בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפיל הלבן החדש של תל אביב: בניין הבימה החדש

פתאום צמח לו בלב תל אביב קיר לבן ענקי ובוהק, שחולש על רחוב תרס"ט ומסתיר את השמש. זהו בניין הבימה אחרי שיפוצים. שיפוצים, במקרה הזה, הם מלה מכובסת לבנייה מחדש במסלול עוקף התנגדויות ודיון ציבורי. גם האדריכלים נרדמו בשמירה, ואולי בכלל לא משתלם להם לשמור על עירנות

תגובות

פתאום ניצב לפנינו קיר ענקי. פיל לבן, כבד, מתעופף לו כיתוש קל רגליים ונוחת ברחוב תרס"ט בתל אביב. זהו בניין תיאטרון הבימה אחרי שיפוצים. הקיר משנה את פני הרחוב ומחשיך את הדירות שמולו. יבבות חלושות נשמעות רק עכשיו, כשהוא הופך לעובדה מוגמרת. דיירים מתמרמרים על "גוש הבטון הזה עם הנצנצים". עוברים ושבים סופקים כפיים.

סיפורו של בניין תיאטרון "הבימה" בתל אביב איננו סיפור של ארכיטקטורה גרועה או טובה. זהו סיפור על חוסר יכולתו של הציבור להתגונן מפני שינויים שנכפים על סביבת המגורים שלו. אנחנו חושבים שיש מי שמגן עלינו - אדריכלים, פוליטיקאים ואינספור ועדות. אנחנו טועים. האדריכלים, הפוליטיקאים והוועדות לא מסוגלים או לא רוצים לעשות זאת ואז, כשהציבור רוצה למחות ולשנות, אומרים לו "מצטערים, מאוחר מדי, חלב שנשפך".

"הנה תזכורת מזוויעה למה שהולך ונבנה כבר שלוש שנים", כתבה מבקרת האמנות רותי דירקטור, בבלוג שלה כבר לפני חצי שנה. "הבניין האימתני הזה הולך וגדל לממדים בלתי נסבלים ובלתי נסלחים... מבצר כוחני ומאיים, מתרומם לגובה ומתנפח לרוחב ללא שום התחשבות בפרופורציות האדריכליות של הסביבה".

מה עושים עכשיו עם קיר כזה? כלום. זה מאוחר מדי. שאלתי את ראש העירייה רון חולדאי, אם הוא אוהב את מה שהוא רואה שם. הוא יכול היה להגיב בשתי מלים: כן, מאוד. במשרד דובר העירייה בחרו להאריך: "על טעם ועל ריח אין להתווכח ומכל מקום, ראש העירייה לא יביע את דעתו לפני סיום כל העבודות במרכז התרבות, הכולל את הכיכר, הבימה, גן יעקב והחניון התת קרקעי, משום שכל אלה מהווים מקשה אחת - מרחב".

אהבה היא מושג יחסי, ודאי שבכל הנוגע למבנים. אולי יש מי שעובר ליד החומה הלבנה, הענקית ברחוב תרס"ט, שורק בהתפעלות ואומר: וואו, איזה יופי. השבוע פגשתי מעט מאוד אנשים כאלה. למעשה, אף לא אחד. לעומת זאת, פגשתי רבים שהקיר הלבן, המנצנץ, עם חרכי הירי הצרים שלו, מעביר בהם חלחלה.

סמוך לאתר הבנייה תלוי שלט: "שיפוץ". המונח "שיפוץ" מעורפל ונתון לפירושים. בבניין הבימה, הוא נמתח כל כך, עד שאיבד את משמעותו המילונית. לא ברור מה שיפצו כאן, הרי הרסו כמעט הכל ובנו מחדש. לשיפוץ יש יתרונות מינהליים ואולי אף כספיים. "שיפוץ", במקום "בנייה מחדש", מרגיע את הציבור ומשקיט מבקרים עתידיים. מה אתם רוצים, הרי מדובר רק בשיפוץ, תנו לעבוד בשקט.

צריך היה להרוס את הבניין, להכריז על תחרות אדריכלים ולבנות בניין חדש, אומרת ניצה סמוק, שהיתה ראש היחידה לשימור מבנים בעיריית תל אביב במשך 12 שנים. בשנת 1992 השלימה סמוק את רשימת הבניינים לשימור בתל אביב. בניין הבימה לא נכלל בה. לדעתה, בצדק. היא אומרת שהבניין עבר כל כך הרבה שינויים, עד שאיבד את אופיו המקורי. האם איננו מגמד את היכל התרבות? אין קשר, היא אומרת. בניין הבימה אף פעם לא היה חלק ממכלול הבניינים סביבו, הוא לא משפיע על היכל התרבות. רק אחוז אחד מתוך רשימת המבנים לשימור, הם מבני ציבור (היכל התרבות נמצא ברשימה ודווקא אותו רצו לשנות). לדבריה, לבתים שהחליטה לשמר יש ערך ארכיטקטוני ולא רק נוסטלגי.

הערך הכמוס של הזמן

ניצה סמוק לא חושבת שנוסטלגיה היא ערך הניתן לשימור. האדריכלית חנה קאופמן, בעבר רפרנטית במשרד השיכון, חושבת שהיה צריך לכלול את הבימה ברשימת הבניינים לשימור. שימור בניין וסביבתו, היא אומרת, הוא גם שימור של רוח הזמן ותרבותה של תקופה. מורשת תרבותית איננה נוסטלגיה. הרושם שיוצר הבניין עכשיו הוא של בניין סגור, מנוכר, אטום לסביבה ולא פתוח אל הרחוב והכיכר כפי שצריך היה מבנה מסוגו להיות.

את הכיכר תיכנן האמן דני קרוון. את בניין הבימה המשופץ הוא קיבל כעובדה מוגמרת ולדבריו, עשה כמיטב יכולתו כדי לשלב אותו בכיכר. יש לו מה לומר על הבימה. לדעתו המבנה גדול מדי. הוא יאפיל על היכל התרבות וימנע מקרני שמש להגיע אל גן יעקב. גם קרוון חושב שיש ערך תרבותי למבנים ישנים. הנה, בטוסקנה שבאיטליה משמרים בתים פרטיים, לא בגלל ייחודם האדריכלי, אלא בגלל חשיבותם לשימור תרבות הבנייה.

לכל עיר יש היסטוריה של תרבות ובניינים הם ביטוי מוחשי ומובהק להיסטוריה כזאת. כל עיר צריכה זהות, ואדריכלות טובה לא מקנה בהכרח זהות כזאת. בניין, פסל, או כיכר, נותנים לה זהות. הם כאלה לא בגלל שכך העירייה החליטה, אלא פשוט בגלל שהם שם זמן רב. למבנה ששורד זמן רב יש ערך בחיי עיר. הוא מעיד על קביעות ויציבות. רעידת אדמה מעולם לא החריבה את תל אביב, תותחים לא ירו בה ושריפות לא בערו בה, ולמרות זאת נמחקו כל הסימנים להיותה בת מאה. היא מרופטת כישישה מוזנחת. לא התקלחה חודשים אבל מורחת על עצמה איפור כבד - דקלים, למשל.

"הבניין היפה והנהדר הזה ייפה את עירנו ויישאר תמיד כמצבת זיכרון למאמצי דורנו", אמר ראש העיר מאיר דיזנגוף כשהניח ב-1935 את אבן הפינה לבניין. הוא לא הבין הרבה בזיכרונות ושימורם. את הספרייה הציבורית בניו יורק שנחנכה 35 שנה לפני הבימה, לא יזיזו ולא ישנו כפי שעשו להבימה ארבע פעמים לפחות. בקושי התאפקו שלא לשנות את היכל התרבות, הישיש המופלג בן ה-42.

עוברים ושבים מגלים עכשיו עמודים עגולים בחזית הבניין. כבר לפני 50 שנה הם היו שם. 50 שנה בתל אביב הן היסטוריה, יותר מזה, זו ארכיאולוגיה. מישהו עוד יחפור יום אחד מתחת לבטון ויגלה את ככר צינה ואולי אפילו את חול הים שמסתתר מתחת לכיכר אתרים.

את בניין הבימה החדש יהיה קשה להעלים ושאלת יופיו או כיעורו איננה יותר על הפרק. אין עכשיו עובדה מוצקה ממנו. השאלה היא, איך צמח דבר כזה ממש מתחת לאפם של גדודי אדריכלים, אנשי תרבות, אבירי שימור ועיתונאים דעתנים. הניסיון להפקיד את השמירה על ערכים תרבותיים בידי אדריכלים, לא שונה מהפקדת חתול על שמנת. מישהו שמע על אדריכל שמתייחס לאיכותו של בניין הבימה? כשאני שואל אותם על כך, הם מגלגלים עיניים לשמים ומניחים אצבע על שפתיים. דני קרוון קיבל אותו כנתון, ניצה סמוק לא רוצה להתייחס, דניאלה פוסק, אדריכלית העיר בשעה שהתוכנית אושרה, מסרבת אפילו לשמוע את השאלות.

אדריכלים אליהם פניתי התחמקו, או הודו שאינם רוצים להסתכסך. לא עם העירייה, שאולי נתנה להם עבודות, ולא עם הקולגות, שאולי יתנו להם עבודות, ובטח שלא עם האדריכל רם כרמי, חתן פרס ישראל ואדריכל רב זכויות והישגים שיש לו יד ורגל בכל מקום שמחלקים בו עבודות. כרמי צוטט לפני כחודש באתר רוטר, כמי שאמר: "אני מוכן לשמוע את כל הביקורת אחרי שהבניין יהיה גמור, אדריכלות רואים בעיניים". כלומר, נחכה ונראה.

רואים בעיניים

אדריכלים הם נציגיו של הציבור בענייני עיצוב הסביבה כמו עורכי דין בנושאי חקיקה. אדריכלים יודעים לקרוא תכניות ולהבין הדמיות. הם שליחיו של ציבור שיכול לראות אדריכלות "רק בעיניים". הם לא יודעים ואולי לא יכולים להשתחרר מאינטרסים אישיים. היום הם יושבים בוועדות שבוחרות עבודות של קולגות, מחר יישבו הקולגות בוועדות להן הם יגישו עבודות.

קולם לא נשמע. היכל התרבות ניצל מ"שיפוצים" בנוסח הבימה, כמעט מאוחר מדי. איך אפשר שלא לאחר? בעירייה לא מבינים מה בכלל באים אליהם בטענות. "הפרויקט מתבצע בהתאם להיתר, ועבר את כל ההליכים הנדרשים ובכלל זה הצגה ודיון בוועדת בניין עיר אשר דיוניה פתוחים לכל", נמסר מטעמה. אין לי יסוד לפקפק בכך. ובכל זאת, אחרי כל ההליכים הנדרשים וכל הוועדות, אנחנו עומדים נדהמים מול הקיר הקודר בלבנוניותו.

האם אפשר לסמוך על הליכים שכאלה? כנראה שלא. אם לא הליכים אז אולי דיון ציבורי. את היכל התרבות הציל דיון ציבורי - אולי זאת הדרך. את מודל הכיכר של קרוון העמידו שבועיים בהיכל התרבות לעיון הציבור, המבנה החדש של הבימה התחמק מדיון כזה. "קשה להאמין שאירוע מכונן לא עלה לדיון ציבורי יסודי ומעמיק" כתב יוסי יזרעאלי, מי שהיה מנכ"ל התיאטרון, כבר לפני תשעה חודשים באתר "עכבר העיר" (25.11.2008). מבנה התיאטרון, על פי ההדמיה, הוא לדבריו, לא פחות מ"אסון אדריכלי ואסון לאמנות התיאטרון".

איך מונעים אסון אדריכלי? על ידי לחץ ציבורי, כמו בהיכל התרבות. לחץ כזה נוצר באמצעות דיון ציבורי. מי צריך לעורר דיון כזה? אדריכלים בעלי מוסר מקצועי וציבור שיש לו מושג מה מתרחש סביבו. בערים רבות באירופה תלויות באולם המבוא בעירייה תוכניות בנייה עתידיות, לשיפוט התושבים. באום אל-פחם הועמדה תוכנית לבניית מוזיאון, לביקורת ולהצבעה. בניו יורק התנהל ויכוח ציבורי מר כשעמדו לשפץ את מוזיאון הוויטני. גם באדריכלות יש אופנות. אף אחד לא הכריז על חומות גבוהות כדבר הבא, אבל מדינה שלמה חוסה בצל חומה שכזאת. יישובים מוקפים בה ובתים פרטיים מסתתרים מאחוריה. חומה היא ההיפך מפתיחות ובאין פתיחות אין תרבות. הבניין של הבימה והדרך שהובילה לשיפוצו, הם כל דבר חוץ מתרבות.



הקיר העצום של הבימה על רחוב תרס''ט, למטה: חזית הבניין, בשבוע שעבר. האדריכלית קאופמן: הרושם הוא של בניין סגור, מנוכר, אטום לסביבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו