בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממרים עד מרים

ספרה של מרים רינגל על הסופר הפורטוגלי ז'וזה סרמאגו נכתב לקורא הישראלי, מתוך אהבה גדולה לסרמאגו ולספרות שלו, ובכל זאת מצליח הספר לעקוף כל אפשרות הקשבה לסופר על הקולוניאליזם הישראלי

תגובות

מסע בעקבות הקולות, מאת מרים רינגל, הוצאת כרמל, 2009, 251 עמודים

ז'וז'ה סרמאגו הוא הסופר החשוב, המתורגם יותר מכל סופר אחר לעברית, בוודאי בעשורים האחרונים. מה שעשתה מרים טבעון, המתרגמת הגדולה של הסופר הפורטוגלי, עוד שנים לפני שזכה בפרס נובל, היה צריך לזכותה מזמן כבר בפרס על תרומתה לספרות העברית. עכשיו מציעה מרים רינגל מבוא לשפע האדיר הזה מאת בן העניים, אשר גדל והיה לענק רוח. הספר הוא מעין מבוא, תרגומים חשובים מראיונות, נאומים ובלוגים.

העושר של המספר הזה כמעט בלתי ניתן לתיאור, אם איננו בגדר סקירה נרחבת לספריו, על סגנונם המשתנה, בהתאם לטבע הסיפור, או מוטב - בהתאם להחלטתו של המחבר להתמודד עם הדימוי הגדול שלו, מרכז הרומאן, שממנו נגזר הכל: הסגנון, ומוטב - המוסיקה של קול המחבר, מוסיקה שיש לקוראי המקור יתרון גדול, ואני לא מתכוון רק לצלילים, אלא למשהו אחר, שהוא העיקר במוסיקה של הלשון - התחביר.

כמה שונה התחביר מרומאן לרומאן, אפשר לראות מציטוט כמעט מקרי משני רומאנים שונים זה מזה: "רודני, קצר-רוח, חזר הרמקול על הקריאה. שינוי הנימה, הברור אפילו למי שלא היתה לו שום סיבה לחשוד, הפחיד את העיוורים. אחד מהם הכריז, אני לא יוצא מכאן, הם רק רוצים לתפוס אותנו בחוץ ואז להרוג את כולנו, גם אני לא יוצא, אמר אחר, גם אני לא, הצטרף אליהם שלישי" ("על העיוורון").

ראו איך מדבר העיוורון מגרונות מפוחדים, חסרי שמות, מתוזמרים יחד. המוסיקה שונה לגמרי, למשל, ב"הבשורה על פי ישו": "החיילים נכנסו לכפרים, סרקו בית אחר בית בחיפוש אחר חשודים, שכן כדי להעלות את הגברים על הצלב לא היה צורך בראיות מוצקות, הספיק סתם חשד. ואותם אומללים, וסליחה על האירוניה העגומה, עוד היו בני מזל, כי נצלבו, אפשר לומר, בפתח ביתם, ומיד אחרי שהוציאו את נשמתם נזעקו קרוביהם להורידם מן הצלב, ומחזה מעורר רחמים היה לראות ולשמוע את בכי האימהות, הרעיות והארוסות, זעקות הילדים המסכנים שנותרו בלי אב, בעוד המעונה מורד מן הצלב באלף אמצעי זהירות, כי אין דבר מכאיב יותר מהישמטותה של גופת מת ארצה, אז אפילו לחיים עצמם נראה שהמכה כואבת".

הפיסקה האחרונה יכולה לשמש עדות מוצלחת לנרקיסיזם של הקורא התרבותני אצלנו. כל מי שקרא את הטקסט הזה, אחרי ביקורו של סרארמאגו ברמאללה, ידע את מה שלפני הביקור הוכחש אצל הרוב הגדול: המקום שבו ניצב סרמאגו מול הקולוניאליזם, גם הישראלי. ואכן, עד הביקור היה סרמאגו להיט גדול, וספרותו הנפלאה היתה באמת הפתעה גדולה (לכל מי שידע עד כמה ספרות מתורגמת משנית במכירותיה). מאז הביקור ברמאללה, אף שחלק מהקונים "סלחו לו", סרמאגו פחות פופולרי.

ההערה הזאת חשובה דווקא משום שספרה של מרים רינגל נכתב לקורא הישראלי, מתוך אהבה גדולה לסרמאגו ולספרות שלו, ובכל זאת מצליח הספר לעקוף כל אפשרות הקשבה לסופר על הקולוניאליזם הישראלי. בעוכריה של רינגל עומד שילוב של תרבותנות ("למה לקלקל ספרות יפה עם פוליטיקה?") והיותה משך שנים רבות מורה לספרות ("יש דברים שאסור לדבר עליהם בכיתה"). לכן, החמצה לא קטנה יש בספר, הכולל הרבה שעות שיחה עם סאמאגו עצמו.

רינגל היא תופעה יוצאת דופן בנוף שלנו. היא התאהבה בספרות הפורטוגלית ועל כן למדה את השפה. לא זו בלבד שהתוודעה, אחרי שלמדה פורטוגלית, לכתביו של סרמאגו, אלא שהתוודעה גם אליו ואל כמה מהחוקרים שכתבו עליו בארצו. כאן, בחוליה הזאת, ניכרת לפרקים הא-פוליטיות התרבותנית בחולשתה, דווקא כאשר רינגל מתרגמת שיחות מרתקות בין סרמאגו ובין חוקר אקדמאי צעיר ומבריק, קרלוס ריש.

הנה אחת ההארות חשובות של סרמאגו לקשר בין מעשה הכתיבה למעשה הפוליטי: "הספרות יכולה לחיות בדרך כלשהי של עימות עם האידיאולוגיה, אולם אינה מסוגלת לחיות מחוץ לאידיאולוגיה. אי אפשר לדמיין שהספרות כביטוי של מחשבה ורגישות תתקיים בסביבה סטרילית ותיראה כמי שמסתפקת בעצמה, אף שאחר כך יהא זה חוקי לשאול מהו סוג הקונפליקטים שהיא תתעמת עמם". הראיון שממנו מתרגמת רינגל קטעים נרחבים כל כך חשוב להבנת הממד המתקוטט של סרמאגו, של לשונו, של האופן שבו הוא מאמין כי "העניים יירשו את הארץ", את האופן שבו הוא לועג לרמקול הרודני, או לרומאים הצולבים ובעיקר לאופן שבו הוא בודה עולמות של אנשים אמיצים כל כך תחת העול של הדיכוי. אבל בדבריו על היחס בין אידיאולוגיה ובין עימות ספרותי ניכרות טביעות האצבע של גראמשי ואלתוסר.

סרמאגו החל לכתוב בגיל צעיר, מספרת רינגל. הוא פירסם רומאן ב-1947, נכשל ולא שב לפרסם רומאנים עד 1982. לא הצלחתי להבין את פשר השהות הממושכת, במונחים שרינגל או סרמאגו מדברים עליה. איני יכול להשתחרר מתיאור ששמעתי ממלומדת פורטוגלית אחת מן האוניברסיטה של קוימברה, איך בעת הדיקטטורה הארוכה שהעם הפורטוגלי חי תחתה, נאלצו לקרוא שירה, אפילו לא שירה פוליטית, במרתפי חנויות ספרים, משום שכל קריאה היתה חשודה. הנה משהו שרינגל מזכירה בניתוח המעניין שלה לכמה מספריו של סרמאגו ("על העיוורון", "הבשורה על פי ישו", "תולדות המצור על ליסבון", "כל השמות", "דברי ימי מנזר", "שנת מותו של ריקרדו ריש"), ובכל זאת אינו זוכה לתיאור מספק, בוודאי לא תיאור למי שחיים במדינה המנהלת משטר צבאי: הדיקטטורה בפורטוגל התקיימה ללא רחם ותוך שיתוף פעולה מלא בין הבורגנות, האוניברסיטה, הכנסייה והצבא מאז 1932. ב-1974 ראינו כולנו איך פורטוגל עוברת את "מהפיכת הציפורנים".

כל מי שזוכר את המהפיכה הזאת, אינו יכול שלא להבין מנין שואב סרמאגו את האופטימיות העצומה שלו ביחד עם הראייה האירונית. הרי את המהפיכה הזאת, גם כאשר הובסה, וכאשר נציגי הסדר הישן מצאו את מקומם, כמו תמיד, בסדר הנוכחי, את המהפיכה הזאת החלו החיילים ומפקדיהם, ששבו משנים ארוכות של מלחמות קולוניאליות באפריקה. הם נסעו להגן על המתנחלים שלהם וחזרו כדי לחסל את שליטיהם.

המרקסיזם הפשוט של הקצינים והחיילים נרכש בשדות הקרב. הם למדו אותו מאויביהם, לוחמי החופש של מוזמביק במזרח אפריקה, של אנגולה, של גיניאה-ביסאו ושל כף ורדה במערב אפריקה. אי אפשר להגזים בכלל במה שהתחולל אצל מי שחיו בפורטוגל במשך שנים במחתרת, פעלו במחתרת, למשל הקומוניסטים הפורטוגלים, שסרמאגו נמנה עמם, כל השנים, תחת הנהגתו של אלווארו קוניאל, אי אפשר להגזים מבחינת התגשמות הציפיות, התוכניות, המצע, החתרנות. הנה עניין שאי אפשר לפסוח עליו בקריאה של סרמאגו המבוגר, השב לכתוב כמה שנים אחרי "מהפיכת הציפורניים", על התקוות והאכזבות: אין מקום אחר במערב אירופה, בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, שבה הצליחה התקוממות העם.

אני מודה שהכרתי את תולדות המהפיכה ההיא בשנים שהתחוללה (יש ספר נפלא של מיכאל הרסגור על המהפיכה הזאת), וכאשר קראתי את סרמאגו יכולתי לחוש מכל עמוד שלו את הדו-משמעות המופלאה של החיים כהתקיימות מנצחת, נאבקת ומנצחת בעצם קיומה. הספר של מרים רינגל הוא מקור עשיר מאוד לתובנות של אוהבת גדולה. ככה אמר סרמאגו בסטוקהולם: "האיש החכם ביותר שהכרתי בימי חיי לא ידע קרוא וכתוב. בארבע לפנות בוקר, כאשר ההבטחה של יום חדש הפציעה על אדמת צרפת, היה קם מדרגשו ויוצא לשדות, מוביל אל המרעה חצי תריסר חזירות, אשר פוריותן פירנסה אותו ואת אשתו". זה הבראשית של הסופר הגדול הזה, תיאור סבו, רועה החזירים הרעב.



ז'וזה סרמאגו בחאן יונס. חלק מהקונים כבר סלחו לו מאז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו