בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על אף שציינה את יום הולדתה החמישים בסדרת פיצוצים, המחתרת הבאסקית איבדה את כוחה

את חגיגות 50 השנה להיווסדה, ציינה המחתרת הבאסקית אט"א בסדרת פיצוצים כדי להכריז "אנחנו עדיין כאן". מסע בחבל הבאסקים מגלה שאט"א איבדה את התמיכה העממית הרחבה שלה אפילו במגרשה הביתי - איצטדיון הכדורגל של אתלטיק בילבאו. על מי חושבים האוהדים כשהם שרים את ההמנון "החיילים הבאסקים"?

תגובות

"רבים מאיתנו ישמחו לחיות בעבר הלא משתנה של זיכרונותינו", כתב אנטוניו מוניוס מולינה, מחשובי הסופרים העכשוויים בספרד, בראשית העשור. זה כשלושים שנה, המשפט הזה נכון במיוחד למחתרת הלאומנית הבאסקית אט"א. בשבועיים האחרונים חגגה אט"א את יום הולדתה החמישים בסדרת פיצוצים, אחד במטה המשטרה בעיר בורגוס וארבעה באי מיורקה, ממוקדי התיירות בספרד. המסר שנועדו הפיצוצים הללו לשדר ברור ומוחשי: גם כאשר הצבא האירי הרפובליקאי (IRA), בעל הברית האחרון, כבר נטש את המאבק האלים והשאיר אותנו לבדנו באירופה; גם כאשר האמריקאים והאירופאים כאחד רואים בנו רשמית ארגון טרור; וגם כאשר אפילו הבאסקים עצמם כבר יוצאים לרחובות בהפגנות המונים תחת הכותרת "באסקים כן, אט"א לא" - אנחנו עדיין כאן.

סדרת הפיצוצים אינה יכולה לשנות את המציאות. אט"א (ראשי תיבות של - Euskadi Ta Askatasuna מולדת וחירות באסקית) דועכת וחבריה נמצאים במנוסה מתמדת. הדעיכה נובעת גם מהמצוד הבלתי מתפשר של המשטרה הספרדית (ולצדה, בשנים האחרונות, גם הצרפתית) אך חשוב מכך - מההתנערות של החברה הבאסקית עצמה מן הארגון. מעטים, אם בכלל, יודעים בוודאות כמה מונה "הגרעין הקשה" של המחתרת. כמה מאות פעילים לכל היותר, על פי ההערכות הרווחות בחבל הבאסקים כמו גם במדריד. מלבדם, למעשה, לא נותר דבר.

ביטויים לכך אפשר למצוא במקומות בלתי צפויים. הבאסקים הם אנשים פתוחים וידידותיים, בעלי סקרנות וזיכרון היסטורי חי. אותו זיכרון מביא לכך שהכל כאן רווי משמעות פוליטית - מעצים ועד מועדוני כדורגל. כשבוע לפני הפיצוצים האחרונים הייתי עד לכך כשעמדתי מול סאן מאמס, איצטדיונה הביתי של קבוצת הכדורגל אתלטיק בילבאו, מסמליה הגדולים ביותר של הלאומיות הבאסקית. עם ניצחונו במלחמת האזרחים אסר הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו על הבאסקים לדבר בשפתם, להניף דגלים לאומיים או באופן כללי לבטא את זהותם, ו"הקתדרלה", כפי שמכונה האיצטדיון, היוותה להם מקום מפלט. היסטוריה רשמית שפירסם המועדון ב-1986 התייחסה במלים הללו למצוקה הכלכלית החריפה לאחר מלחמת האזרחים: "בשנות הקיצוב והשוק השחור, אתלטיק היתה 'המזון האחר' של אנשי בילבאו ואיריניצי (מחאה, צעקה בבאסקית) של העם הבאסקי, שהוטחה לכל ארבע כנפות הארץ".

לפני כשנה וחצי סיפק סאן מאמס עדות ייחודית להיחלשותה של אט"א. המחתרת התנקשה בחייו של איסייאס קאראסקו, יועץ למפלגה הסוציאליסטית, בניסיון לשבש את מערכת הבחירות הכלליות במדינה. בליגת הכדורגל הספרדית הוחלט לקיים לזכרו של קאראסקו דקת דומייה לפני כל המשחקים במחזור שהתקיים מיד לאחר ההתנקשות. דקת הדומייה נשמרה במלואה בכל המשחקים, גם אלה שהתקיימו בארץ הבאסקים, כאשר החריג הבולט והכמעט יחיד היה באיצטדיונה הביתי של אתלטיק בילבאו. בסאן מאמס נמשכה דקת הדומייה 16 שניות בלבד, שבהן נשמעו פה ושם מהקהל צעקות וקללות, מפי אוהדים מעטים שביקשו להביע את תמיכתם באט"א. דווקא צעקות אלו המחישו את "בדידותו" של הקול הלאומני במגרש שנחשב מגרשו הביתי.

בשנות השבעים הדברים נראו אחרת בסן מאמס. ב-1973, שנתיים לפני מותו של פרנקו, חיסלה אט"א את האדמירל קאררו בלנקו, יורשו המיועד של הדיקטטור, בפיצוץ ספקטקולרי ברחוב בלב מדריד. הפצצה היתה חזקה כל כך, שבמקום הפיצוץ נפער בור גדול והרכב שבו נסע בלנקו הועף ונחת על מרפסת של אחד הבניינים. אחת התוצאות היתה שיר עממי שפתח במלים "הוא עף, הוא עף", שאותו שומעים עדיין ביציעי סאן מאמס בכל פעם שריאל מדריד, הקבוצה שהיתה מזוהה עם המשטר הפשיסטי, מגיעה העירה. אבל הבאסקים עברו דרך ארוכה מ-1973, אז נתפסה ההתנקשות בבלנקו כפעולת התנגדות הרואית, לעידן הדמוקרטי של 2008 ו-2009, כשהתנקשויות ופיצוצים נתפסים פשוט כרצח לשמו.

בקרבת מקום יצאה משפחה מחתונה, ולמראה הזר המתבונן באיצטדיון מיד פצחה בשירי עידוד לקבוצה. בטרם הספקתי לומר שאני מרגיש לא נוח להתערב באירוע משפחתי נחטפתי אל הבר הקרוב, שם הוגשו לי אוכל ומשקאות בכמות מופרזת ובו-בזמן הופנתה אלי סדרת שאלות חקרניות שנועדו לברר מה אני יודע על המועדון ועל זהותו הפוליטית. בין לבין הצלחתי גם אני להשחיל שאלה: האם גם אתם חושבים שהמועדון משקף את השינויים בפוליטיקה הבאסקית? בהחלט, הם ענו, מהנהנים בראשיהם. "אך אל תשכח שגם כאשר שרו כאן לאט"א" - המהום של הלחן המפורסם - "מי ששלטה כאן היתה פנ"ו".

פנ"ו (ראשי תיבות של Partido Nacionalista Vasca), המפלגה הלאומית הבאסקית, הובילה את התנועה הלאומית מאז היווסדה ב-1894 והנהיגה את האוטונומיה הבאסקית מאז החזרת הדמוקרטיה לספרד ועד מאי האחרון - ולאורך כל הדרך תוך הסתייגות מאלימות פוליטית. אפילו כרגע, כאשר הסוציאליסטים מחזיקים בשלטון בחבל (בברית עם מפלגת ימין כל-ספרדית), פנ"ו היא עדיין המפלגה הגדולה ביותר. האישים החשובים ביותר בתנועה הלאומית הבאסקית לאורך השנים באו ממנה - לא מאט"א. אחד הבולטים שבהם היה חוסה אנטוניו אגירה, נשיא האוטונומיה הבאסקית בתקופת הרפובליקה (1931-1937), שכהונתו הופסקה באופן אלים על ידי צבאותיו של פרנקו.

אגירה, בוגר אוניברסיטה ישועית, חלוץ אתלטיק בילבאו בעברו ונשיא המועדון לאחר מכן, היווה דוגמה בולטת לאימרה שנפוצה בחבל הבאסקים, לפיה "כל מי שרוצה להיות מישהו בפוליטיקה הבאסקית חייב להיות בוגר האוניברסיטה הישועית או כדורגלן עבר". כל נשיאיו הבאים של המועדון לאחר אגירה השתייכו לפנ"ו. החברות במפלגה היתה דרישת סף לתפקיד, גם כאשר ביציעים מחאו כפיים לגיבורי אט"א.

בתקופת הדיקטטורה החד-מפלגתית של פרנקו נאלצה פנ"ו לפעול במחתרת, והתארגנה בשורה של ארגונים קהילתיים תמימים לכאורה, שהיו מרוכזים בדרך כלל סביב פעילות ספורטיווית כזאת או אחרת ("ארגון מטפסי ההרים" למשל). אט"א הוקמה ב-1959 על ידי קבוצת חברים שפרשה מפנ"ו, בטענה שהיא דתית מדי ומתונה מדי בהתנגדותה למשטר של פרנקו. אך למעשה, אט"א ופנ"ו גם יחד סבלו לאורך שנים מבעיות זהות היסטוריות, שהקשו על הלאומיות הבאסקית בכללותה לסחוף המונים.

פחד ותיעוב בבילבאו

העם הבאסקי מתגאה בשורשיו ובשפתו העתיקה והמסובכת להחריד. אאוסקרה, השפה הבאסקית, מוערכת כבת 5,000 שנים לפחות. קיומה של זהות לאומית באסקית במובן הפוליטי, המתבטא בדרישה לזכות הגדרה עצמית, הוא תולדה של העידן המודרני. רוב רובה של ההיסטוריה הבאסקית קשור הדוקות לספרד. עוד במאה ה-14 הוכפפו שלוש מהפרובינציות הבאסקיות - ביסקאיה, גויפזקואה ואלאבה - לסמכות קסטיליה, בתמורה לאוטונומיה בענייני שיפוט ואדמיניסטרציה.

החוקים שהסדירו את האוטונומיה הבאסקית, ה"פוארוס", זכו למעמד מקודש כמעט. הפוארוס פטרו את האוכלוסייה משירות צבאי וממיסוי, ולעתים (רחוקות אמנם) אף העניקו למחוזות הבאסקיים סמכות להטיל וטו על צווים מלכותיים. במסגרת האוטונומית הזאת צמחו הבנקים הבאסקיים, שמימנו את בית המלוכה הספרדי ונשארו אחד ממקורות כוחו של החבל עד היום. האוטונומיה אף איפשרה לבאסקים למנוע כניסת מהגרים אל החבל, אלא אם כן יציגו הוכחות גינאולוגיות לייחוסם הבאסקי - כאמצעי לשימור חברה הומוגנית, מסורתית, מסתגרת, בעלת אתוס של קהילה מלוכדת ושוויונית.

כל עוד כובדו הפוארוס על ידי הממלכה הספרדית, לא קמה תנועה לאומית באסקית. בשנים 1872-1876 תמכו הבאסקים בצד השמרני שהפסיד במלחמת האזרחים (שנקראה גם המלחמה הקרליסטית השנייה) - ושילמו את המחיר כשהסתיימה. האוטונומיה שלהם בוטלה. לכך התלווה תיעוש מזורז ששינה את אופיין של ערי החבל הבאסקי. אל האזור המתפתח נהרו המוני מהגרים מאזורים אחרים בספרד. מספר התושבים בחבל גדל מ-190 אלף ב-1877 ל-310 אלף ב-1900. בעיר בילבאו, מוקד המהפכה התעשייתית הבאסקית, גדלה האוכלוסייה פי שניים וחצי באותן שנים, מ-35 אלף ל-83 אלף. כבר בשנת 1900 היו 80 אחוז מתושבי בילבאו מהגרים או בני מהגרים. אצל הבאסקים, השילוב של המודרניזציה, השינוי הדמוגרפי ואובדן האוטונומיה הוליד טראומה קולקטיווית.

ההתעוררות הלאומית הבאסקית היוותה תגובת נגד. סבינו דה אראנה, האב המייסד של התנועה הלאומית ניסח את תוכניתה הפוליטית הראשונה, הגדיר את שמה של ארץ הבאסקים (אאוסקדי - בתרגום מילולי "ארץ הגזע הבאסקי") ואת גבולותיה, כתב את המנונה ועיצב את דגלה. מבחינת אראנה, האתגר שהציבו המהגרים לחברה הבאסקית היה קודם כל אתגר גזעי, שהצריך התגוננות. לכן, המאמץ הלאומי לשמר את השימוש בשפה הבאסקית, הקשה ללימוד, סייע למנוע מזרים להשתלב בקהילה הבאסקית ו"לטמא אותה".

אגדה ידועה בחבל מספרת כי השטן רצה לחולל שמות באזור, אך לאחר שהות של חצי שנה בו הצליח ללמוד אך ורק את המלים "כן" ו"לא" - ושב לגיהנום מיואש. אראנה ביקש למקד את השאיפות הלאומיות הבאסקיות ביסוד הגזעי המשותף, והגדיר את סדרי העדיפויות הלאומיים בצורה גזענית בוטה: "הכחדת שפתנו הנה נטולת חשיבות לחלוטין; כך גם אובדן ההיסטוריה שלנו; כך גם אובדן מוסדותינו הקדושים וכפייה של מוסדות מוזרים וליברליים... דבר מכל זה אינו משנה בפני עצמו, כאשר הוא מושווה לערבוב של עמנו עם הספרדים, ערבוב אשר מביא מיד ובהכרח לצניחה באינטליגנציה ולבורות בתוך גזענו, לחולשה ולהשחתת הלב, ולניכור מוחלט... לסוף כל החברה האנושית".

ב-1894 ייסד אראנה את פנ"ו, שאפילו כעבור מאה שנים התקשתה להתנער לחלוטין ממסורתו הגזענית. ב-1996 טען מנהיג המפלגה אז, קסבייר ארזאלוז, בנאום ידוע לשמצה, כי ישנן שתי דרגות של באסקים: הבאסקים האמיתיים, תושביו המקוריים של האזור, המובחנים מן המהגרים בכך שלצד שליטתם בשפה הם ניחנים גם בעצם נוספת המצויה בחלק האחורי של הגולגולת - הוכחה לייחודיותם הגזעית.

ממש כמו הטרור של אט"א, המסורת הגזענית הזאת נדחית מצד אחד, ומצד שני מוצגת בצירוף נסיבות מקלות. "ודאי שאנחנו מתנערים מן הגזענות", אומר מרטין ארנבורו, חוקר לאומיות באסקי, כשהוא נשאל מדוע לאיש לא מפריעה העובדה שבלב בילבאו קרוי רחוב על שמו של אראנה. "אבל קודם כל, תחושת האיום על הזהות הבאסקית, בימים שבהם כתב, היתה קיצונית. מעבר לזה, בסוף המאה התשע-עשרה כולם פחות או יותר היו גזענים. לייחס לאראנה אך ורק גזענות - זהו עוול עמוק".

תגובה דומה נשמעת גם מפי משתתפי החתונה ליד סן מאמס. "כמובן שהנימות הגזעניות בטקסטים שלו צורמות לי", אומרת דולורס, אשה מרשימה בשנות ה-60 לחייה, שעוברת במהירות הבזק מידידותיות אין קץ לקול נוקשה ותקיף. "כל האנשים כאן (מחווה בידה אל החוגגים) לעולם לא יזדהו לא עם גזענות ולא עם טרור. אבל מוכרחים לשים את הדברים בהקשרם. אראנה כתב כאשר אירופה כולה היתה גזענית, ממש כפי שאט"א הפעילה טרור מול הדיכוי הנורא של פרנקו. היום אין לטרור הזה שום הצדקה, אבל אז הם באמת היוEuzko Gudariak - החיילים הבאסקים" - וכשהיא משתמשת בצמד המלים באאוסקרה עיניה נוצצות.

"החיילים הבאסקים" הוא שמו של המנון הצבא הבאסקי שלחם לצד הרפובליקה במלחמת האזרחים, שיר שאט"א אימצה ברבות השנים. בקרבת האיצטדיון המפורסם, אנו נזכרים יחד בדרבי הבאסקי ההיסטורי, בדצמבר 1976, קצת יותר משנה לאחר מותו של פרנקו: הקפטן המיתולוגי של אתלטיק, חוסה איריבאר (שגם נאבק למען שחרור אסירים פוליטיים), עלה למגרש לצד קפטן ריאל סוסיידאד, כשהשניים נושאים את האיקורינה. היתה זו הפעם הראשונה זה 37 שנים שהדגל הבאסקי הוצג באופן רשמי ופומבי - במרכז המגרש. ברקע נוגן ההמנון "החיילים הבאסקים". המעמד המרגש חקוק עד היום בתודעה הקולקטיווית של העם הבאסקי כרגע מכונן בתולדותיו.

כולנו באסקים

כאשר אט"א צמחה וזכתה לתמיכה עממית, היה זה בין היתר הודות ליכולתה לגייס תמיכה סביב המאבק בדיקטטורה, על חשבון ההקפדה על טוהר הגזע. הדיכוי והעינויים מצד הגוארדיה סיוויל הצליחו להגשים את מה שאראנה לא היה מסוגל (ואף לא רצה) לעשות - בסיס משותף לסולידריות בין ה"זרים" לבין הבאסקים ה"מקוריים". אט"א הזמינה את כל תושבי החבל, אפילו המהגרים של שנות החמישים, "להסתופף תחת כנפיו" של המאבק המזוין: בעצם השתתפותם בו הפכו לבאסקים, בלי קשר למוצאם האתני או לשפתם.

אולם לכל אורך הדרך חסר הארגון תשובה ברורה על שאלות יסוד. בדומה לאראנה וחסידיו גם אט"א הציגה אידיאולוגיה בלתי יציבה: בשלבים שונים ביטאה המחתרת, על התפלגויותיה השונות, עירוב של רעיונות לאומניים, דתיים ומרקסיסטיים - פעמים רבות בהשראת אראנה, פעמים אחרות תוך ביקורת מפורשת על רעיונותיו. מתוך הבלבול האידיאולוגי נותר בסופו של דבר מושג הפעולה לבדו כלב הזהות הבאסקית על פי אט"א - המחויבות למאבק מזוין נגד המשטר, בתקווה לדיכוי שיוליך בתורו להתקוממות. המעגל הזה הפך במהרה לחזות הכל. כפי שכתב דניאלה קונברסי, איטלקי שחקר את הלאומיות הבאסקית, "משלב מסוים פעולה החליפה את האידיאולוגיה. הוואקום האידיאולוגי והתרבותי התמלא על ידי פעולה ישירה כאמצעי היחיד שהעניק לתנועה תחושת שינוי ומטרה".

אולם המעבר לדמוקרטיה בספרד לאחר מותו של פרנקו יצר בעיה עמוקה: כיצד לקיים זהות לעומתית כאשר אין עוד דיכוי למחות נגדו? לאט"א, תיאורטית, עדיין יש תשובה המערבת יסודות מרקסיסטיים ולאומניים, אך קשה לומר שהיא משכנעת. פרנקו כבר איננו, אבל תמיד אפשר למצוא מישהו שמדכא אותך, איכשהו. כפי שתיאר זאת ג'רמי מקלנסי, חוקר אנגלי המתגורר בחבל הבאסקים זה שנים רבות, מבחינת אט"א "עם הפועלים הבאסקי הוא עם המדוכא על ידי הכוחות הכובשים של המדינה הספרדית ומנוצל על ידי קפיטליסטים צנטרליסטים... פוליטיקאים באסקים שאינם מקדמים את המטרה (עצמאות מלאה) הנם 'בוגדים'; הניסיון לבנות תחנת כוח גרעינית על החוף הבאסקי הנו 'רצח עם'; כניסת ספרד לנאט"ו מוקעת כהפרה של 'ריבונות באסקית'; טיעוני האנטי-לאומנים בעד הוראת אנגלית או צרפתית בבתי ספר במקום אאוסקרה הם 'אימפריאליזם לשוני'".

כפי שרוב הבאסקים יודעים, טענות הלאומנים הרדיקלים כי נגד הבאסקים מתבצע גם היום "רצח עם" פשוט תלושות מהמציאות. האוטונומיה הבאסקית - בין היתר בחינוך, תרבות וכלכלה - מוכרת על ידי השלטון המרכזי שאינו חותר עוד להאחדה ספרדית, בוודאי לא באופן או בקנה המידה שאליו חתר פרנקו. "מעגל הקסמים" של אט"א נשבר. מתחילת העשור הנוכחי הובסה הזרוע הפוליטית של אט"א, הרי בטסונה, בכל מערכת בחירות בחבל הבאסקים, והתברר לחלוטין שתושבי האזור מאוחדים בדחייתם את הטרור. הקיצוניים איבדו את נקודת האחיזה.

גרניקה: מסר של פיוס

הוכחה חדה ומוחשית לכך אפשר למצוא בגרניקה, המסמלת היסטורית את סיבת הקיום של אט"א ובהווה - את סיבת גסיסתה. בעיירה הקטנה הזאת, המונה כיום כ-18 אלף תושבים, כ-40 ק"מ מצפון-מזרח לבילבאו, התכנסו במשך מאות שנים נציגי האזורים השונים של ביסקאיה כדי לנהל את ענייניהם המשותפים. פרנקו שם קץ לאותה מסורת כאשר ביקש מן הנאצים להחריב את העיירה כליל בזמן מלחמת האזרחים. ב-26 באפריל 1937 יצאו מטוסי חיל האוויר הגרמני להפצצת השטיח הראשונה בהיסטוריה, שנועדה לא להשגת יעדים צבאיים (גשר בעל פוטנציאל אסטרטגי לא נהרס) אלא אך ורק לזריעת אימה וחורבן - ולכן התבצעה התקיפה ביום שוק, כדי להגדיל את מספר הנפגעים. ההפצצה הפכה לסמל אוניברסלי של פשע מלחמה הודות לציורו המפורסם של פבלו פיקאסו.

כיום, למרבה האירוניה, זכר גרניקה פועל נגד אט"א. המתעקשים להמשיך לשמר את מדריד כאויב רוצים לראות בעיירה מוזיאון המיועד כולו להפניית אצבע מאשימה. אך "מוזיאון השלום", כמתחייב משמו, מוקדש יותר מכל לפיוס. התמונה הראשונה והגדולה ביותר שמקדמת את פני המבקר היא לא של העיירה ההרוסה, אלא של תינוק הצמוד לשד אמו, כסמל לשלווה ומבט אל העתיד.

המוזיאון מתעד כמובן את הטרגדיה ומייחד חלק ממנו להפרכת הכזבים שהופצו בשנות הדיקטטורה - המשטר טען באופן שיטתי כי הרפובליקאים הם ששרפו את העיירה, ואף אילץ את תושבי גרניקה להכריז על פרנקו "בן מאומץ". אבל חלקים נרחבים בו מיועדים להצגת "דרכים לקראת שלום", "שלום מוסכם - ביטחון במספרים", "החיפוש אחר העצמי: שלום פנימי". מאחר שקהל היעד העיקרי של המוזיאון הוא הציבור הבאסקי, יש בתצוגות הללו מסר ברור: אלה שעדיין בוחלים בשלום אינם מייצגים אותנו.

אגפים במוזיאון מנסים להחדיר במבקרים את חשיבות הפלורליזם והאפשרות החופשית להבעת דעה, ומעניקים את התחושה כי העימות כאן הוא מול אט"א הרבה יותר מאשר מול מדריד. לאחר שהמבקר עובר בחלק המוקדש למחאה נגד "תרבות האלימות הלובשת באזורנו צורות רבות", התחושה הופכת לוודאות. הצורות הללו כוללות "עימות, דחייה ובוז אך ורק כתוצאה מהבעה שקטה של דעות המגינות על רעיונות מסוימים"; "היהירות שבה השימוש באלימות מקבל לגיטימציה בהקשרים מסוימים"; "הדה-הומניזציה של 'הצד השני' ובניית דימוי של 'האויב' כדי להצדיק אלימות". קשה להימנע גם מהתחושה כי כותבי הטקסטים נזהרים בלשונם כדי שלא ייהפכו בעצמם למטרה.

"לא לשכוח ולא לנקום" - זה המוטו המוצהר של המוזיאון. כמובן, הבאסקים כולם - והמוזיאון בגרניקה הוא רק דוגמה - אינם שוכחים, לא את מה שעולל פרנקו ולא את מה שעוללו הגרמנים בעלי בריתו - שהתנצלותם הרשמית מסוף שנות ה-90 מופיעה במגוון צורות במוזיאון. אך נראה גם שבניגוד לאט"א, החברה בכללותה אכן ויתרה על הנקמה. פעיליה המתמעטים של אט"א היו שמחים בוודאי לראות את הציור של פיקאסו, עם הטראומה שהוא מנציח, מקבל את פני המבקרים. אך הציור שוכן כבר שנים במדריד דווקא (במוזיאון ריינה סופיה), ואפשר להניח ששם הוא גם יישאר - בדיוק כדי להעביר את המסר שבו אט"א מסרבת להכיר: הדיקטטורה כבר לא כאן, והחלוקה הישנה לטובים ורעים כבר אינה תקפה.

פרגמטיים, לא פנאטיים

כמעט לכל אזור בספרד ישנו הסטריאוטיפ המאפיין אותו. הקטלאנים הם החרוצים הקמצנים. האנדלוסים הם העצלנים הנהנתנים (ma?ana, siesta y sol - מחר, סייסטה ושמש - "אלו שלוש המלים היחידות שאתה צריך לדעת באנדלוסיה", טענו באוזני כמה באסקים). הבאסקים הם העקשנים. הם מודעים לזה, הם מדברים על זה והם גאים בזה. בנווארה, אזור שחלקו הצפוני מחזיק בזהות באסקית ורוב תושבי חלקו הדרומי רואים עצמם ספרדים, הדימוי העקשני חזק במיוחד.

פיצול האישיות הפוליטי ניכר היטב בפמפלונה, בירת החבל, הנמצאת בדיוק במרכז נווארה. בחנות אחת בלב העיר מחייכת המוכרת באושר כשאני מודה לה בבאסקית, ובחנות הצמודה המוכרת מזעיפה פנים ומתקנת אותי - "אם אתה רוצה לומר 'תודה', תאמר בספרדית".

יש משהו שונה באווירה של פמפלונה - וזה לא רק ההתעקשות להסתכן בכל שנה בריצה עם השוורים ברחובות הצרים. מתחת לפסל במרכז העיר, המציין את מאבקם הבלתי מתפשר של בני נווארה למען הפוארוס הייחודיים שלהם בסוף המאה ה-19, אני נקלע לשיחה עם שלושה תושבים בשנות השלושים לחייהם. אני שואל אחד מהם אם הוא, למשל, חפץ בעצמאות לחבל הבאסקים.

"por supuesto", כמובן, הוא משיב.

האם אתה חושב שזה יקרה אי פעם?

"לא, מובן שלא", הוא עונה.

אם כך, איך אתה מגשר על הפער?

הוא מחייך, ומכה בידו כמה פעמים על המצח כדי לסמל אדם הדופק את ראשו בקיר: "רק כדי שתבין כמה אנחנו עקשנים", הוא ממשיך. "מספרים על בחור מנווארה שהולך על מסילת רכבת. הקטר שורק מאחוריו והנהג צופר לו בהיסטריה שירד מהמסלול. הבחור מסתובב וצועק 'אתה לא רואה שאני כאן? תלך אתה לצד השני'".

בעוד שמיעוט באסקי מתעקש להמשיך להתעלם מהמציאות, רוב הבאסקים מתנהגים בעקשנות שמצליחה לשנות את המציאות. כך למשל, לאט לאט ובהתמדה הם נאבקים להחלים מן הזיכרון שמלחמת האזרחים לא קרעה רק את הציבור הספרדי, אלא גם היתה מלחמת אזרחים פנים-באסקית. הנווארים נלחמו לצד פרנקו מול שלוש הפרובינציות האחרות: הם עשו זאת בשם זהותם הנבדלת ובשם הדת הקתולית, שהצד השני זנח לדעתם בהעדפתו את האוטונומיה ובנכונותו לכרות ברית עם אנרכיסטים, קומוניסטים, סוציאליסטים ואתאיסטים אחרים.

למעשה, התנועה הלאומית הבאסקית, ובכלל זה גם אט"א, סבלה במשך שנים מהפיצול בין האזורים הבאסקיים השונים. לא רק בין נווארה לכל היתר, אלא גם בין גויפזקואה ה"צרפתית" והמכונסת בעצמה לבין ביסקאיה ה"אנגלית" באופיה. דבר אחד יכולים הבאסקים בצפון לזקוף לזכות נווארה ממלחמת האזרחים: הנווארים הם אלה שהכריחו את פרנקו לכבד את העץ העתיק והמפורסם של גרניקה, הסמל הפוליטי הבאסקי החשוב ביותר, שתחתיו נבחרו מנהיגי ביסקאיה לאורך דורות. אולי כסמל לאותה עקשנות באסקית, חרף כל תלאותיו מת העץ מוות טבעי ושקט לפני פחות מארבע שנים. הוא הוחלף על ידי עץ טרי ורענן, והוקף בעמודים הנראים כמשמר כבוד.

אט"א מתקיימת, איכשהו, בעקשנות פנאטית, בעוד שמרבית החברה הבאסקית מפגינה עקשנות פרגמטית. כך למשל, במונדרגון אין לתושבים צורך בחזון המרקסיסטי המעורפל של אט"א, כאשר הם חיים בתוך אחד הניסויים השיתופיים המוצלחים ביותר בעולם. ב-2006, כאשר ברגע של שפיות הכריזה אט"א חד צדדית על הפסקת אש בלתי מוגבלת, חגג הקואופרטיב של מונדרגון יובל לייסודו.

הקואופרטיב הוקם ב-1956 בהשראת כומר, וייצר תנורים וגופי חימום. ב-2006 הוא כבר היה אימפריה תעשייתית שהפעילה גם מגוון שירותים פיננסיים, ובה יותר מ-80 אלף עובדים הפזורים גם בתריסר אתרים מחוץ לספרד - מברזיל, דרך פולין ורומניה ועד סין. העובדים בוחרים בתהליך דמוקרטי את מנהלי הקואופרטיב, שיצר את האזור התעשייתי הגדול ביותר בחבל הבאסקים והשביעי בגודלו בספרד.

חבל הבאסקים, בדיוק כמו שאר חלקי ספרד, שרוי כיום במשבר כלכלי. אבל בדיוק בזכות החשיבה הבריאה של תושביו זה יהיה כנראה האזור הראשון שייחלץ מן המשבר. החברה הבאסקית מודעת היטב להיסטוריה, בין אם במגרש כדורגל ובין אם מתחת לעץ, אך היא אינה שבויה בה. אט"א, גם אם תצליח לבצע פעולות נקודתיות, כבר שייכת כנראה לצד הלא הנכון של ההיסטוריה. את משפחותיהם של יותר מ-800 בני האדם שהארגון כבר הרג זה לא ינחם, אבל אולי זה יציל את התינוק שייוולד בשנת המאה לתקיפת גרניקה.*





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו