בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרשות האחרונות בצה"ל הכניסו את הרמטכ"ל גבי אשכנזי לשלב המורכב בקדנציה שלו

פרשות צ'יקו תמיר ועימאד פארס, טקסי הזובור והתערבות שר הביטחון במינוי סגנו, הכניסו את הרמטכ"ל גבי אשכנזי לשלב המורכב בקדנציה שלו. נותרו לו עוד 79 שבתות להמשיך ולשמור על פני פוקר

תגובות

כשחבריו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי שואלים אותו לשלומו, אשכנזי נוהג להשיב בנוסח הלקוח מעולם הדימויים של לוחם בחטיבת גולני: "עוד 79 שבתות". בטבלת הייאוש של הרמטכ"ל, זה הזמן שנותר לריצוי העונש - עד לביקור החוזר בבקו"ם והשחרור הסופי מעול המדים.

לא צריך לטעות, אשכנזי לא בדיוק סובל בלשכת הרמטכ"ל. כרבים אחרים, גם אשכנזי משוכנע שהוא היה האיש הנכון במקום הנכון, אחרי ההתפטרות של קודמו, דן חלוץ. לצה"ל נדרשה מלאכת שיקום מסיווית בעקבות מלחמת לבנון השנייה והליקויים שהיא חשפה בשורותיו. אשכנזי החזיר את הצבא לאימונים ולכשירות משופרת. היתה לו גם תרומה משמעותית לנקיטת ריסון ושיקול דעת במהלכים הביטחוניים. גישתו המפוכחת איזנה לא פעם נטייה להרפתקנות ורברבנות בימי ממשלת אולמרט. הוא יודע לממש את הדיווידנדים: בכל הופעה שלו באירוע ציבורי נעמדים אזרחים בתור כדי להצטלם עם הרמטכ"ל, וניכר שהוא שואב מכך הנאה מסוימת. לא תהיה זו הפתעה אם יתברר שאשכנזי מטפח שאיפות פוליטיות לאחר שחרורו, חרף החוק המחייב צינון בן שלוש השנים.

הקדנציה של הרמטכ"ל, שנכנסת באוקטובר לשליש האחרון שלה, הגיעה לשלב המורכב. התיקונים המרכזיים נעשו: במידה רבה, הצבא חזר לתלם, שממנו הוסט בעקבות טראומת לבנון מ-2006. הקיץ הנוכחי הוא חלק מתקופת מעבר. שקט ביטחוני יוצא דופן, כשברקע הולכות ותופחות בעיות אסטרטגיות גדולות ממדים. כמה מהן, איראן בראשן, עלולות להתפרץ עוד בתקופת הרמטכ"ל הנוכחי.

אולם השקט מותיר מקום לעיסוק נרחב, בצבא ומחוצה לו, בסדרת שערוריות מביכות. צה"ל מתנהל באחרונה בין פרשייה עגומה אחת לאחרת: ביקורי החשפניות של מפקד חיל הים, אלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, משפט הטרקטורון של תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, משפטו של מג"ד השריון סא"ל עומרי בורברג בעקבות ירי כדור גומי במפגין כפות, עדות מח"ט כפיר, אל"מ איתי וירוב, שהצדיק הפעלת אלימות מוגבלת כלפי עצירים פלסטינים.

גם אוגוסט החל רע ומדאיג: שתי תאונות אימונים קטלניות עם שני הרוגים (לראשונה השנה), שתי פרשיות קשות של "זובור" לחיילים בשריון ובחיל האוויר והשבוע - ההתפטרות של תא"ל עימאד פארס, לאחר שהתברר ששיקר לאלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט והשעייתו של קצין נוסף, אל"מ ישראל דניאלי, בחשד לשימוש אסור ברכוש צבאי לאחר שנתן לבני משפחתו לנהוג ברכבו הצבאי.

התשובה הצבאית השגורה היא, שמדובר בהצטברות מקרית. ספירת המלאי הצעקנית שמנהלים כלי התקשורת נובעת רק מעונת המלפפונים בתחום הכותרות הביטחוניות. טיעון נוסף גורס שכך היה תמיד, ורק המעקב, הצמוד מבעבר, בעיתונות לצד סירובו של הרמטכ"ל לתת יד לטיוח והסתרה (הזובורים נחשפו כתוצאה מבקרה פנים-צבאית), יוצרים רושם מופרז.

מדרון חלקלק

ספק רב אם זה הסבר ממצה. לפחות בפרשת צ'ייני, ההבלגה של הרמטכ"ל יצרה ערפל ערכי מטריד. במקום לקבוע כבר אז קו שאין לחצותו, נקט אשכנזי יחס סלחני שסופו מדרון חלקלק. מפקד חיל הים טען תחילה שביקר במועדון לרגל מסיבה של חבר ודיבר על "מעידה חד פעמית". אחר כך נמסר שהעביר דיווח מלא לרמטכ"ל, על "ביקורים ספורים", לא ברור עד כמה ספורים, בשעה שעובדות במועדון טענו שמדובר דווקא בנוסע מתמיד.

השאלה אם אמנם אמר מרום אמת לרמטכ"ל ולציבור נותרה פתוחה. הנימוק העיקרי להשארתו בתפקיד היה היעדר מועמד מתאים לרשת אותו בחיל הים. אשכנזי (וראש המוסד מאיר דגן מסכים אתו) מתפעל מהתנופה המבצעית הגדולה שהכניס מרום לחיל, שיצא חבול מהפגיעה באח"י "חנית" במלחמת לבנון. אבל הרמטכ"ל לא קבע עמדה ערכית ברורה מספיק בפרשת מרום, כשם שבפרשת תמיר פסח על שתי הסעיפים.

אשכנזי מונה גם כדי לנקות את האורוות, להשליט מחדש סדר בהתנהלות הערכית. כך קרה במידת מה, אולם בצבא נותרו כיסים לא קטנים של בלגאן. הצרה היא, שלא מורגשת אחידות בשיקולי הענישה. לצ'ייני שכחו וסלחו, בשעה שמקצין אחר, מצטיין, בחיל הים, נמנעה התמודדות על תפקיד מפקד הקומנדו הימי, משום שאיבד מחשב נייד צבאי. פרשה מקצועית אחרת, חמורה מאוד, הסתיימה באחרונה בלא טיפול משמעתי ממשי, חרף טענות בדבר רשלנות והשתקתה.

התפוצצותה של פרשת פארס (אם יועמד לדין יהיה זה משפטו הרביעי במדים), לא הפילה השבוע מהכיסא איש מעמיתיו. במובן מסוים פארס הוא קצין ממודל מיושן, שלא נותרו רבים כמוהו בפיקוד הבכיר. אותם כישורים, כמעט חוש על-טבעי, שמאפשרים למפקדים להשליך חייל לקרקע רגע לפני הצרור של המחבל או לזהות בזמן נקודת תורפה שדרכה תחדור חוליית חוטפים, כרוכים אצלם לפעמים בתחושה שלהם מותר, אפילו מגיע, הכל. למקצוע הצבאי נלווית מידה של גסות ואלימות, אך מה שתואר בסלחנות בעבר כ"צבעוניות" או "חספוס", קביל פחות כיום.

מסיקור הפרשה בתקשורת לא נעדרו סנטימנטים דביקים בתוספת קורט פטרונות עדתית. פארס אינו קדוש. אחרי 30 שנה בשירות פעיל ולרוב מסוכן, זכויותיו רבות. אבל קשה לייחס אמינות למונולוגים המונפקים בתיווכם של סניגורים ויח"צנים. את הראשונים, נראה בדיעבד שפארס היה צריך להחזיק על "ריטיינר", תשלום קבוע, כדי לחלצו מצרות. באשר לאחרונים, האוגדונר המתפטר טוען בתוקף שפעלו השבוע מטעם עצמם ולא על דעתו או במימונו.

קו ההגנה הציבורי של פארס משחק על שני טיעונים: היעדר גיבוי מאשכנזי ואייזנקוט וקיפוחו כדרוזי. אך האמת היא שהוא כבר מיצה את הקרדיט שניתן לו, כשיצא בנזק קל יחסית מהפרשיות הקודמות. אצל אייזנקוט אין חוכמות. עוד כמ"פ במלחמת לבנון הראשונה, הדיח קצינים וחיילים שנתפסו בדיווחי שקר. עימאד, אומרים חבריו, חשב שהרמטכ"ל ואלוף הפיקוד יותירו לו מרחב למוצא של כבוד. במקום זאת גילה שאשכנזי משעה את מינויו למפקד קורס מג"דים, הבין את הרמז והלך הביתה.

ביום שני, למחרת הווידוי בפני אייזנקוט, הגיע פארס לבירור בלשכת הרמטכ"ל בקריה בבגדים אזרחיים. אנשים שנפגשו אתו באותן שעות התרשמו שהוא נסער, מיוסר, כמעט נתון בערפל חושים. בדיעבד פארס מצטער שלא לקח 48 שעות למחשבה, בטרם התפטרות. באחד העיתונים צוטט כמי שאמר: "ציפיתי מאשכנזי ליותר". ובכן, זה נכון בוודאי גם בכיוון ההפוך.

טלאי על טלאי

מכבסת המלים לא תעזור כאן. פארס לא סתם מעד, אלא שיקר בפרשת התאונה, בחמש הזדמנויות שונות. האלוף (מיל') אייל בן-ראובן, לשעבר מפקד גיס בצפון, סבור שעל כשל ערכי הרמטכ"ל לא יכול להתפשר. "כשמפקד טועה מקצועית, אפילו אם נהרגו לו חיילים והוא נאלץ לפרוש, אפשר לשקול בהמשך את חזרתו לפיקוד אם מומשו הלקחים. זה לא המקרה. ייאמר לזכות עימאד שבהחלטתו לפרוש הציב רף גבוה מאוד לצה"ל, שצ'יקו וצ'ייני לא הציבו לפניו".

בצה"ל יש בעיה מתמשכת בדיווחי אמת, גם אם הרמטכ"ל מאוד לא אוהב לשמוע על כך. חיפוי, מריחה, עדכונים חלקיים כלפי מעלה, הורגשו, בעיקר בשטחים, לאורך 22 שנים ושתי אינתיפאדות. לא פעם הצבא מרח גם את הדרג המדיני. מקרה בולט קשור במפגש הגורלי בין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ ופורום מטכ"ל ב-11 ביולי 2006, ערב המלחמה בלבנון.

האלופים יצחק הראל וישי בר הזהירו את צמד הקברניטים הטרי וטענו שצבא שלא מתאמן משול לצ'ק ללא כיסוי. אבל הרמטכ"ל חלוץ הבטיח כי "המשימות יבוצעו לעילא ולעילא" ומפקד זרוע היבשה, בני גנץ, האחראי על בניין הכוח, מסר סקירה אופטימית להפליא בדבר כשירות היחידות ומוכנותן. אולמרט ופרץ, עם ידע וניסיון משותף בצבא השקול לזה של נהג ומזכירת אלוף, שמעו, ולמחרת יצאו לקרב. דיווח שקר? לא. סתם דיווח מופרך וחסר אחיזה במציאות.

בסוף ספטמבר יחליף האלוף גנץ את דן הראל בלשכת סגן הרמטכ"ל. בחניון התת-קרקעי של בניין המטכ"ל כבר הוכנה לגנץ חנייה אסטרטגית, ליד היציאה. בינתיים ממשיך אשכנזי להרכיב את המטכ"ל שלו, טלאי על טלאי. אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, סיכל את מאמצי הרמטכ"ל להיפטר ממנו והודיע שיישאר שנה נוספת בדרום. התארכות כהונתם של גלנט ואייזנקוט צימצמה את חופש התמרון של אשכנזי, שהחליט לשלוח את האלוף אבי מזרחי, קצין שריון בעל ניסיון מינימלי בלחימה בטרור או בגזרת הגדה המערבית, לפיקוד המרכז. תא"ל סמי תורג'מן ימונה, בתפקיד ראשון כאלוף, למפקד זרוע היבשה (מז"י) רגע אחרי שגלנט סירב להצעה לכהן שם, בקדנציה שלישית כאלוף. העקרון המוצהר, שדרוג מעמדה של הזרוע באמצעות מינוי אלוף ותיק ובכיר, הוקרב בגלל אילוץ.

אשכנזי, מתרשמים קצינים בכירים, עוד לא התאושש מהתרגיל שעשה לו שר הביטחון, אהוד ברק, כשכפה עליו את מינוי גנץ לסגן הרמטכ"ל. היחסים בין השר לרמטכ"ל לא שוקמו, מה עוד, שבאחרונה התחדשה המחלוקת סביב התנגדותו של אשכנזי למינוי מזכירו הצבאי של ברק, תא"ל איתן דנגוט, למתאם הפעולות בשטחים בדרגת אלוף.

בנאום בטקס סיום של המכללה לפיקוד ומטה (פו"ם) שלשום בערב, התייחס הרמטכ"ל לראשונה בפומבי לרצף התקלות והשערוריות. "אין בי גרם של סבלנות לכך", אמר על טקסי הזובור והבטיח "בדק בית" כדי "לעקור מן השורש התנהגות פסולה ועבריינית, באמצעות אכיפה ואם צריך ענישה". הוא הצדיק את התפטרות פארס והסביר שעל קציני צה"ל לשמש "סמן ימני לפקודים ולחברה הישראלית". כמעט שלוש שנים בתפקיד, אשכנזי מוסיף להתנזר מראיונות לתקשורת. הכרזותיו הפומביות הן לעולם הקראות מן הכתב, לא דין ודברים ותשובות לשאלות קשות.

בעצת דובר צה"ל תא"ל אבי בניהו, הרמטכ"ל דבק בתיזה הישנה שסיפק ראובן אדלר לאריאל שרון, לפיה איש עוד לא התחרט על ראיון שלא העניק. בשתיקתו המתמשכת של הרמטכ"ל יש טעם לפגם, משום שלציבור (גם אם הסקרים שמזמין הצבא אינם מראים שהדבר מטריד אותו) מגיע דין וחשבון רחב ומקיף יותר ממפקד צה"ל. אפשר היה, למשל, לצפות להתייחסות ישירה יותר של אשכנזי לעסקת גלעד שליט, במקום להסתפק בהדלפות על כך שלרמטכ"ל יש מחויבות עליונה לכל חיילי צה"ל.

מי שאינם שותקים לרגע הם שני דוברי צה"ל לשעבר, הח"כים הטריים מירי רגב (ליכוד) ונחמן שי (קדימה). כמעט לא עובר יום מבלי שהצמד הזה מנפיק, כל אחד בנפרד, הודעות לעיתונות ובהן גינויים חריפים להתנהלות הצבא. קשה להשתחרר מהרושם שמישהו כאן מנסה לתפוס טרמפ על חשבון צה"ל. מלאכת הדוברות כוללת, מטיבה, גם מרכיב ניכר של טשטוש, הטעיה והסטת הדיון לאפיקים הנוחים ללקוח. זה חלק מהעבודה: על כך משלמים לדוברים ויועצי תקשורת. אי אפשר להפוך בן לילה לאופוזיציונר, הלוחם בעוז לתיקון עוולות הצבא.

רגב, במיוחד, היא עילוי בקידום עצמי: האדם היחיד בישראל שזכה, תוך שנה, לשתי כתבות פרופיל ארכניות ומחמיאות ב"אולפן שישי" בערוץ 2. כשהועלתה לדרגת אל"מ, הטריחו עצמם שני עורכים ראשיים של עיתונים גדולים לטקס והתצלום הודפס בשני העיתונים. בחלק מטענותיה יש הגיון, באחרות פחות. על יוזמתה לחייב את צה"ל למנות אשה לאלופה, הגיבו שלושה ח"כים מקדימה בהצעת חוק אירונית למנות אלוף ג'ינג'י. אולי כדאי לבקש מרגב ושי להרפות קצת מהדוושה. התגובות וההצעות שלהם, ברובן, נקראות כאילו נוסחו בטכניקה של "גזור והדבק" בהתאם לדיווח התורן באתרי החדשות באינטרנט. במקרה של רגב, לפחות, אפילו לא בטוח שיש כאן שיקול פוליטי נכון. היא מרוויחה תשומת לב בעיתונות, אבל ליכודניקים לא מאוד מחבבים הסתערויות פומביות על צה"ל.



גבי אשכנזי סוקר את קציני המטכ''ל עם כניסתו לתפקיד בפברואר 2007. ההבלגה שלו בפרשת מפקד חיל הים הותירה ערפל ערכי מטריד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו