בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נסיך, פליט, טייס, כומר

תגובות

טייס קרב / מכתב לבן ערובה, מאת אנטואן דה סנט-אקזופרי, תירגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר גדעון טיקוצקי, הוצאת ספריית פועלים, 2009, 198 עמודים

הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט-אקזופרי (1900-1944) הוא ההפך הגמור מדמות הסופר הספון בחדר עבודתו. הוא היה הרפתקן, טייס וחייל, ויצירותיו הן עדות להתמודדות עם מצבים קיומיים קיצוניים. ספריו הראשונים נכתבו בהשראת חוויותיו כטייס בקווי התעופה החדשים של שנות העשרים והשלושים, שהשירות בהם היה מסוכן ובמהלכו ניצל מתאונות קשות; ואילו ביצירותיו האחרונות משתקפות מוראותיה של מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה שירת הסופר בחיל האוויר הצרפתי.

לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה נמלט סנט-אקזופרי לניו יורק, ושם תרם למאמצי ההסברה של בעלות הברית נגד מעצמות הציר. אך הוא לא הסתפק בכך, וחרף גילו התעקש לחזור לטייסת שלו, ששרידיה סופחו בינתיים לצבא האמריקאי. הוא הצטרף לכוחות האמריקאיים שנחתו בצפון אפריקה ולאחר מכן בדרום איטליה, ומשם שב לבצע גיחות בשמי צרפת הכבושה. ביולי 1944 יצא למשימתו האחרונה, שבה נעלם מטוסו (שרידיו התגלו רק ב-2000).

היצירות האוטוביוגרפיות "טייס קרב" (1942) ו"מכתב לבן ערובה" (1943), המופיעות כעת בעברית בתרגום יפה ובעריכה קפדנית, נכתבו באתנחתא מן הפעילות הצבאית שנכפתה על סנט-אקזופרי כפליט בארצות הברית. היצירה הראשונה מגוללת את סיפורה של משימה מסוכנת מאין כמוה שאליה נשלח הטייס, לשם איסוף מודיעין על פרישת הכוחות הגרמניים בסביבות העיר אראס שבצפון צרפת. ואילו היצירה השנייה היא מסה קצרה הכתובה בצורת מכתב פתוח לחברו הקרוב של סנט-אקזופרי, לאון ורת, יהודי שהסתתר בזמן הכיבוש הנאצי בכפר סמוך לגבול צרפת-שווייץ. את שתי היצירות הללו פירסם סנט-אקזופרי זמן קצר בלבד לפני ספרו הידוע ביותר, "הנסיך הקטן".

גם ביצירה זו, חרף היותה ספר ילדים, ניכרת ההתייחסות לאימי המלחמה המשתוללת באותה עת. כך למשל, סכנת צמיחתם הפראית של עצי הבאובב, העלולים לכסות כליל את כוכבו של הנסיך הקטן אם לא ינכשם בזמן, מסמלת את האיום של השתלטות המשטרים הפשיסטיים על העולם. כמו כן, הנסיך הקטן, העוזב את כוכבו ונמלא לאחר מכן דאגה לגורלו של הפרח השברירי שהותיר שם אחריו, משול לסופר עצמו, החרד ליקיריו ממקום מושבו בגלות.

באמצעות האלגוריה מעביר "הנסיך הקטן" אל עולם הילדים כמה מן הנושאים הבוערים של התקופה. ואילו ביצירה "טייס קרב", הדנה בסוגיות הללו במישרין, משתמש סנט-אקזופרי בעולם הילדות והנעורים כדימוי לשלווה ולביטחון החסרים לו כל כך בעתות אלו של פורענות. ואמנם, היצירה נפתחת בחלום בהקיץ על חזרה לימי בית הספר התיכון נטולי הדאגות. אך המציאות המרה סודקת עד מהרה את האידיליה הדמיונית: אין הוא יושב בכיתת בית הספר, אלא בחדר התדריכים של טייסת בחיל האוויר הצרפתי, והימים ימי מלחמת העולם השנייה.

המספר מדגיש ש"המלחמה היא מחלה" (עמ' 60): מצב קיומי כאוטי ואבסורדי מטבעו, שבו מתהפכים סדרי העולם, והזמן האנושי הרגיל כמו עומד מלכת; ועל אחת כמה וכמה מלחמת העולם השנייה, שזכתה בצרפת לכינוי "המלחמה המדומה". שהרי מספטמבר 1939 עד מאי 1940 שרר שקט בגבול עם גרמניה, ואז איגף הוורמכט מצפון את קו הביצורים המזרחי של הגייסות הצרפתיים וכבש את פאריס במערכת בזק. כטייס בחיל האוויר הצרפתי חווה סנט-אקזופרי את "המלחמה המדומה" כמצב אבסורדי עוד יותר: הוא נשלח למשימות אובדניות כמעט, לשם איסוף מודיעין שממילא לא היה מועיל עוד לצבאו המתפורר, ושאף לא היתה כל אפשרות להעבירו ליעדו בשל ניתוק קווי התקשורת וחסימת צירי התנועה.

יופיה של היצירה "טייס קרב" נובע מיכולתו של המספר למצוא, בלב הסיטואציה האבסורדית כל כך שלתוכה נקלע, את הפשר הקיומי ואת הטעם המוסרי למעשיו. כדי למצוא אותם, אין די באידיאולוגיה. אמנם המספר מציין את חשיבות המאבק בנאציזם; אך את תעצומות הנפש הדרושות לעמידה במשימה כה מסוכנת וכה חסרת תועלת מבצעית, הוא שואב ממקורות עמוקים יותר. אכן, חרף הפרטים הרבים והמרתקים הנמסרים לנו כאן על אודות צרפת בימי המלחמה, הדרמה המתחוללת ביצירה זו היא בראש וראשונה דרמה קיומית: את התבוסה הצרפתית חווה המספר כטלטול של כל ישותו, כהתפוררות של האני. בה בעת, הוא חש דחף להשתתף במהלך האירועים ויהי מה - זו תחושת חובה אינסטינקטיווית לפעול, שנוכל לנסח בפרפראזה על אמירתו הידועה של דקארט: "אני פועל משמע אני קיים".

בהרהוריו של סנט-אקזופרי על מושג הפעולה אפשר למצוא זיקה אל הגותו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, שטען כי רוב הפעילות האנושית אינה פרי החלטה מודעת, אלא שהתמודדותו היומיומית של האדם עם העולם נסמכת על מיומנויות שאין הוא נותן כלל את הדעת על תפקודן. "חוויית המלחמה? היכן חוויית המלחמה?" (עמ' 55), תוהה המספר ב"טייס קרב", הסבור שבאופן פרדוקסלי אי אפשר לחוות את המלחמה בזמן אמת. ואמנם, בתיאור המאלף של הקרב שלתוכו נקלע, ושבמהלכו היה עליו לחמוק מאש צולבת, הוא מספר כיצד תודעתו שקעה במעין חורים שחורים של ערפול חושים, או לחלופין בבליל של מחשבות וזיכרונות קדחתניים (סנט-אקזופרי מפליא להתחקות אחר מהלכה הקופצני והאסוציאטיווי של המחשבה באמצעות טכניקה של שזירת זיכרונות והגיגים בסיפור המעשה המהיר והקצבי); וכל אותה עת, ביצע באופן כמעט אוטומטי את התמרונים המסובכים של מלאכת הטסת המטוס.

יחד עם זאת, יותר מן ההגות על עצם טיבו של מושג הפעולה, מדגיש סנט-אקזופרי את חיוניותה של הפעולה במסגרת תפישת האדם שלו. לגבי דידו, נפש האדם אינה ישות אוטונומית הניצבת לנוכח העולם החיצון, אלא היא מוגדרת ממסד עד טפחות באמצעות קשריה עם העולם; היא בנויה ממערך הזיקות של האדם אל משפחתו וחבריו, אל ארצו, אל מקצועו ועבודתו: האדם הוא תבנית נוף מולדתו, והתנאים המוחשיים של קיומו הם שמתווים את גבולות ישותו. לפיכך, כאשר רואה המספר את זרם הפליטים הנמלטים מצפון צרפת לדרומה, נדמה לו שהללו נעקרו לא רק מבתיהם, אלא ממכלול שלם של זיקות שגיבש והגדיר את הווייתם: "משנעקרו ממסגרתם, מעבודתם, מחובותיהם, אבדה להם כל משמעות. עצם אישיותם הידלדל. הם חדלו להיות הם עצמם. הם קיימים בקושי" (עמ' 90).

לנוכח סכנה זו של עקירה פיסית ונפשית ואובדן נקודות האחיזה בחיים, סבור המספר שהדבקות בפעולה מאפשרת לו לשמר את שלמותו הרוחנית אפילו בעין הסערה של המלחמה. אמנם, בשעות שקדמו להמראה (פרקים 1-4), לא עלה בידו להשתכנע בצדקתה של משימה שתסכן את חייו למען מטרה כה ערטילאית. אזי הוא השווה את עצמו לאדם המקיים טקס דתי בשעה שלבו ריק מאמונה: "לעת עתה אני דומה לגמרי לנוצרי שהחסד נטשו. אני אמלא את תפקידי (...) ביושר, זה ודאי, אך כשם שמשמרים טקסים שהתרוקנו מתוכן" (עמ' 23).

אותו חסד שב אליו לאחר החזרה לבסיסו בריא ושלם (פרקים 22-28), שכמוה כמעט כשיבה מממלכת המתים: הקירבה אל המוות המחישה לו ביתר עוצמה את הזיקות הקושרות אותו אל החיים, אל חבריו ואל ארצו. אף על פי שלא הביא לתושבי צרפת הכבושה תועלת ממשית, הוא חש כעת שבמעופו מעליהם חיזק את זיקתו אליהם והביא אותה לדרגה מיסטית כמעט, בדומה לקשר המאחד את הכומר עם המאמינים הנוצרים והופך את מכלול האנשים הללו לקהילה בעלת משמעות משותפת: "כשטסתי מעל אראס, לקחתי אחריות על ההמון שטסתי מעליו. (...) אני מן ההמון הזה. וההמון הזה הוא ממני. (...) אני נקשר אליו כרועה המונה, מקבץ ומכנס את העדר במבט עין אחד" (עמ' 131).

בפרקים 26 ו-27, הבנויים כתפילה (כולל שימוש בחזרות, המזכיר את שינון עיקרי האמונה, ואף פרפראזה על נוסח ה"אני מאמין" הנוצרי), מנסח סנט-אקזופרי מעין דת חדשה של הומניזם. הוא מתחקה אחר המסורת ההומניסטית בתרבות הצרפתית, במטרה להציב אותה על יסודות חדשים. לדבריו, מסורת זו נשענה תחילה על הנצרות, שהנהיגה הומניזם של שוויון, אחווה, נטיית חסד וערבות הדדית בין בני האדם (ושמא צריך היה לומר "בין הנוצרים הקתולים"?), על סמך התפישה שכולם נבראו בצלם אלוהים. לאחר מכן, במאה ה-18, יצרו הפילוסופיה של הנאורות והמהפיכה הצרפתית הומניזם חדש, אתיאיסטי, המושתת על זכויות הפרט ועל חירותו.

ואולם, לפי סנט-אקזופרי, סוג זה של הומניזם הוביל לאינדיווידואליזם, שהגן אמנם על זכותו של הפרט לחיות לפי אמנותו וכראות עיניו, אך הפך את בני האדם לציבור של יחידים במקום לקהילה של אחים. לפיכך מציע סנט-אקזופרי סוג שלישי של הומניזם, שהוא סינתיזה של השניים שקדמו לו: בדומה להומניזם של המאה ה-18 הוא מעמיד את האדם, ולא את אלוהים, במרכז העולם; ובה בעת, הוא חוזר לתפישה הנוצרית של החסד, ההקרבה והערבות ההדדית בתוך הקהילה. גם ב"מכתב לבן ערובה" עומד סנט-אקזופרי על טיבו של אותו הומניזם חדש, היוצר בין בני האדם תחושת אחווה מיסטית בלי להזדקק עוד לדת. הוא נזכר במושב רעים מאושר במיוחד שבילה בחברת ידידו לאון ורת, ובהשתתפות שני זרים שהוזמנו להשתתף בחגיגה. כה עמוקה היתה תחושת ההרמוניה, החברות והאחווה שנוצרה באופן מסתורי בין האנשים הללו, עד כי סנט-אקזופרי סבור שתחושה זו היא המהות האנושית העמוקה ביותר, שלמען הגנתה ראוי להילחם.

יש לברך את המתרגם גדעון טיקוצקי על החלטתו לכלול במהדורה העברית של "טייס קרב" גם את "מכתב לבן ערובה", שבו מוסיף סנט-אקזופרי נדבך חשוב להגותו על ההתמודדות האנושית עם מוראות המלחמה. במסה קצרה זו בא לידי ביטוי המשבר שעבר עם הפיכתו מלוחם לפליט. על סיפון האונייה הנושאת אותו לארצות הברית, הוא מתבונן בפליטים שמסביבו באותה חמלה שבה הביט בשיירות המשתרכות מצפון צרפת לדרומה. ואולם, בהיותו כעת אחד מאותם בני בלי בית, הוא חווה על בשרו את החרדה מפני הגלות הנפשית ומפני אובדן נקודות האחיזה בחיים, בעקבות העקירה הפיסית. עקירה זו משולה בעיניו לתעייה במדבר, שבמהלכה ניעור בו צורך עז לאשש את הזיקות הקושרות אותו אל יקיריו ואל ארצו: הוא חש במשנה תוקף את אחריותו כלפי ידידו לאון ורת, המסתתר מאימת הנאצים, ובה בעת הוא מנסה להיאחז בחבר שנותר בצרפת כבמשענת קיומית.

בדומה למעגלים הנוצרים על פני אגם שהושלכה לתוכו אבן, ההומניזם של סנט-אקזופרי מתרחב עד בלי די: הוא מתווה סביב האדם קהילת אחים, שבה נכללים יקיריו, בני ארצו, כל בני האדם באשר הם. חרף החשיבות שמייחס הסופר לזהות התרבותית, החברתית והלאומית של כל אדם ואדם, הוא רואה באנושות מעין מערך אוניוורסלי של ערבות הדדית; שהרי "כל אדם אחראי כלפי הכל" (עמ' 143), ואחריותו האנושית של כל אדם באה לידי ביטוי דרך פעולתו והשתתפותו באותו מערך אוניוורסלי.

ב"מכתב לבן ערובה", כמו גם ב"טייס קרב", מציע סנט-אקזופרי את ההומניזם החדש כתשובה למצבים כאוטיים קיצוניים שאליהם עלול להיקלע האדם, מצבים המאיימים לנתץ את מערכת הזיקות שקשרה אותו עד כה אל העולם והגדירה את עצם ישותו כאדם. בשורה הומניסטית ואופטימית זו, שנוסחה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היא בגדר נס קטן שאירע לאנושות באחת מן התקופות האפלות ביותר בתולדותיה.



אנטואן דה סנט-אקזופרי. מלחמה היא מחלה


אנדרטה לסנט-אקזופרי בליון. הומניזם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו