בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחיפוש אחר האב המת

את "משה" של פרויד אפשר לקרוא כניסיון להעניק משמעות להבדל בין היהודים לסביבתם האירופית. אבל אפשר לקוראו גם כסימפטום של מבוכת היהודי המשכיל, בן לתרבות האירופית, המגלה פתאום ש"הוריו" אינם באמת הוריו

תגובות

משה האיש והדת המונותאיסטית, מאת זיגמונד פרויד, תירגמה מגרמנית רות גינזבורג, עריכה מדעית רקפת זלשיק, הוצאת רסלינג, 2009, 194 עמודים

מותו של זיגמונט פרויד, מאת מרק אדמונדסון, תירגמה מאנגלית חנה עמית, הוצאות כתר ועברית, 2009, 291 עמודים

מיד לאחר ה"אנשלוס" הגיעה לביתו של פרויד כנופיה של נאצים. אשתו הציעה לבריונים כסף מקופתה, ואילו אנה, הבת, הבינה שהכסף הזה לא יספיק, הלכה לכספת והוציאה את כל מה שהיה בבית. בטרם יסתלקו הנאצים, יצא מחדר עבודתו בהליכה אטית, הדוקטור עצמו - כך מספר מרק אדמונדסון - חולה וזקן, נעץ בהם מבט שאותו נהג לנעוץ בבני הפלוגתה שלו, וגם במטופלים קוראי תיגר. הסמכותיות עמדה לו: הכנימה הנאצית הסתלקה לשעה קלה מרוב בהלה, בלי להחזיר את הכסף, אבל בלי לגרום רע.

באותו זמן עבד פרויד על כתיבת החיבור השערורייתי על משה והמונותיאיזם. אדמונדסון עומד על הפרטים הללו בהרחבה, על ההפצרות מצד יהודים שלא יפרסם את החיבור, שראה אור בכמה שלבים. אירופה של פרויד נראית כמו בימה, שאוסטרי גדול אחד מוברח ממנה, ואוסטרי אחר משתלט עליה. "בשבת, 4 ביוני, עלה פרויד על ה'אוריינט אקספרס' ואתו מרתה, אנה, דוקטור יוזפינה שטרוס, עוזרת הבית פולה פיכטל, ולין, כלבת הצ'או". ככה נגמר הפרק הווינאי הארוך של פרויד. הספר של אדמונדסון נקרא כמו רומאן היסטורי. אבל במרכזו עומד הרומאן שכתב פרויד על משה, מעין רומאן, כך לפחות כינה את חיבורו באוזני ארנולד צווייג.

משך שנים התמודד פרויד עם שאלת הסמכות, המנהיג, ועם עלות הנאצים לשלטון חזר לשאלות ההמון והאב. מהבחינה התיאורטית, הפיתוח ב"משה האיש והדת המונותיאיסטית", למשל ביחס ל"טוטם וטאבו", אולי איננו חשוב כל כך. אבל זה חיבורו האחרון. הוא סיימו בלונדון, מקום גלותו, שבה גם מת ונקבר. ובכל זאת, את רובו כתב בשנים שבהן פחד מצנזורה באוסטריה. בעיקר הפחידה אותו הכנסייה הקתולית והיה בו גם חשש מפני ניסיון לתאר את המבדיל, או המייחד, את עמו שלו, את דתו שלו.

החלק הראשון, "משה, מצרי" הוא מעין תיאור מיתולוגי, ובו מאתר פרויד את משה כנסיך מצרי. האגדה על התיבה בנילוס יפה מאוד, אבל היא מופיעה בכל כך הרבה תרבויות שפרויד אינו זקוק לה כדי לאשש את שייכותו ה"אתנית" של משה לעם היהודי. זו נקודת ההתערבות המפורסמת של אדוארד סעיד. את עינו צדה הקביעה של פרויד שלפיה דת משה איננה אירופית. לגבי סעיד יש באבחנה הזאת של פרויד משהו מבורך: "פרויד השתדל במיוחד לא לפטור בזלזול את עובדת אי-אירופאיותו של משה ולא להמעיט בחשיבותה - בעיקר משום שעל פי הטיעון שניסח, היהדות והיהודים המודרניים נחשבו בעיקר לאירופאים, או לפחות למשתייכים לאירופה, יותר מאשר לאסיה ולאפריקה" (אדוארד סעיד, "פרויד והלא-אירופאי", רסלינג).

מדוע, שואל סעיד. מן התשובות האפשריות מעדיף המלומד הפלסטיני "סירוב לפרוט את הזהות לכדי כמה מהעדרים הלאומניים או הדתיים שאליהם רוצים אנשים כה רבים להצטרף באופן נואש כל כך (...) לכל זהות קהילתית (...) יש מגבלות מוטמעות המונעות ממנה להשתלב במלואה בתוך הזהות האחת והיחידה".

ואולם, חשוב יותר לשים לב לניסיון של פרויד להבין את התרבות של היהודים על רקע המיתוס של רצח האב הקדמון שלהם, כלומר משה. "מדוע לא היו היהודים מסוגלים להתקדם יחד עם האחרים בצעד הזה (=של הנצרות) שכלל את ההודאה ברצח האל על אף כל העיוות שעיוותה (...). במידה מסוימת הם נטלו על עצמם באופן הזה אשמה טרגית; הם שילמו על כך מחיר סבל יקר" ("משה האיש והדת המונותיאיסטית"). אבל האם עצם החיפוש אחר מיתוס של רצח האל או רצח האב הקדמון אינו מזכיר מתחילה את ה"מודל" הנוצרי? האם אין כאן אימוץ של מיתוס נוצרי, המגלה באחת גם את טיבו הנוצרי של "תסביך אדיפוס" ואת חולשתה של האנתרופולוגיה של הדת, שבמרכזן ניצב במקרה הטוב, תמיד, "החוקר האובייקטיווי", כלומר מעין חילוני, מערבי, כלומר נוצרי?

לאקאן כותב על משה של פרויד: "במהותה, מתבססת ההיסטוריה של הדתות על כינונו של המכנה המשותף של הדתיות. אנחנו מאתרים את התחום הדתי באדם, ובתוכו אנחנו נדרשים להקיף דתות שונות זו מזו, כמו הדת של בורניאו, של קונפוציוס, טאואיזם, והדת הנוצרית. אף כי, אין ללא קשיים כאשר עורכים טיפולוגיות, בכל זאת מסיימים עם משהו. במקרה זה מגיעים למיון של המדומה, הנמצא בניגוד למה שמאפיין את המקור של המונותיאיזם, משתלב בדיברות הפרימורדיאליים, בכך שהם החוקים של השפה: אל תעשה לך. דימוי שלי, וכדי למנוע כל סיכון אל תעשה שום דימוי בכלל" ("הסמינר השביעי").

הציטוט של לאקאן בנוי מפרפראזה. למעשה, האיסור המקראי חמור יותר. אבל אחריו מופיע האיסור המשמעותי: האיסור על הדיבור, ובמקרה זה - לשאת את שם אלוהים לשווא. לאקאן משוטט, בעקבות פרויד, בתוך המבוך של משה, מול הסנה הבוער, כאשר אלוהים מסרב להזדהות בעזרת דימוי כלשהו. כאן ראוי דווקא לתאר את המשא ומתן העיקש בין משה לאלוהים, כדי לראות כיצד לאקאן מבין את האיסור על המדומה מטעם המונותיאיזם, האיסור על העינוג, האיסור על האמנות: "ויאמר משה אל האלוהים הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ויאמר אלוהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם".

כל כמה שאלתוסר ציטט בהתלהבות את הפרק הזה לצרכיו שלו, הנה לאקאן פורץ באמצעותו, בעקבות פרויד והתיאור המשחזר את "טוטם וטאבו", את מה שנראה כמו לב האתוס המקראי של ביטול הייצוג/דימוי של האל: הנה ההסבר למקדש שאין לו זכר. לאקאן עדין. פרויד אינו יודע הרבה על הדת היהודית. הוא יהודי. זה נכון. אבל כמו הרבה יהודים משכילים הוא לומד יהדות דרך הפרוטסטנטיות הגרמנית.

לאקאן תופס אותו "על חם": "אין צורך לומר", הוא כותב, "כמה מוזר למצוא את הכריסטו-צנטריזם בכתבי פרויד. מוכרחה להיות סיבה לכך שהוא מחליק לתוכו כמעט בלי להבחין בכך". ספק אם אם פרויד האמיץ, המתייסר בעת הכתיבה גם בגלל הסרטן וגם מפחד הכנסייה (כמה קטנה היתה הסכנה הזאת בהשוואה לסכנה האמיתית, כמו שמתאר אדמונדסון), ספק אם פרויד, המהסס לפגוע ביהודים, כמו שהוא מספר בהתכתבות הממושכת עם ארנולד צווייג, היושב על הכרמל וכותב לאיש הנערץ עליו בווינה, ספק אם פרויד יכול היה "לנתח את החידה היהודית".

מי שמבקש לקרוא את החיבור החשוב הזה יכול לקוראו גם כניסיון להעניק משמעות להבדל בין היהודים לסביבתם האירופית, כמו שאדוארד סעיד ביקש לקרוא. ואולם, אפשר לקוראו כסימפטום של מבוכת היהודי המשכיל, בן לתרבות האירופית, המגלה פתאום ש"הוריו" אינם באמת הוריו, ועליו לחפש את אביו האמיתי. מעטים מהם פנו לפלשתינה לחפש את "האב" הזה, כלומר את האב הציוני. מכל מקום, החיפוש הנואש של היהודי אחר מקורותיו ה"אמיתיים" על רקע השנים שבהו נכתב הספר, הופך בעיני את הספר הזה לעיקר.



זיגמונד פרויד. לומד יהדות דרך הפרוטסטנטיות הגרמנית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו