפות מעגליות של אולטרה-מרין המוקפות הילות משנה הרוחשות מנימים זעירים.

תערוכה של נתינה נדיבה, מתוך סדנתו של רב אמן השולט באמנותו עד תום.

בטינה באך, חלק ראשון: חשיפה עמוקה. חלק שני: עננים + סימנים של עולם צף. גלריה נגא, תל-אביב

תערוכתה של בטינה באך, ילידת 1961, החיה ויוצרת בהמבורג, משרה על הצופה תחושה של ביטחון ורוגע של רב-אמן שהוא רציני ומשתובב באחד. עבודותיה של באך קשורות עמוקות אל תולדות האמנות, לשירה ולקולנוע (באך פירסמה שישה כרכים של "יומנים ליריים", שהם מארג של שירים וטקסטים עם רישומים).

בלב התערוכה שרוע "איש החול" שלבו נלקח ממנו. איש החול מאגדות הילדים, השופך חול על עיני הישנים כשיקוי לחלומות. איש החול שהוא גם חלק מארמונות החול, הנבראים מחול ומי-ים לחופי הימים. וכאן הוא על רצפת הגלריה, מפרפר בין חיים למוות כבובת וודו נפילית, אנושי ובובתי וגופו המבותר מתוח בזרועות דקות אל הקירות הסובבים כצילצלים או צינורות שקופים, שבקצותיהם הרחוקים מהגוף מחוברים כדורי מתכת בוהקים, שהחלל כולו משתקף בהם כבעין-דג.

כנגד איש החול תלויה על הקיר רביעייה לירית מהודקת שהיא אולי תמצית עולמה של באך (ושל חלקה השני של התערוכה). כמונחים מאוירים ממילון של דימויים גלויים ומופנמים, רשמה האמנית ברישום פלסטי להפליא את ראשו של קזנובה בדמותו של השחקן דונלד סאתרלנד מהסרט "קזנובה" של פליני, הדור, כמסותת בשיש, שטן אנושי חושני ונוקשה, ממוסגר במסגרת זהב. לידו נעוצים אל הקיר דפים חשופים ומעל תלוי רישום של ראש זיקית, ואברים מופשטים של אנטומיות אורגניות שהם הד לזיקית שמעל ובו בזמן הם שייכים לרבדים שונים של תולדות האמנות.

יש ניגוד החוזר שוב ושוב בעבודותיה של באך בין הנוקדנות האינטנסיווית של קטעי הרישום בעיפרון לכתמיות החופשית הדלילה של צבעי המים.

למעלה, בחדר הפרויקטים, צפים על הקירות אקוורלים - מקבצי עבודות המרחיבים את המערך הפנימי, האסוציאטיווי של באך. חתכים של מלה ודימוי, של רעיונות פילוסופיים הנפרטים למילון דימויים ציורי וסמלי. לאקוורלים הוסיפה נגיעות של רישום "מדעי", אנציקלופדי-כמו, "אנטומי", והצירוף הזה נראה כסוגה אמנותית משובחת בפני עצמה של סוריאליזם מהודק ופואטי. לעתים יש בקירות של באך הבלחה של הומור כבסרט אנימציה מדעי שהשתבש.

חדוה שפרעם, השחור שבאור, גלריה די אנד אי, תל-אביב

תצלומיה של חדוה שפרעם מעידים על בשלות הנובעת מהשתהות ממושכת ומתהייה ארוכה על מהות האור בנוף. האם האור נובע מתוך החושך, או שמא האור מכיל בתוכו את החושך? הגרעין ההשראתי לתצלומים הוא ספרם של שי טובלי ואילון לסטר, "הבשורה על פי תומא".

"ישוע אמר: אם יאמרו לכם: ?מהיכן באתם?', אמרו להם: ?באנו מן האור, מן המקום שבו האור התהווה מתוך עצמו, התגשם והופיע בדמות'".

ואכן, אלו הם נופיה של הארץ שמצלמת שפרעם: בראשיתיים, שוממים מאדם, ספוגים בקדושה היולית שלאחר ההפרדה לכאורה שבין אור לחושך, כשרוח אלוהים עדיין מרחפת מעל אברי הנוף המבותרים והיא חידתית ולא מתפשרת.

המבוע הוויזואלי של התצלומים הוא בלי ספק תצלומיה האיקוניים של האמנית דליה אמוץ. אותו אור חלבי הנובע משום מקום והוא פרוש על פני אפלת הנופים כנס מסתורי. כמו אצל אמוץ, גם כאן הנופים נעדרי שמים כמעט והקרקע ממלאת אותם כעצמות, שהאור עוטף אותן באד ערפילי של אור. הנה עץ בודד שחור הנעקד כנגד האור. הנה שדות טרשים זיפיים שהאור מחלחל בהם במשורה. וסלעים שנשחקו על ידי הזמן והאור מלטף את כהותם. ואור זולג מרקיע נעדר על פני חולות. (התערוכה ננעלת היום, 14.8).

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ