בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המשחרר הגדול

הוא העריץ את שייקספיר, חיבר חמשירי זימה, תימרן את יריביו הפוליטיים לצרכיו ואיחד את האומה האמריקאית. שלוש ביוגרפיות שראו אור במלאות 200 שנים להולדתו של אברהם לינקולן מציגות צדדים חדשים באישיותו

תגובות

A. Lincoln: A Biography Ronald C. White. Random House, 796 pp., $35

Lincoln: The Biography of a Writer Fred kaplan. Halper Books, 406 pp., $27.95

Team of Rivals: The Political Genius of Abraham Lincoln Doris Kearns Goodwin. Simon & Schuster, 944 pp., $13.44

לפני שבעה חודשים, ב-12 בפברואר 2009, מלאו 200 שנים להולדתו של אברהם לינקולן, וזמן רב לפני כניסתו של ברק אובמה לבית הלבן היה ברור כי חגיגות יום ההולדת יעוררו בחינה מחודשת לדמותו של הנשיא הנערץ הזה. שבוע לאחר יומו של לינקולן הוכתר הנשיא השחור הראשון, ולא היה צריך דמיון רב ומידה לא מצויה של תמרוץ כדי ששני האירועים ייכרכו יחד ויוכתרו כנקודות תפנית חשובות ומכריעות בתולדות האומה האמריקאית.

וכשבא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לפגוש את הנשיא החדש בבית הלבן, והשניים התייצבו מול העיתונאים, יכלו מיליוני הצופים בטלוויזיה לראות את מי רוצה ברק אובמה לצדו בחדר העבודה שלו: מימינו (מצד אחד של האח הלא-מבוערת) פסלו של מרטין לותר קינג, ומשמאלו דיוקנו של הנשיא ה-16, אברהם לינקולן.

חגיגות הנצחה וזיכרון וימי הולדת ממלכתיים אינם ערובה מהימנה לכשרותם של ה"מוצרים" ההיסטוריוגרפיים המלווים את האירועים. כשכל העולם מעלה על נס את התמורה המהפכנית באופיו ובהתנהלותו של העם האמריקאי, כ-150 שנים לאחר שחרור העבדים, אין מרבים להתעמק בגישתו המורכבת והבעייתית לא מעט של "המשחרר" הגדול. האם ייתכן שעד יום מותו לא השתחרר אברהם לינקולן מתפישות גזעניות - או, למצער, כך הן ייחשבו היום - על יכולותיו ומגבלותיו של האדם השחור? האם ייתכן שהנשיא הנערץ הזה פיקפק בסגולותיהם של העבדים לשעבר ובכוחם להשתלב כאזרחים שווים ויצירתיים בחברה האמריקאית?

אברהם לינקולן לא חדל לרתק את האמריקאים ולעורר את סקרנותם. מאז שנרצח לאחר בחירתו לכהונת נשיאות שנייה, ולאחר ניצחון הצפון במלחמת האזרחים, נכתבו עליו תלי תלים של ביוגרפיות ומחקרים. נאומיו ומכתביו כונסו והופצו, וכל אירוע בחייו תואר ולובן עד אין קץ. מדפי לינקולן בספריית הנשיאים הגדולים והמשפיעים גדושים באלפי מחקרים וספרים - אקדמיים ועממיים, מרובי כרכים ועיבודים לנוער. לכאורה, אין צורך כלל בעוד ביוגרפיה, ובכל זאת כל דור אמריקאי מגלה מחדש את הנשיא ומפיץ ביוגרפיה חדשה. יחד עם זאת, יש עדיין סוגיות רבות בחייו ובאישיותו המעוררות מחלוקות ותהיות. אלה שאלות מהותיות ומכריעות מאוד כמו, למשל, מהות אמונתו הדתית של לינקולן או יחסו לעבדות, מעמדה והתנהלותה של ארצות הברית בין האומות, עיקריה ויתרונותיה של הדמוקרטיה ועתידה של הרפובליקה.

שליחו של שר ההיסטוריה

החיבור הבולט בחגיגות "לינקולן 2009" הוא בלא ספק הביוגרפיה המקפת של רונלד וייט, והיא, למרבה הצער, מאכזבת מאוד. דומה שהמחבר, בר סמכא מאין כמותו בכל מה שקשור לתולדות חייו של הנשיא ופועלו, נחרד מן המשימה שנפלה לידיו. לינקולן שלו הוא פלקטי וסטטי מאוד. במשך הקריאה נדמה לעתים כי וייט משוכנע שאברהם לינקולן נולד נשיא. עיקרה ולבה של כל ביוגרפיה טובה ומרתקת הם הדינמיקה, ההתפתחות ותהליך התמורות שעוברת הדמות. לינקולן של הביוגרפיה החדשה כמעט שלא שינה את דעותיו במשך חייו. הקדוש הנערץ, הסמל, גבר בספר זה על המדינאי המורכב, המתעצב ומתגבש במעלה הדרך הקשה והתובענית.

הממד הסטטי של הביוגרפיה מדגיש את התחושה (שאין לה ביטוי מפורש) כי אברהם לינקולן היה שליחו של שר ההיסטוריה האמריקאית לניטרול פצצת הזמן המתקתקת שהותירו האבות המייסדים שעמלו וטרחו על כינונה של הרפובליקה והבטחת חירותה. הם הותירו את העבדות על כנה, למרות שיש יותר מסימן אחד כי ואשינגטון, ג'פרסון ועמיתיהם ידעו שבמוקדם או במאוחר תידרש ארצם לפתור את הסוגיה ולסלק את הכתם. אברהם לינקולן של רונלד וייט - אף שהוא שונה כל כך מן האבות המייסדים - כמו הולך אל המסקנה הזאת כמעט בעל כורחו.

לינקולן "הסופר"

את דרמת ההתפתחות שכה חסרה לי ביצירה הגדולה, הבנויה לתלפיות, מצאתי דווקא בספר קטן, שלמרות שהוא מצהיר על עצמו בכותרתו, שהוא בחזקת דיון ביוגרפי בחייו של לינקולן, אין הוא ביוגרפיה במובן המקובל של המונח הז'אנרי הזה. פרד קפלן, שמשלב בכתיבתו חקר ספרות ועיון ביוגרפי, מבטיח לקוראיו ביוגרפיה של לינקולן "הסופר". אין זה ניתוח ספרותי גרידא של ה"יצירות" שהותיר אחריו לינקולן - מרביתן הצהרות ונאומים פוליטיים, כתובים היטב וערוכים למשעי - אלא שילוב של דיון בטבעם ואופיים של הטקסטים שקרא והשפעתם על החיבורים שכתב. שילוב של ההיסטוריה של הקריאה עם הביוגרפיה של הכתיבה. פרד קפלן מתעקש לכנות את לינקולן "סופר". זה דרוש לו לצורכי הטיפול המיוחד במורשת לינקולן. ואכן, הפרקים המאלפים והמקוריים ביותר בספרו של קפלן הם תיאורי יסודות חניכותו, החל בילדותו וכלה ביומו האחרון. לינקולן "הסופר", מתברר, לא חדל להתפתח ולהתלבט בבעיות יסוד של אמונה והשקפת עולם.

הדברים תמוהים ומרתקים. תקופת חינוכו הפורמלי של לינקולן מסתכמת בחודשים אחדים של לימוד לא סדיר בבית ספר כפרי, שהסתפק בהנחלת יסודות הקריאה והכתיבה ובמעט תרגילי חשבון בסיסיים. לינקולן המיתולוגי נחקק בתודעה ההיסטורית האמריקאית כאדם שהקריאה היתה תאוותו הגדולה. הסיפורים על עורך הדין הנודד בין הכפרים ועיניו נטועות בספר שבידיו, האיש שמעולם לא נתפס בלא חיבור כלשהו בכליו, שגורים בפי כל ילד אמריקאי. פרד קפלן מציץ מעבר לכתפו של הקורא השקוע במחשבותיו ומספר לנו מה גילה.

מפתיע ומאלף לגלות כיצד הפכו המכתמים והחמשירים שקרא בחדר בית הספר הכפרי, שהיו מעין תרגילי קריאה ביסודות האל"ף-בי"ת לעיקרים בהשקפת עולם מגובשת ומוצקה וליסודות למבנים רבי קומות והסתעפויות. בספרי הלימוד הללו, במקראות לילד בראשית צעדיו, התוודע לינקולן לפסוקי התנ"ך הראשונים, לשירה (שהיתה תאוותו הגדולה) ולוויליאם שייקספיר, היוצר הנערץ, המשורר שהלך אתו לאורך כל הדרך, עד יומו האחרון. הפסוקים הנבחרים הוליכו ליצירות עצמן, ומשגילה אותן דבק לינקולן במה שלדעת קפלן היה יסוד מוצק באישיותו - האהבה ללשון והאמונה בכוחה של המלה לשנות סדרי עולם.

לינקולן נודע כנואם מעורר הערצה, וכמה מנאומיו הגדולים היו לנכסי צאן ברזל של התרבות האמריקאית. הוא לא נאם בלא טקסט כתוב לנגד עיניו. כל שורה, כל ביטוי, כל מטבע לשון נבחנו, נשקלו ונקראו בקול. לינקולן הירבה לשבח את יתרונותיה של הקריאה בקול. הוא אהב לשמוע את מה שקרא, ובעיקר את מה שכתב.

גם ההערצה לשייקספיר, אהבתו העמוקה ורבת ההשראה של לינקולן, ראשיתה בפסוק זה או אחר ששולב במקראות להקניית רזי השימוש בשפה האנגלית לתלמידים צעירים. לינקולן הנער לא חדל לקרוא את הטרגדיות הגדולות ולא היסס לשלב משפטים ממה שקרא בנאומיו הגדולים. אחד הדימויים הרווחים במיתולוגיית לינקולן הוא הציור המתאר את הנשיא בימי בחרותו באחת מתחנות מסעותיו בענייני בתי המשפט, כשהוא נצמד למקור אור וכרך ממחזותיו של שייקספיר בידו. לינקולן נודע בנאומיו הבנויים לתלפיות, ביכולתו להכיל במלים אחדות את רוחה של האומה ושליחותה - ראו את נאום גטיסברג הנודע שלו.

אך השירה היתה אהבתו הגדולה. פרד קפלן מספר כי לינקולן שלח ידו גם בתחום זה, ולפחות אחד משיריו הודפס ונפוץ כבר בימי חייו. לינקולן לא היה משורר דגול, אך התמחה גם במיני חמשירים וחריזה, שהוציאו לו שם של איש עממי בעל חוש הומור. מתנגדיו, ובעיקר מחוגי המשפחות המכובדות, נהגו ללעוג ללינקולן על לבושו המרושל, שפתו הגסה, הליכותיו המגושמות וחוכמתו ה"עממית" יתר על המידה.

רונלד וייט מנסה לגהץ ולהעלים את הקמטים האלה בדיוקן הנכבד שהוא משרטט. פרד קפלן עוסק בלינקולן הסופר, ולכן אין הוא מהסס לצטט את חמשיריו המבדחים, שחלקם אף משופעים ברמזי זימה וגסות לשון. בחגיגות כפריות, הוא מספר, שכניו אהבו להשמיע בקול את אמרי השפר שלו. ואם כבר גסויות, פרד קפלן גם אינו מהסס להסיק מהתכתבויותיו של לינקולן ומקטעי הספרות שהותיר אחריו, כי בטרם נישא למרי, אשתו המכובדת, התנסה לינקולן באהבתן הקנויה של זונות מקומיות.

אני מאמין

וייט מייחד פרקים נרחבים למחלוקת שפילגה את הביוגרפים של לינקולן מאז ומעולם: אמונתו הדתית. גם הוא יודע כי הנשיא נמנע בתקיפות מן ההצטרפות הרשמית לאחד מזרמיה של הכנסייה הנוצרית. בשנות בחרותו אף נמנע בנחרצות מביקורים בכנסייה וספג ביקורת קשה על כך משכניו וידידיו. בשנות נשיאותו שינה ממנהגו זה וביקר מדי פעם בפעם בכנסייה הסמוכה לבית הלבן. ועם זאת, גם בימי ההסתייגות מהמיסוד הכנסייתי, לא חדל מלהתלבט בסוגיות של אמונה. הוא תהה על דרכו של עולם, התלבט בסוגיות הבריאה, וגם אם נדרש לא אחת לאלוהות או לאלוהים בורא הכל, פוסק פרד קפלן, אין הידרשות זו משקפת אלא אמונה בהשגחה אלוהית שאין לה דבר וחצי דבר עם עיקרי האמונה הנוצרית.

אין זה מקרה, שלינקולן נמנע במודגש משימוש בעיקרי היסוד של הדת הנוצרית, וכשנדרש לפסוק מפסוקי הברית החדשה, היה זה בעיקר כדי להמחיש טענה מוסרית או פילוסופית כלשהי. וייט מגולל סיפור של "התחזקות", של כמעט חזרה בתשובה, של נשיא שבשעת מותו כבר היה נוצרי אדוק ומאמין. הוא מזכיר לנו, שערב מותו הביע לא אחת רצון לבקר בירושלים לאחר שיפרוש ויסיים את תפקידו הנשיאותי. וגם רצון זה מקבל פירוש דתי מובהק בכתיבתו של וייט.

יצור פוליטי

חגיגות לינקולן 2009 החזירו אל רשימות רבי המכר ספר נוסף, חשוב ומרתק מאין כמותו, שיצא לאור ב-2005 ועורר עניין רב. דוריס קירנס-גודווין, זוכת פרס פוליצר, נחשבת לבת סמכא בתולדות מוסד הנשיאות. היא היתה מקורבת מאוד לנשיא לינדון ג'ונסון ושירתה אותו בנאמנות. ההתנסות באורחותיו והתנהלותו של הבית הלבן ודאי הוסיפה לה הארות רבות בספרים המעין-ביוגרפיים שכתבה על נשיאי ארצות הברית. היא כתבה על לינדון ג'ונסון, על קנדי ועל הבית הלבן של פרנקלין רוזוולט (שבין פרקיו המעניינים דווקא אלה העוסקים באשתו, אלינור).

ספרה על שנות נשיאותו של לינקולן יחיד ומיוחד, משום שהיא ממקדת את הזרקורים דווקא בהבטים שלא זוכים להדגשה ולהארה בכתיבה המעריצה של הביוגרפים האחרים. אברהם לינקולן של קירנס-גודווין הוא יצור פוליטי חד חושים ומלא עורמה. האיש שהגיע לבית הלבן עם ניסיון מועט מאוד בהתנהלות פוליטית מקומית, ועוד פחות מכך ידע את דרכיו של מוסד הנשיאות, הבין כבר בדרכו אל הבית הלבן שהוא נשיא החייב להיבנות על תמיכה רחבה של ההנהגה הפוליטית המסורתית. הוא התנער מכל מבקשי המשרות וההטבות של מפלגתו הרפובליקאית (שאך זה נוסדה והתבססה) וגייס לעזרתו את מי שימים ספורים קודם לכן נחשבו ליריביו הגדולים ומשמיציו חסרי הרסן.

לא קשה לשער מדוע נרתמו לעגלתו. צירוף של תאוות שררה וכבוד, עם אמונה כי לא ירחק היום והם יצליחו לתמרן את הנשיא הכפרי וחסר הניסיון לצורכיהם, הביאה אותם אל הצוות. לינקולן ידע והכיר את מניעיהם, והיה זה הוא שהשכיל לרתום אותם לצרכיו, לכבד את רגשי הכבוד העצמי שלהם ולהוליך אותם בסופו של דבר אל מטרותיו ותכליותיו. אברהם לינקולן היה אפוא גיבור של צוות יעיל ונמרץ. מהבחינה הזאת הוא נמנה עם מעצבי מוסד הנשיאות בארצות הברית. וכשקירנס-גודווין מוסיפה לסיפור הפוליטי המורכב תיאורים של הבית הלבן בימי נשיאותו, מנהגי המלכות של אשתו מרי וניסיונותיה לבצר את מעמדה כ"גברת ראשונה", מקבלים הקוראים סיפור מרתק, רב-גוני ותחושה של קרבה כמעט לא אמצעית אל הנשיא וביתו. המחברת מתארת בפירוט מאלף את ימי הבית הפתוח בבית הלבן, כאשר המונים פורצים לתוכו בתקווה ללחוץ את ידו של הנשיא, ואגב כך פוגעים והורסים כל מה שניצב בדרכם.

המחברת, נדמה, מנסה להנחיל לקורא את התחושה שגם הוא ניצב בתור הארוך של מבקשי לחיצת היד, והנה-הנה הוא עומד לזכות בקרבה אל הנשיא הנערץ, שעד כה היה רק פסל גדול ונישא.

הכתיבה על אברהם לינקולן והתהייה על אישיותו, נשיאותו ותפקידו בעיצובה של ארצות הברית לא הגיעו, כצפוי, אל תחנתן האחרונה. בוודאי יומצאו אירועים וחגיגות, שיפגישו את להט ההוצאה לאור עם העניין האקדמי והסקרנות האינטלקטואלית. ספריהם של פרד קפלן ודוריס קירנס-גודווין שנסקרו כאן בוודאי יציידו את הביוגרף הבא של אברהם לינקולן באבני בניין שיבטיחו כי דיוקנו הבא של הנשיא - אולי בעוד עשר שנים - יהיה רבגוני ומסועף יותר מן הביוגרפיה שכתב רונלד וייט.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון, עורך סדרת אפקים בהוצאת עם עובד



אברהם לינקולן. הקדוש הנערץ גבר על המדינאי המורכב


ציור קיר המשלב בין דיוקנו של לינקולן לדיוקנו של אובמה. השוואה מתבקשת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו