טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במלאת 50 שנה לסרטי הגל הצרפתי החדש - תזכורת לילדותו השנייה של הקולנוע

מה היה בסרטי הגל החדש שגרם לטלטלה כה עזה בקולנוע? למה גם היום נעתקת הנשימה מול סרטיהם של פרנסואה טריפו וז'אן לוק גודאר? במלאת 50 שנה ליציאת "400 המלקות" של טריפו חוזר אורי קליין לרגע שבו בראה פאריס את הקולנוע כאמנות. גם מקומו של המנאז'-א-טרואה ההכרחי לא נפקד

תגובות

בסתיו 1957 פירסמה עיתונאית בשם פרנסואז ז'ירו בשבועון "ל'אקספרס" כתבה שעסקה בנוער הצרפתי. כותרת הכתבה היתה "La nouvelle vague arrive", "הגל החדש מגיע". כעבור שנה נהפך צמד המלים "גל חדש" למושג הקשור לא בצעירים הצרפתים כולם אלא בקבוצה של מבקרי קולנוע צעירים שכמה מהם כבר ביימו סרטים קצרים והחל מ-58' החלו להציג בפני הציבור הצרפתי את סרטיהם העלילתיים הארוכים הראשונים. כך, בהיסטוריה של הקולנוע, החלה המהפכה הצרפתית.

עוד בנושא: המהפכה הצרפתית | עשרת סרטי הדגל של הגל החדש

השנה מציינים יובל לפרוץ הגל החדש הצרפתי לא רק לתודעה האירופית אלא לתודעה הבינלאומית (במאמר שפורסם באותן שנים כתב מישהו ששני מוצרי היבוא העיקריים של צרפת באותה תקופה היו שארל דה גול והגל החדש). מדוע 59' ולא 58'? כי ב-59' יצא לאקרנים סרטו העלילתי הארוך הראשון של פרנסואה טריפו, "400 המלקות", הסרט שמבין כל סרטיהם הראשונים של במאי הגל החדש זכה לפופולריות הרבה ביותר ונעשה לסמל לגל החדש הקולנועי כולו.

מה היה הגל החדש? תנועה, זרם, אסכולה - או אסופה מקרית של סרטים שבוימו על ידי במאים שונים מאוד זה מזה? לבמאים היה לא מעט מהמשותף: הגיל - רובם, אם כי לא כולם, נולדו בתחילת שנות ה-30, רובם גילו את הקולנוע בצורה דומה ורובם החלו את דרכם היצירתית כמבקרי קולנוע שהתגודדו סביב כתב העת "קאייה די סינמה", שנוסד ב-51' על ידי ז'אק דוניול-ואלקרוז, לו דוקה ואנדרה באזן, אחד התיאורטיקנים החשובים בתולדות הקולנוע. ובתחילת דרכם קל היה לזהות מאפיינים תמטיים וסגנוניים דומים בסרטיהם של טריפו, ז'אן לוק גודאר, קלוד שברול, אריק רומר וז'אק ריווט, הנחשבים למייסדי הגל החדש. אך כפי שהוכח בהמשך היו אלה יוצרים שונים מאוד, ממש כפי שבתור הקולנוע ההוליוודי הקלאסי היה ג'ון פורד שונה מהאוורד הוקס והוקס היה שונה מג'ורג' קיוקר וקיוקר היה שונה מבילי וויילדר, הגם שכולם עבדו תחת המעטפת המשותפת של אותו רגע היסטורי ואותה שיטת הפקה. על השאלה כיצד ניתן להגדיר את הגל החדש תהיה התשובה, לפיכך, אך ורק כתופעה, אך כזאת ששינתה את פני הקולנוע והותירה בתודעת היוצרים והצופים חריצים שהיו ונותרו עמוקים.

אשתקד פגשתי בפאריס את שברול, בן 79 היום, פורה כתמיד (סרטו האחרון, "בלאמי", מותחן בסגנון ז'ורז' סימנון, הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים). תוך כדי השיחה הכריז שברול שמעולם לא האמין במושג הזה, הגל החדש. כבר אז, סיפר, בשיא הפופולריות של התופעה, פירסם מאמר שבו הכריז ש"אין גל כי אין ים". בכך התכוון לציין שקבוצת היוצרים שהשתייכו לתופעה היתה מצומצמת למדי והפריחה הקולנועית ארכה שנים מועטות בלבד - אף על פי שמייסדי הגל המשיכו לביים סרטים, התופעה דעכה לקראת אמצע שנות ה-60. שברול הסכים להודות שלסרטים שהוא ועמיתיו ביימו נודעה השפעה, אולם הצרה היתה שקמו להם יותר מדי חקיינים והם השחיתו כל מה שהוא, טריפו, גודאר ושאר הבמאים ניסו לעשות. בסיכומו של דבר, אמר, עלה ההבדל בין מייסדי הגל החדש על הדמיון ביניהם. "איננו חבורה של ותיקי מלחמה שנוהגים להיפגש זה עם זה", הוסיף באותה נימה סרקסטית שאופיינית לסרטיו.

שברול וסרטו מ-1960, "הנשים הטובות", כלולים בתוכנית החגיגית שמציג בחודשים הקרובים סינמטק תל אביב, לרגל יובלו של הגל החדש. התוכנית כוללת סרטים שמשתייכים לגל החדש עצמו, הופקו סמוך לו או בוימו בהמשך על ידי הבמאים שייסדו את התופעה. בספטמבר, לדוגמה, יוקרנו "מעלית לגרדום", סרטו הראשון של לואי מאל מ-57'; "החייל הקטן", סרטו השני של ז'אן לוק גודאר מ-60'; "אשתקד במריינבאד", סרטו השני של אלן רנה מ-61'; "הנשים הטובות" של שברול ו"רחוק מווייטנאם" מ-67', אסופה של סרטים קצרים שביימו רנה, וויליאם קליין, יוריס איוונס, אנייס וארדה, קלוד ללוש וגודאר.

למי שייך הסרט

כמו הקולנוע הניאו-ריאליסטי, שפרץ באיטליה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה (והשפעתו על סרטי הגל החדש היתה מהותית), היה גם הגל החדש תוצר של מלחמת העולם השנייה. מרבית הבמאים שהשתייכו לגל החדש היו ילדים כשפרצה מלחמת העולם השנייה והתבגרו יחד איתה: ב-46' היה ריווט בן 18, גודאר ושברול בני 16 וטריפו בן 14 (רומר, יליד 1920, היה המבוגר שבחבורה). זו עובדה שנשכחת לפעמים כאשר דנים בגל החדש: שאנשים צעירים מאוד יצרו את התופעה הזאת, והיא היתה אחד הביטויים הראשונים למרד הנעורים ששטף מדינות רבות בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה.

היה זה גם הדור הראשון של צעירים שראו בקולנוע, אותה אמנות שלא זכתה עד אז למעמד שוויוני ביחס לשאר האמנויות, את האמנות הנבחרת שלהם. הם נפגשו והתיידדו כאשר נכחו בהקרנות של הסינמטק הצרפתי, שפתח מחדש את שעריו אחרי המלחמה. בשיחותיהם, לפני ואחרי ההקרנות, הם עיצבו את הכרתם שבמאי הקולנוע הוא יוצרו הבלעדי של הסרט, ממש כפי שהסופר, המשורר, הצייר או המלחין הוא היוצר הבלעדי של יצירתו.

החידוש היה שהם לא זיהו את היוצר הקולנועי, ה"אוטר" כפי שכינו אותו, רק בקולנוע האירופי, אלא גם בקולנוע האמריקאי, שתמיד זכה לביקורת מאחר שהופק בשיטת הסרט הנע; ולא רק בסרטים אמריקאיים "רציניים" שזכו להערכה, אלא דווקא באותם סרטים הוליוודיים נחותים כביכול - מערבונים, מלודרמות, סרטי מתח, סרטים מוסיקליים ועוד. מזה התפתח מה שכונה מאוחר יותר "הפוליטיקה של האוטר", שהיוותה, באחד ממישוריה, שלב ראשוני משמעותי בתהליך טשטוש התחומים בין אמנות גבוהה לנמוכה, בין תרבות אליטיסטית לתרבות פופולרית, תהליך שהשפיע על כל האמנויות לכל אורך המאה.

הם לא היו לבד. כבר ב-48' פירסם התיאורטיקן ובמאי הקולנוע הצרפתי אלכסנדר אסטרוק מעין מנשר שבו טבע את המושג "קאמרה סטילו", שפירושו "המצלמה עט", וקרא לבמאי הקולנוע לכתוב במצלמתו ממש כמו הסופר, המשורר, הפילוסוף או המדען. כשטריפו, גודאר, שברול ואחרים החלו לפרסם את מאמריהם הראשונים הם הרחיבו את היריעה: היללו את הקולנוע ההוליוודי, העלו על נס במאים כגון פורד, הוקס, היצ'קוק, ראול וולש ואחרים ותקפו את מרביתו של הקולנוע הצרפתי שהופק באותן שנים ונחשב בעיניהם למיושן ומאובן. הם כינו אותו בלגלוג "סינמה דה קאליטה", "קולנוע איכות", וגם "סינמה דה פאפא", "הקולנוע של אבא", עם כל המטען השלילי שהיה למושג "אבא" באותן שנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

התוקפני ביותר מבין מבקרי הקולנוע הצעירים האלה היה טריפו. ב-54' הוא פירסם מאמר בשם "נטיות מסוימות בקולנוע הצרפתי" שבו תקף בחריפות כמעט את כל התסריטאים ובמאי הקולנוע הוותיקים והמכובדים של צרפת (רק מקומץ במאים צרפתים, כגון ז'אן רנואר, רובר ברסון, מקס אופולס, ז'אק טאטי וז'אן פייר מלוויל, חסכו טריפו וחבריו את שבט ביקורתם). אף על פי שאת טריפו וחבריו לא הניעה אידיאולוגיה פוליטית מודעת - להפך אפילו, מתנגדיהם טענו שהם משוללים חשיבה פוליטית - הם חשו אינטואיטיבית שאחרי מלחמת העולם השנייה, הכיבוש הגרמני, שיתוף הפעולה והשואה, אי אפשר כך סתם לחזור לאחור כאילו מאומה לא קרה והמלחמה היתה אך ורק מין חור שחור בהיסטוריה האנושית שניתן כך סתם לדלג עליו (משאלת לב המפעמת בלא מעט צרפתים עד היום); שום דבר אינו עוד כפי שהוא היה, סברו המבקרים-יוצרים הצעירים, וכל אחד מהמושגים הגדולים - היסטוריה, תרבות, אמנות, קלאסיקה - חייב להיבחן מחדש.

עשר שנים כמעט של פעילות תיאורטית, שבמהלכן פירסמו רומר ושברול את הספר הראשון שעסק ביצירתו של היצ'קוק, הובילו לעשייה קולנועית שהחלה בסרטים קצרים ופרצה במלוא אונה עם צאתם לאקרנים, ב-58' ו-59', של צמד סרטיו הראשונים של שברול, "סרז' היפה" ו"הדודנים". שני הסרטים, שהציגו שתי וריאציות על נושא עכבר העיר ועכבר הכפר המבקרים זה את זה, השלימו אחד את השני. הראשון לא זכה להצלחה; אך הסרט השני, שתיאר את קורותיהם הסוערות של סטודנטים פאריסאים וצולם, כמו רבים מסרטי הגל החדש החשובים (ראו מסגרת), ברחובות פאריס, היה ללהיט בינלאומי בזכות תוכנו הנועז.

גם במישור היצירתי לא היו אנשי הגל החדש הראשונים להבקיע חומות. המהפכה לא החלה עם סרטיו של שברול; קדמו להם מספר סרטים שבישרו על העומד לקרות. ב-56' ביים רוז'ה ואדים את "ואלוהים ברא את האשה", מלודרמה צבעונית, לוהטת וזולה לכאורה שהציגה בפני הקהל בצרפת ובעולם גיבורה קולנועית חדשה בדמותה של בריז'יט בארדו, אז אשתו של הבמאי. בארדו, שסרטו של ואדים הפך אותה לסמל בינלאומי והשנה מציינים את יום הולדתה ה-75, ייצגה נשיות קולנועית שונה לחלוטין מזו של כוכבות הקולנוע הצרפתיות שקדמו לה, כגון מישל מורגן, דניאל דארייה ואחרות; גם אם התנהגותן של אלו על הבד היתה לעתים מתירנית, הן תמיד שמרו על חזות הגבירה המכובדת בעיני האריסטוקרטיה והבורגנות הצרפתיות. בארדו לא היתה "מכובדת", והסרט שהפך אותה לכוכבת לא היה מכובד אף הוא. בארדו היתה פרחה: היא הפגינה מיניות ישירה, תוקפנית ובוטה ובכך התריסה, בעזרת בעלה, נגד הבורגנות הצרפתית.

התרסה נשית נוספת נראתה על הבד ב-58', בסרטו של לואי מאל "הנאהבים" שהוליד גם הוא כוכבת חדשה, ז'אן מורו. שנה קודם ביים מאל מותחן מצוין בשם "מעלית לגרדום", אף הוא בהשתתפות מורו, אך היה זה "הנאהבים" שעורר סנסציה והפך את מורו לאחד מסמלי התקופה. בסרט היא גילמה רעיה בורגנית אמידה שנוטשת את חייה השאננים בעקבות מפגש מקרי וליל אהבים סוער עם סטודנט צעיר. בזמנו היתה לסרט העוצמה של סטירת לחי, וזו נבעה במידה מרובה מהופעתה של מורו וחזותה האלגנטית והמהוגנת לכאורה.

סרטיהם של ואדים ומאל הציבו אלטרנטיבה בפני הקולנוע הצרפתי המסורתי דאז ופילסו את הדרך לסרטי הגל החדש, שהחלו עם צמד סרטיו של שברול ונמשכו עם "400 המלקות", ושנה מאוחר יותר עם סרטיהם הראשונים של גודאר ("עד כלות הנשימה") וריווט ("פאריס שייכת לנו"). יותר מכל תססה בסרטים האלה תחושה של חופש: החופש לצאת מהאולפנים לרחובות פאריס, החופש לשבור את החוקים של הקולנוע המסורתי, החופש לעשות מה שנחשב פעם בקולנוע ל"לא נכון" ו"אסור" אפילו. לספר אחרת, לצלם אחרת ולערוך אחרת. אם יש בשורה אחת מרכזית שנותרה לנו מימי הגל החדש, הרי זו בשורת החופש הזה. דורות של במאים פעלו לאורה מאז, מקסווטס, ברטולוצ'י ואורי זוהר ועד לארס פון טריר וקוונטין טרנטינו (ששם חברת ההפקה שלו, "חבורה נפרדת", לקוח משם הסרט של גודאר מ-64'). מתי מעט יוצרים עכשוויים ממשיכים לאמץ אותה.

החופש, ראוי להעיר, לא היה מתאפשר לולא השכלולים הטכנולוגיים שאיפיינו את התקופה: מצלמות קלות יותר, מכשירי הקלטה נגישים יותר וחומר צילום רגיש יותר. הם שאיפשרו לבמאי הגל החדש לנטוש את האולפנים ותפאורותיהם המסורבלות לטובת הרחובות. זהו תהליך שאף פעם לא נעצר, והחדשנות הטכנולוגית ממשיכה לשנות את פני הקולנוע בקצב מהיר. אך לולא היו השכלולים הטכנולוגיים מלווים בחזון קולנועי הם היו כמובן חסרי כל ערך, וגם זו אמת שנכונה היום כתמיד.

לא הגל היחיד

כאשר מדברים כיום על במאי הגל החדש, מתכוונים לאותה קבוצה של במאים שדרכם המשותפת החלה כמבקרי קולנוע בכתב העת "קאייה די סינמה". אבל במקביל לטריפו, גודאר, שברול והאחרים פעלה בצרפת קבוצת במאים נוספת, שחשיבותם לא נופלת מזו של במאי הגל החדש. אלה הם אלן רנה, אנייס וארדה ובעלה ז'אק דמי וכריס מרקר.

החל מ-48' ולאורך שנות ה-50 ביים רנה, שנולד ב-1922, סדרה של סרטים תיעודיים קצרים מצוינים שכללו, בין השאר, את "לילה וערפל" מ-55', הסרט הראשון שעסק בזיכרון השואה. ב-59' יצא לאקרנים סרטו העלילתי הארוך הראשון של רנה, "הירושימה אהובתי", שהתבסס על תסריט מאת מרגריט דוראס; וארדה החלה לביים סרטים תיעודיים קצרים, יפים ופיוטיים, באמצע שנות ה-50, וב-62' ביימה את סרטה העלילתי הארוך הראשון, "קלאו מ-5 עד 7", שתיאר בזמן אמת שעתיים בחיי אשה שמחכה לתוצאות בדיקה רפואית הרת גורל; בעלה, דמי, ביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "לולה", ב-60'; ואילו מרקר, שהחל לביים בראשית שנות ה-50, ביים כמה מסרטיו התיעודיים המוקדמים בשיתוף עם רנה, ובמכלול יצירתו, אחת הייחודיות והנועזות בתולדות הקולנוע הצרפתי, ניתן למצוא גם את "המזח" (63'), הפנטזיה העתידנית היפהפייה שמורכבת כמעט כולה מצילומי סטילס.

היו הבדלים אידיאולוגיים וסגנוניים מובהקים בין שתי קבוצות היוצרים האלו, אך עצם העובדה ששתיהן פעלו באותו רגע היסטורי מעידה מדוע היה זה הרגע העשיר ביותר בתולדותיו של הקולנוע הצרפתי ובמידה רבה גם של הקולנוע האירופי. בין השנים 58' ל-63' ביים אינגמר ברגמן בשוודיה את "מעיין הבתולים" ואת הטרילוגיה שהורכבה מ"בעד הזכוכית האפלה", "אור חורף" ו"השתיקה"; באיטליה ביים פדריקו פליני את "לה דולצ'ה ויטה" ו"שמונה וחצי", ומיכלאנג'לו אנטוניוני את "אוונטורה", "הלילה" ו"ליקוי חמה"; לואיס בונואל חזר לספרד וביים בה את "וירידיאנה" ו"המלאך המשחית"; ובאנגליה - ולצורך הדיון נצרף אותה לקונטיננט - פרצה המהפכה הריאליסטית שהניבה בקולנוע סרטים כמו "הבט אחורה בזעם", "מוצאי שבת ובוקר יום א'", "מחירו של גבר" ו"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". האם היו אי פעם שנים כה מפוארות וכה אינטנסיביות מבחינת תפוקתן הקולנועית? האם יש סיכוי שזה יקרה שוב?

עד שבא ללוש

הגל החדש הוליד לא רק שורה של במאים חשובים אלא גם מספר רב של כוכבים, ובהם ז'אן פול בלמונדו, ז'אן קלוד בריאלי, ז'אן פייר לאו (הנער שכיכב ב-"400 המלקות" וגילם את בן דמותו של טריפו בסרטים נוספים), אנה קארינה, אז אשתו של גודאר, וג'ין סיברג האמריקאית, שמאז שמכרה את "אינטרנשיונל הראלד טריביון" בשאנז אליזה והלשינה על ז'אן פול בלמונדו למשטרה כדי להוכיח לעצמה שהיא לא אוהבת אותו, שום דבר בקולנוע כבר לא נראה כפי שהיה. כל צפייה נוספת ב"עד כלות נשימה" מוכיחה עד כמה שם הסרט ראוי לו.

זמנן של מהפכות אמנותיות תמיד קצוב: הכוחות המסחריים תמיד מנצחים בסוף. שנות הגל החדש היו קצרות מאחר שבעקבות הצלחתם של טריפו, גודאר ושברול, חיפשו המפיקים עוד ועוד במאים צעירים חדשים שיעשו סרטים ב"סגנון הגל החדש"; אך למרביתם של אותם במאים היה חסר החזון ובעיקר הכישרון, ובהדרגה מאס הקהל בסרטים שהצליחו לחקות רק את המניירות של סרטי הגל החדש (ב-63' אף הופקה פרודיה מקסימה על סרטי הגל החדש בשם "סוכריות מפולפלות", שבה ליגלג הבמאי ז'אק באראטייה על הצעירים הרבים שיוצאים לרחובות עם מצלמותיהם כדי להפיק את הלהיט הבא).

סרטיהם הבאים של רוב במאי הגל החדש זכו להצלחה פחותה מסרטיהם הראשונים ואף נכשלו בקופות. כישלונות שכאלה ידעו, בין השאר, "ירו בפסנתרן", סרטו השני של טריפו מ-60' ו"החייל הקטן", סרטו השני של גודאר מ-61'. אך הבמאים, למרבה המזל, המשיכו לעבוד: ב-61' ביים טריפו את "ז'ול וג'ים", שהיה ללהיט בינלאומי וזכור כסרטו הנודע והאהוד ביותר של טריפו; ב-62' ביים גודאר את "לחיות את חייה", שמבין סרטיו הוא אולי הטוב והשלם ביותר; וב-60' ביים שברול, שהקריירה שלו ידעה מעלות ומורדות רבים, את "הנשים הטובות", אחד מסרטיו המוקדמים הטובים ביותר. גם במאי הקבוצה השנייה המשיכו להתעלות: ב-61' ביים רנה את "אשתקד במאריינבאד", על פי תסריט של אלן רוב-גרייה, וב-63' את "מוריאל"; ב-62' ביים ז'אק דמי את "מפרץ המלאכים" היפהפה בכיכובה של מורו, ושנתיים לאחר מכן יצר את סרטו הנודע ביותר, "מטריות שרבורג".

אם יש סרט שמסמל את דעיכתו של הגל החדש הרי שזה "גבר ואשה", הלהיט של קלוד ללוש מ-66'. ללוש החל את יצירתו הקולנועית כחקיין של סרטי הגל החדש, ובסרטו הנודע ביותר שילב במיומנות מרשימה בין המניירות של הגל החדש לסממנים רומנטיים וסנטימנטליים מסורתיים. התוצאה זכתה להצלחה בינלאומית אדירה - וסימנה את סופה של התופעה ששינתה את פני הקולנוע. סופה הסמלי נרשם כעבור שנתיים, בחודש מאי 68', שבו הביאה מהפכת הסטודנטים לטלטלה כוללת של הקולנוע הצרפתי והאירופי כולו. אין זה מקרה שטריפו וגודאר היו בין אלה שעלו על הבמה בפסטיבל קאן, סגרו במו ידיהם את המסך והביאו לביטול הפסטיבל.*



קתרין דנב ונינו קסטנלנואובו ב'מטריות שרבורג'. אומר או בעצם שר לה


ז'אן פול בלמונדו וג'ין סיברג ב'עד כלות הנשימה'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות