בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סימפטיה לשטן

תגובות

השטן המאוהב ז'אק קזוט. תירגם מצרפתית: מיכה פרנקל. הוצאת נהר, 115 עמ', 54 שקלים

ונוס מאיל פרוספר מרימה. תירגם מצרפתית: ראובן מירן. הוצאת נהר, 85 עמ', 54 שקלים

ימי א' של בורגני פריזאי גי דה מופסאן. תירגם מצרפתית: אביטל ענבר. הוצאת נהר, 160 עמ', 64 שקלים

את ראשו של ז'אק קזוט, המוכר פחות משלושת הסופרים הצרפתים שביצירותיהם אדון פה, ערף בית הדין המהפכני של הרפובליקה בספטמבר 1792. קזוט היה אז בן 72, ראה במהפכנים כלים בידי השטן ורקם מזימות להשיב את המלוכה לצרפת, כך שבמובנים רבים קשה ממש להצטער עליו. כשהונח צווארו של קזוט על הגיליוטינה, רגע לפני שהלהב העליון נחת על העורף, הוא זימר מלים אחרונות, ראויות, למען ההיסטוריה: "אני מת כפי שחייתי, נאמן לאלוהים ולמלכי". מן הסתם לא יכול היה הסופר הריאקציונר לדמיין לעצמו שיום אחד ייכרך ספרו, "השטן המאוהב", באותה סדרת ספרים עם "המשגה הכפול", של פרוספר מרימה, שנולד 11 שנים אחרי מותו של קזוט, עמוק בתוך הדיקטטורה הנפוליאונית, ועם: "ימי א' של בורגני פריזאי" של גי דה מופסאן, ששיסף במו ידיו את צווארו שלו, 100 שנה לאחר מותו של קזוט, ומת שנה מאוחר יותר, טרוף-דעת, בבית המשוגעים. אבל הוצאת נהר מדפיסה את סדרת: "קלסי-צרפתי-קצר" המוקדשת, כפי שמעיד שמה, לנובלות צרפתיות קלאסיות, והנה מונחים שלושת הספרים זה לצד זה.

"השטן המאוהב" של קזוט ו"המשגה הכפול" של מרימה משתמשים באופן דומה בצורת הנובלה. לשניהם מאפשרת המסגרת הקצרה יחסית דיון מוסרי סמיך ומרוכז. ב"שטן המאוהב" מחליט קצין צעיר והולל להתגרות בעולם הנסתר, עולם הכישוף. יצורים קסומים, מעוותים ומבעיתים, בראשם ראש גמל משתנק מצחוק, קמים לחיים והופכים לבסוף לברייה נשית יפהפייה ונוראה. הברייה הזאת, המתלווה לקצין בדרכו, בתחילה בתור נער משרת - למרות שהיא אשה - גורמת לקצין להתאהב בה. חייו של הקצין בחברת השטן, שהוא מתאמץ לשכוח את היותו השטן, משתוקק להאמין שהוא אשה, ושאשה היא רק אשה, הופכים לחוויה נשגבת-מתועבת, שבה הכל אפשרי וכלום אינו אמיתי.

הספר של קזוט כל כך פנטסטי ונועז: שוב ושוב נחצים גבולות, תשוקות מצטלבות ומתהפכות, עד שנדמה כאילו הוא נוצר לשמש מזון לחוקרי ספרות השוואתית, פסיכואנאליטיקאים, ושאר אינטלקטואלים רחבי אופקים. די אם נחשוב על הקצין הנאבק בתאוותו אל המשרת הצעיר, העדין למראה, שאינו אלא אשה, שאינה אלא ראש של גמל, שאינו אלא השטן. ועל הרגע המותח שבו מתחרה קנאית על לבו של הקצין, מחליטה לשלוח מישהו שיציץ דרך חור המנעול למשרת-משרתת כשהוא מתקלח, מה יש לו שם בין הרגליים (לשטן)? לקראת סוף הנובלה מתרחש בין הקצין לבין היצור שאתו הוא חולק את מיטתו אירוע, שלו היה הספר מעובד לסרט, היה נהפך לאחת מהסצנות המבעיתות בתולדות הקולנוע. גם צופים אמיצים ממני היו משפילים מבט, או נידונים ללילות ארוכים של סיוטים מענים.

*

ומאימתם של לילות מסויטים לאימתם של בקרים שגרתיים.

הספר השני הוא "המשגה הכפול", של מרימה, שמספר על התחבטויותיה של אשה בת המעמד הגבוה, שמואסת בנישואיה וקצה בבעלה, נראה כמעט סקיצה ראשונית ל"מאדאם בובארי", שפורסם כ-20 שנה אחריו. הקשר הברור לעין בין שתי היצירות מאוזכר גם על הכריכה האחורית. ייאמר לזכותו של מרימה שהוא מצליח לחדור אל מעמקי נשמתה של הגיבורה שלו ולייצר זרם תודעה נשי מורכב, אמיתי, מלא בגוונים וניואנסים. המוסיקה של מרימה, שאין בה לא פדגוגיה ולא תוכחה ולא מטיפנות, אלא מבט מפוכח על טבעם של גברים ונשים, שאינם יכולים להתעלות מעל המשבצת החברתית שלהם ומעל מגבלותיהם ודפוסי התנהגותם האישיים, וסופם שהם מאמללים זה את זה ואת עצמם במקום לגרום אושר, גואלת את הנובלה מהסכנה האפשרית של דיון פשטני בענייני מוסר. כלומר, דיון בהחלט יש פה, אלא שכיאות לדיונים עמוקים אין בסופו לא מסקנה ולא לקח ולא פתרון. בתמונה המרכזית, לבה של הנובלה, נוסעת הגיבורה ז'ולי דה שברני בכרכרתו של הגבר שהיא מייחלת לאהבתו, הגבר שאינו בעלה. זאת תמונת פיתוי ארוכה ומפותלת, שבה מלים גדולות מכסות על נגיעות קטנות. הלב רוטט כשקצה גלימתו מחכך כבדרך אגב את קפל שרוולה. ובסוף הלילה, אחרי שהיא שומטת את ראשה על כתפו ומניחה לו לנשק את אצבעותיה, יכול הוא "לשרוק לו נעימה כגבר המרוצה מאוד מהיום המוצלח שעבר עליו", בעוד שלה נותר רק לכרוע תחת ייסורי כלימתה, אשה מבוזה וחלשה שאיבדה את כבודה, שלא תוכל עוד להסיר את אות הקלון.

תוך כדי הקריאה הירהרתי בעוצמה שמציאות שיש בה מגבלות ואיסורים נוקשים מספקת ליצירת האמנות. על גבולות שכל חציה שלהם היא כמו קפיצת ראש מהר. נזכרתי בחבר שראה את סדרת הטלוויזיה "סרוגים", על עולמם של רווקים ורווקות דתיים, והתקנא בכוח האדיר של התשוקות האסורות שמכילה מציאות חייהם של מי שחיים תחת איסור נגיעה. זאת כמובן, אל מול הקושי הגדול לייצר פיתוי ומרד, במציאות שנדמה שכמעט כבר אין בה איסורים וחטאים. ההרהורים הריאקציונריים אלה הוליכו אותי הישר ל"ימי א' של בורגני פריזאי".

*

בשונה משתי הנובלות שקדמו לה, הנובלה של מופסאן היא לא רק מעניינת, מרתקת ומציבה שאלות מסקרנות, אלא ראשית כל יצירת ספרות ייחודית ונפלאה. מופסאן משתמש בקוצר היריעה היחסי של הנובלה, כדי לברוא יצירה מוזרה במובן הכי קסום של המלה. נובלה משוחררת מכל התבניות ומכל המהלכים והחוקים הדרמטיים שמורים כך או אחרת. הנראטיב שלה מתקדם על פי רצונו, קדימה, אחורה, או עומד במקום, עד לסוף החטוף המתאים לאי-הסדר הכללי. לפרקים זהו אוסף אנקדוטות, סדרת רשמים אימפרסיוניסטית, לפרקים מסה סוציולוגית כמעט, ולעתים דיוקן חודרני של הבורגני הפריסאי.

אחרי שערב אחד, כשצעד ברחוב, נתערפלו חושיו של הבורגני, רשם לו הרופא מתכון: פעילות גופנית. הבורגני מחליט לצאת לטייל בטבע. אלא שעליו להצטייד כראוי למסעותיו. ברגע נפלא הוא סר לחנות לציוד לטיולים. שם מוכר לו הזבן נעליים ייחודיות, אטומות למים, קור ומה לא, שמתגלות כמובן, למן הרגע הראשון לטיול, ככישלון מוחלט. פרצי הצחוק בזמן הקריאה, וחוויות הטיולים של הגיבור הזכירו לי את "שלושה בסירה אחת". במובן מסוים זוהי גרסה צרפתית, מוקדמת יותר, מצחיקה קצת פחות, אבל פרועה פי כמה.

"ימי א' של בורגני פריזאי" היא יצירה מבריקה, שנוגעת - לא בליטוף, אלא בסטירה - באלף ואחד נושאים, שמאז כתיבת הנובלה רק תפחו וגדלו. רשימה חלקית של מושאי הסטירות של מופסאן: חברת הצריכה, התיירות הדמוקרטית שנהפכה לנחלת הכלל, הדמוקרטיה בכלל, על שלל מפגעיה, ומעל הכל הלוקסוס הדי עלוב, שהתעצם בינתיים לדת ולמגפה, הלוקסוס של תרבות הפנאי.

כך משרטטות שלוש הנובלות האקראיות האלו מצב דומה בבסיסו של העדר סיפוק אנושי על ציר של התפתחות היסטורית-חברתית. החל במלחמה לפרוץ את גבולות הארצי והתשוקה למיסטי, לאפל, בעזרת הרומן ההרסני עם השטן, דרך המלחמה לפרוץ את שגרת הזוגיות, זאת התשוקה לתשוקה הבוערת, בעזרת הפלירטוט האסור עם המאהב, ועד למלחמה האבודה בשעמום, ניסיון רפה ונואש להתעלות מעל חיי הביורוקרטיה של היום-יום, בעזרת הרומן המותר והחוקי והמקובל, הרומן עם השופינג ועם הקניון.

ספרו של נדב לפיד "תמשיך לרקוד" יצא לאור ב-2001 בהוצאת בבל ויראה אור השנה בהוצאת Actes-sud



אוגוסט רנואר, 'נשף בבוז'יוואל', 1883



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו