בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמש שאלות לאסף שור | חמדתי סיגל

אסף שור אוהב לקרוא לספרים שלו בשמות של אנשים, מאמין שכל ספר הוא סטירת לחי לזה שקדם לו, לא יכול להרפות מהדמויות שיצר ומנסה להכעיס את עצמו בכוונה בעת הכתיבה

תגובות

"סיגל" הוא ספרו השלישי של אסף שור, בן 33, סופר ומבקר ספרות. הספר שראה אור בהוצאת בבל נע בין ארבע דמויות שמאכלסות משרד אחד, אחת מהן היא סיגל, אם מודאגת לילד קטן שרוצה להתחפש לעץ ולא לסנאי, חובבת מסאז'ים שמסתבכת עם איתמר, הבוס הכריזמטי שלה. ב-2007 זכה שור בפרס ברנשטיין על רומן הביכורים שלו "עמרם" (בבל). כעבור שנה יצא לאור ספרו "מוטי" (גם בבבל), שזיכה אותו בפרס ראש הממשלה לספרות.

מדוע בחרת לקרוא לכל לספריך בשמות הפרטיים של הדמויות: "עמרם", "מוטי" ועכשיו "סיגל"?

"נדמה לי שזו בחירה שמעידה או מצהירה יותר על הספרים מאשר על הגיבורים שלהם. באחת השיחות הראשונות על ?עמרם' עם עודד וולקשטיין, העורך שלי, הוא אמר שהוא אוהב את הספר כמו שאוהבים אדם - כלומר, על קטנותו ולא רק על גדלותו. על הדפקטים לא פחות מאשר על הברק. אולי זה חלק מהעניין. האינטימיות הזאת, אהבת הפגמים".

בספר הזה בחרת לזנוח את הכתיבה על גברים, שאיפיינה את ספריך עד כה, ולתת לשתי נשים להוביל את העלילה. מדוע?

"בספרים הקודמים הדמויות הראשיות היו גברים, ודמות המספר היתה דומיננטית. הדאיגה אותי האפשרות שאתחיל להתמחזר ולהתמתג. אני מאמין שכל ספר הוא במידה ידועה סטירת לחי לספר שקדם לו. אני מאמין גם שיציאה מכוונת ומוצהרת נגד הסממנים המובהקים של עצמך יכולה לעזור להבדיל בין תימות למניירות. כך שהתעורר איזה צורך לגוון, אפילו אם רק כדי להכעיס את עצמי.

"וחשוב מזה, אני לא חושב ש'הטריטוריה הגברית' ו'הטריטוריה הנשית' הן מקרי קצה נבדלים של ?הטריטוריה האנושית'. מה גם ששתי הגיבורות שלי בספר הזה דומות לי וקרובות ללבי לא פחות מן הגיבורים שלי בספרים הקודמים. אולי יותר".

בספריך המספר מתערב ומגן על הדמויות בגוף הטקסט (ב"סיגל" כהערות שוליים ממוספרות). כך אתה מנסה לשלוט בסיפור?

"חלק מזה הוא בוודאי שליטה בסיפור, ולפחות ניסיון כושל לא פעם להגן עליו ועל דמויותיו מפני אי-הבנות ושאר קטסטרופות. האמת היא שקצת מפתיע אותי שהמספר הזה, דומיננטי ככל שיהיה, מעורר תמיד תשומת לב כזו. כאילו הוא תזכורת לזה שמישהו כתב את הספר, ושהעלילה לא בקעה מאליה, שלמה ומושלמת, מתוך ביצה של ברווז קוסמי. כך או כך, המספר הזה הוא בוודאי סימפטום לחוסר היכולת שלי להרפות מן הספרים ומן הדמויות, לפני הפרסום או אחריו.

"דמות המספר נכנסת להערות השוליים באיחור, כשהתפנה מקום ולא היתה ברירה, אבל באמת ניסיתי להימנע מן הנוכחות המוצהרת והמוכרזת. התוצאה אולי היתה הפוכה. עודד וולקשטיין איבחן את זה יפה: דברים רבים ב'סיגל' הם הדברים שקורים לנו כשהמספר זונח אותנו. כשאנחנו ננטשים לסיפורים ולקנוניות הקטנוניות של עצמנו".

למה העלילה מתרחשת במשרד?

"תמטית, משרד הוא מקום שאנשים משחקים בו תפקיד. זירה משונה שפעורה בה תהום גדולה מאוד בין תדמיות למהויות. גדולה אפילו יותר מבדרך כלל, ולפחות מוצהרת יותר. השפה הניהולית המחליאה היא עדות יפה לכך.

"עלילתית, המשרד הוא נקודת מוצא סבירה. מקום מפגש סביר לאנשים שונים. מה גם שאנחנו מבלים בעבודה חצי משעות הערות שלנו. ביוגרפית, כמה מן המונולוגים התאגידיים בספר הם גרסאות מרוככות מאוד של מונולוגים ששמעתי באחד ממקומות העבודה-לשעבר שלי. גם ככה הם אמינים בקושי, אז תארי לעצמך כמה מופרכים הם היו במציאות".

איך זה שכלבים מתגנבים לכל ספריך?

"אני אוהב כלבים, למדתי טיפול התנהגותי בכלבים, יש לי כלבים ויש לי גם הרבה מה ללמוד מהם. מהשמחה שלהם, מהמשחק שלהם, מהאהבה שלהם, מאיך שהם לא נוטרים טינה. יתר על כן, הם מתגנבים לתוך חדר העבודה שלי".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו