בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשה האנרגטית שעמדה מולי ריתקה אותי, לא הספל שממנו שתה תומס מאן

בת עשר הושיטה יד לפיהרר בעת ביקורו בהמבורג ומאז ההתמודדות עם "מה שקרה" אינה חדלה להעסיק אותה. היא כתבה על מחתרת "הוורד הלבן" האנטי-נאצית, אך גולת הכותרת של עבודתה הספרותית היתה בלי ספק עריכת היומנים של הסופר תומס מאן. דרכם התוודעה גם אל חייה של רעייתו היהודייה, קטיה מאן לבית פרינגסהיים. פגישה בטיבינגן עם אינגה ינס, אשת ספרות מהוללת שאוטוביוגרפיה שלה, "זיכרונות לא שלמים", רואה אור עתה בגרמניה

תגובות

טיבינגן

על שלושת ספריהם האחרונים מתנוסס שם כפול: אינגה וולטר ינס, אבל ולטר ישנו ואיננו. בני הזוג, הצמד הספרותי המהולל של גרמניה, גרים תחת קורת גג אחת בעיר האוניברסיטה טיבינגן שבדרום גרמניה, אבל מזה חמש שנים חי ולטר, חולה שכחה, בעולם אחר, מנותק מן המציאות שלה. "חמישים ושבע שנים חלקתי אתו הכל, הוא היה איש-שיחה נפלא. המצב החדש, הבדידות הכואבת לצדו, הוליד בי את הצורך לכתוב את סיפור החיים שלי", היא אומרת בנימה מעשית, נטולת סנטימנטליות. סיפור חייה של אינגה ינס בת השמונים-ושתיים הוא סיפורה של גרמניה תחת היטלר וגרמניה ה"חדשה", ושזורים בו פרקים מחייו של תומאס מאן ובני משפחתו הענפה.

אביה שירת באס-אס, אמה זכתה באות הוקרה "צלב האם" על שהביאה ארבעה ילדים לעולם, והיא עצמה - ילידת 1927 - היתה חברת הנוער ההיטלראי. באוטוביוגרפיה שלה שראתה אור לפני כחודש כלול חיבור שכתבה - והיא אז בת עשר - כיצד זכתה להושיט יד לפיהרר בעת ביקורו בהמבורג, עיר הולדתה. איש לא הכריח אותה להדפיס אותו, אבל היא החליטה לפרסם אותו; הוא חלק ממנה ומן העימות שלה עם עצמה.

אינגה ינס לא מכחישה דבר ולא מטייחת, כועסת על הנאיוויות שלה. כך גם בשיחה אתי. היא זאת שמעלה תכף ומיד את העניין, מתחבטת, מסרבת לסלוח לעצמה. "אני לא מוכנה לשקר, גם לא לעצמי, אבל להסביר אינני מסוגלת. האם לא ראינו את השלטים על החנויות היהודיות? מי היו אלה שאסור היה להם לשבת על הספסלים בגן הציבורי? ללא ספק שמעתי בילדותי את המלה ?יהודי', אבל היא היתה אז בעיני מלה חסרת קונטקסט". בכיתתה לא היו תלמידים יהודים, בשכונה שגדלה בה לא גרו יהודים, ולפיכך לא הבחינה שמישהו נעלם בן-לילה, היא מסבירה, ומשום שגם ההסבר הזה אינו מספק אותה, אינו מקל על מצפונה, היא אומרת: "אהבתי את הורי אהבה שלא הותירה מקום לביקורת. גם אחרי המלחמה לא דיברתי אתם על מה שקרה".

ההתמודדות עם "מה שקרה" העסיקה אותה כל חייה. אינגה ינס הוציאה לאור את כתבי האנס וסופי שול, ראשי הקבוצה האנטי-היטלראית "הוורד הלבן", התוודעה לחוג האינטלקטואלים שסביב המשורר הלאומני סטפן גיאורגה אשר רבים מ"נעריו" היו יהודים, וכתבה עליהם. היא ובעלה היו מראשי הפאציפיסטים שהתנגדו בפועל להצבת טילים על אדמת גרמניה. במלחמת המפרץ השנייה הסתירה בביתה שני עריקים אמריקאים, והועמדה למשפט בשל כך.

בטיבינגן, שבה כיהן בעלה במשך ארבעים שנה כפרופסור, נמנו עם חוג ידידיהם הקרובים ביותר שני סופרים יהודים ששבו לגרמניה - וולפגנג הילדסהיימר (שהתפרנס בחיפה מעבודות נגרות) והאנס זאהל, וכן הפילוסוף היהודי הניאו-מרקסיסטי ארנסט בלוך ("עקרון התקווה") ואשתו קרולה, וחוקר הספרות הידוע האנס מאייר. מאייר הכניס אותה בסוד הפולחן בבית הכנסת, אף שהיה יהודי רפורמי. הוא גולל באוזניה את סיפור הישרדותו, אבל מעולם לא פירט מתי וכיצד נשלחו הוריו למחנות ההשמדה. אינגה ינס סעדה אותו עד מותו. עוד בחייו הורה שטקס הקבורה שלו לא יופקד בידי רב. "הוא היה רציונליסט", היא מספרת ומוסיפה שבימים האחרונים לחייו, על ערש דווי, מילמל תפילות עבריות.

גולת הכותרת של עבודתה הספרותית היא בלא ספק עריכת היומנים של תומס מאן (מן השנים 1944-1955) ושלושה ספרים שכתבה יחד עם בעלה על בני המשפחה. שנים רבות של מחקר וכתיבה הקדישה להם. "כך למדתי על עולמם של המהגרים, אף על פי שתומס מאן היה בלי ספק גולה במעמד מיוחד ונהנה מפריווילגיות שאחרים לא ידעו. מן המכתבים ששלחו לו למדתי על גורלם הקשה של המהגרים, רבים התחננו שיעזור להם. ועוד דבר גיליתי תוך כדי העיסוק במשפחת מאן ובמשפחת פרינגסהיים, משפחתה של קטיה אשתו. למדתי על התרבות של הבורגנות הגרמנית-יהודית".

אביה של קטיה מאן, אלפרד פרינגסהיים, פרופסור למתימטיקה במינכן, היה אדם אמיד. הווילה שברחוב ארציס היתה לא רק מבנה ניאו-קלאסיציסטי מהודר, כי אם גם היכל של תרבות. תמונות יקרות ערך עיטרו את הקירות, בווילה התקיימו ערבי מוסיקה. אלפרד פרינגסהיים היה אוהד מושבע של ואגנר, התכתב אתו וגם הושיט לו ולביירוית תמיכה כספית נכבדה.

"הוקסמתי מן התרבות הזאת, שהיתה גם תרבות של אירוח ושל ייצוג, תרבות שחיקו האחרים, הלא-יהודים, תרבות שהוכחדה באופן שיטתי". והיא מוסיפה: "תומס מאן הוקסם מהם, אף על פי שהיה אמביוולנטי והביט עליהם תחילה ביהירות מסוימת, גם בביקורתיות".

למשפחת פרינגסהיים לא היה קשר ליהדות, אני מקשה. אלפרד סירב אמנם להתנצר, אך קטיה ואחיה לא ידעו על יהדותם עד ששאלו את אמם. אינגה ינס מסבירה: "יהודים היו בעיני פרינגסהיים אותם המסכנים שהגיעו מן המזרח, מן השטעטל, ואתם לא היה להם מכנה משותף כלשהו".

אינסוף ספרים משל תומס מאן ועליו ניצבים בביתם של אינגה וולטר ינס. פורטרט שצייר מארינו מאריני תלוי על הקיר. אבל את "תומי", כפי שהיא מכנה אותו לעתים, לא זכתה לפגוש. באביב 1959, ארבע שנים לאחר מותו, ביקרה לראשונה בווילה של מאן בציריך. "כמה את צעירה!" קיבלה קטיה בת ה-76 את פניה. האם התרגשה לעמוד בחדר העבודה של הסופר? "כלל וכלל לא. האשה האנרגטית שעמדה מולי ריתקה אותי, לא הספל שממנו שתה תומס מאן. אנשים שעלו לרגל לבית שאלו אותה תמיד, האם זה היה הכיסא שלו, האם ישב ליד השולחן הזה? כל זה לא עניין אותי, וזה כבש את לבה. היא הגישה תה, היתה מאוד מעשית, שוחחנו בעניין העריכה, ולפתע פתאום קראה, ?זרקו אותנו. פשוט זרקו אותנו, אחרי שנים של כבוד'".

במשפט כמוסות לא רק תלאות הגלות שידעה עם בעלה באמריקה, כי אם גם ובמיוחד הכאב הצורב של הוריה הזקנים, שהושפלו, איבדו את מעמדם וכל רכושם, והצליחו בכוחות אחרונים למצוא מקלט בציריך לאחר שפרצה המלחמה.

חודשים ספורים לאחר שהתוודעה אינגה ינס לקטיה, ביקרה אלמנתו של הסופר בישראל. היה זה ביקורה השני בארץ. הביקור הראשון, במארס 1930, לא היה מוצלח ביותר. בני הזוג מאן לקו בשלשול חמור וסבלו כאבי בטן עזים. תומס מאן אושפז בבית החולים הגרמני בירושלים, שם ביקר אותו רבי בנימין כנציג אגודת הסופרים העברים. במיטת חוליו סיפר הסופר התשוש שהתרשם עמוקות מן המעט שהספיק לראות. בירושלים שמע על האוניברסיטה הצעירה מפי יהודה מאגנס, ובסוד הספרייה הנבנית הביא אותו שמואל הוגו ברגמן. גם בקיבוץ קרית ענבים ביקר, ובתל-אביב - "עיר ובה רחובות יפים וטכניקה אירופית", נפעם למראה "שוטר, נהג וראש עיר, גם סופר ומנקה רחובות שיהודים הם, יהודים הדוברים וכותבים עברית, עוסקים בספורט והולכים לאופרה עברית". ובכל זאת נותרה בבני הזוג תחושה עמומה של החמצה. גם המפגש עם ביאליק לא יצא אל הפועל.

בביקורה המאוחר בארץ נתלווה אל קטיה אחיה התאום, המוסיקאי קלאוס פרינגסהיים, שגם ניצח על קונצרט בתל-אביב. מספרת ינס: "קטיה נתקבלה בכבוד רב ונכחה בטקס לציון יום הולדתו השמונים של תומי שבמהלכו נטעו מעריציו המקומיים עצים לזכרו". האם התרשמה מן המדינה היהודית הצעירה? לקטיה לא היה עניין של ממש במדינה היהודית, אומרת אינגה ינס, אף ש"עזבה את הארץ בהתלהבות עצומה" כעדות אחד מידידיה. רק דבר אחד היה חשוב בעיניה - העובדה ש"תומי זוכה כאן בכבוד אלוהי, במיוחד בזכות ?יוסף ואחיו'", כדבריה.

פעמים רבות ביקרה אינגה ינס בווילה של משפחת מאן בציריך, שוחחה ארוכות עם קטיה ועם גולו, היחיד מבין ששת ילדיה שחי שם זמן מה, לימים פרופסור להיסטוריה בשטוטגרט. גם לאחר שסיימה את עריכת יומני מאן, לא יכלה אינגה ינס להתנתק מן המשפחה. לאחר סיפור חייה של "גברת תומס מאן", כתבה יחד עם בעלה את סיפורה של האם, הדוויג פרינגסהיים, שחקנית בראשית דרכה שניהלה את חיי המשפחה ביד רמה. וכשראה ספר זה אור, נתפסה לסיפורו של אריק, בנם הבכור של הדוויג ואלפרד פרינגסהיים. שכן אריק, אחיה של קטיה, היה הכבשה השחורה של המשפחה המכובדת. לדאבון לב הוריו ביזבז סכומי עתק, בפרט על הימורים וסוסים, ושקע בחובות. "אריק המיט חרפה על המשפחה, ולפיכך החליטו להגלות אותו לארגנטינה הרחוקה". הדוויג אמו עוד הספיקה לבקר אותו שם, לפני שמצא את מותו בנסיבות מסתוריות והוא אך בן שלושים.

אינגה ינס מצביעה על ההשפעה שהיתה לסיפור-חייו של אריק על דמותו של פליקס קרול, ומוסיפה דברים ששמעה מפי גולו: "המת שלא זכיתי להכיר היה שייך למסדרונות הקודרים בבית פרינגסהיים. הדוד אריק ארב לי בפינות החדר, בגרם המדרגות. גם בסבתא (דהיינו הדוויג) קינן הפחד, משום שמצפונה העיק עליה".

למעלה מחמישים שנה עוסקת אינגה ינס במשפחת מאן. עד לשקיעתו של בעלה, שיתפה אותו בעבודתה. "עשיתי זאת משום שהמחקר ריתק אותי וגם הסב לי עונג, לא משום שרציתי להפגין אמנציפציה. בזכות העבודה שלי הייתי פרטנרית מעניינת לבעלי", היא אומרת, ובחיוך מוסיפה: "הספר שליווה את ולטר בשנות המלחמה היה ?הר הקסמים' של מאן. תמיד נשא אותו עמו".

וכך, בלי משים, אנחנו מגיעות שוב אל הזמן ההוא וגם אל עובדות שוולטר ינס ניסה להעלים. כי לפני כשש שנים נכתב בשבועון הגרמני "דר שפיגל" שוולטר ינס הצטרף בשנת 1942 למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. בספר "פרידה מאבי" שראה אור לפני כשנה, טוען הבן, טילמן ינס, שאביו נמלט אל מחלת השכחה כדי שלא להודות באמת. אינגה ינס רואה את הדברים אחרת. היא זוכרת בבירור את התפרצויות הזעם של בעלה, ואת הבכי. הרי שנא אותם כל כך, שנא את הנאצים, שב והכריז באוזניה. "בדיעבד אני מבינה, שהיה חולה כבר אז. לפני ישב אדם זקן שלא הבין את העולם ובקול בוכים התלונן על העוול שעשו לו. לו היה בריא בנפשו ובשכלו, כמו שהכרתי אותו כל השנים, היה עושה הכל כדי לחפש אסמכתאות, היה חופר ונובר ללא מנוח כדי להזים את ההאשמות, גם אם בסופה של חקירה היה מגיע למסקנה, שאין לו ראיות משכנעות".

שעה ארוכה אנחנו מבלות בארכיון הענקי שלה ובחוץ כבר דמדומים. האשה גבוהת הקומה בתספורת הנערית ("בעיני אבי הייתי מהתחלה נער, כביכול במקום יורש העצר שללידתו ייחל") מכניסה אותי בסוד מכתבים וניירות ישנים. ופתאום היא מספרת על הביקור בישראל: באמצע שנות השישים, עוד לפני כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל למערב גרמניה. "זה היה מרגש. קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. ולטר הרצה על ספרות גרמנית. האולם היה מלא מפה לפה. וגם לי היתה חוויה שלא אשכח לעולם. בירושלים נכנסתי לקונדיטוריה קטנה. רציתי לקנות לי דבר מאפה והצבעתי עליו באצבע. המוכרת לא הבינה אותי, ואז פניתי לוולטר ושאלתי אותו, בגרמנית כמובן, איך אוכל להסביר לה. כששמעה המוכרת את דברי אורו פניה. היא הניחה הכל ונתפנתה לשוחח אתי. בגרמנית".

Inge Jens: Unvollstaendige

Erinnerungen.

Reinbek: Rowohlt Verlag,

Juli 2009. 318 Seiten



משפחת מאן. בתמונה הקטנה: גזיר מעיתון "הארץ" מ-15.10.1960 המתאר את ביקורם של קטיה מאן וקלאוס פרינגסהיים בישראל


אינגה ינס. הייתי פרטנרית מעניינת לבעלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו