בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | הגבירה בשחור

תגובות

אביבה אורי - עשרים שנה למותה, גלריה גורדון, תל-אביב

אם יש שתי מלכות לאמנות הישראלית הרי הן אביבה אורי, מלכת הקו והרישום, השחור והלבן; ולאה ניקל, מלכת הכתם, הציור והצבעים. בעוד גלריות אחרות מציגות לראווה את מרכולתן החדשה ביותר לכבוד "ארט TLV" השני, אירוע האמנות הגדול בתל-אביב, גלריה גורדון בחרה להציג דווקא את אביבה אורי, שבדרכה הייחודית נגעה בנשמת הישראלי השיתופי, בשחור ששכן בנשמתה, והיא תימצתה אותו לקווים ורסיסי צבע. לפעמים זה האדום המדמם גם ביצירותיו של משה גרשוני, תאום נפשה. אורי היא וירטואוזית שגאונותה וטירופה נוטלים את יצירתה לגבהים שבהם האוויר דליל וצורב. אפשר לכתוב על רגישות ומוחלטות הקו של אורי, היחס הטבעי בין המלא לריק, על מרווחים ונשימות. אבל הדבר עצמו ממריא אל מעבר למלה.

בתערוכה המשובחת לציון עשרים שנה למותה יש להביט בעיניים חדשות כדי לראות שוב את חיותן הרעננה של העבודות, שלא נס ליחן. חתך העומק הזה מציג גם כמה יצירות פחות מוכרות ואופייניות, כמו העבודה הפותחת את התערוכה, משנת חייה האחרונה, שיש בה אירוניה לא צפויה על עצם מהות התצוגה: "ללא כותרת" (1989). זה ציור של ציור של אורי התלוי בפינת גלריה דמיונית, במבט חריג מלמעלה למטה, ויש בציור מפץ גדול ונפולת ממנו: שורות פסים אנכיים בוראים תנועה אך גם קוצבים סדר בכאוס. השחור של אורי בולע את מעט הצבעים האחרים כחור שחור; ציור שיש בו כוח רב לפני הסוף המתקרב. "מלאכיך עייפו" (1981) כתבה בשולי יצירה, המחזיקה מיתוס ושברו: סלע בין שמים לארץ, ומלאכים נאספים בו כמו בבור קבר. ב"ללא כותרת" (שנות השמונים), בעט ופסטל על נייר, רושמת אורי כף יד עצומה, פונה לקהל כצעקה לעזרה, מוקפת פרצופים בוכיים - עבודה שיש בה מהאיכות הגרפית של שנות הארבעים והחמישים. ב"מחווה לוואן גוך" (1980) יש ביטוי לפיצוץ הפנימי של אורי: התפרצות הר געש בפסים אנכיים שיוצרים תנועה וקוצבים סדר בכאוס. הניגוד בין קרעי הנייר הגלויים למכוסים מעיד את הנגיעה באופל נשמתה.

"ללא כותרת" (1984) נדמה לחתך של קבר אחים ובו ראשים ערופים אך טורפים, שכמו נלקחו ממשחק המחשב פקמאן, אך הם מצוירים באקספרסיוויות ידנית, אנושית. ברובד התחתון מוטלים גזירי עיתונים, כחתך אקראי של הקיום האנושי: שמאנית אינדיאנית, תבערה אורבנית, דמות מתפללת - יופי לא מאוזן. "ללא כותרת" (1986) יוצר משוואה של כוח ויופי, ולמעלה גבר מתבונן בנו ומצביע על אשה עירומה הצונחת מטה, ידה מושטת קדימה לרכך את נפילתה - עבודה שיש בה מדחיסות הקומפוזיציה של מקס בקמן. "ללא כותרת" (שנות השבעים) היא יצירה פיסולית של אורי, בליטות ושקעים בנייר, תריס פואטי סגפני, בינלאומי וישראלי כאחד. "ללא כותרת" (1978) הוא הצלב והפצע שכבר ניטל מהם גופו הגשמי של הצלוב עצמו. הצלב מחלק את גוף המצע לארבעה חלקים לא שווים, ובבסיס הצלב יש מחיקה - פצעי מלאך.

ב"ללא כותרת" (5-1973) אורי מדמה מין פסל חוצות בצורת איקס, הצועד ורומס את החיים בשולי הדרך - הגולם שקם על יוצרו. "ללא כותרת" (1981) היא דיפטיכון שאולי רשומה בו עיר אמורפית, בקו כפול וקצוב, המותיר אופק צר. "ללא כותרת" (1967) היא מאותן יצירות שהיית רוצה לשים כטוטפות בין עיניך: שיר אלים ורגיש בין הטבע לאדם, בין תשוקה לקדושה. ב"דיוקן עצמי" (1968) אורי מטמיעה השפעות של הקולנוע האוונגרדי, מחדירה השפעות של הפופ בזמן אמת, בועות דיבור ריקות מתוכן שנלקחו משפת הקומיקס (להדגיש את שתיקתה). "דיוקן עצמי" (1968) הוא דיוקן עצמי, כפול, הולך ומתרבה - דיוקן ריאלי כתרשים-דיוקן סייסמוגרפי של נשמתה היוצרת. רסיסי זיכרונות וחפצים, נגיעות בעוצמות משתנות, אותיות של אל"ף-בי"ת עלום, שהשפה, המסמנים והריק הגדול בלב היצירה כבר מסמנים את מורכבות גדולתה של אורי.

מנוחין, עבודות חדשות, גלריה יאיר, תל-אביב

יש מי שיראה ביצירתה של אביבה אורי יצירה מינורית - כי ברובה היא רישום על נייר, אך אין זה כך - יצירתה מונומנטלית באופיה, בעוצמתה, בשאיפתה. כך או אחרת, גלריה יאיר ממשיכה בקו המינורי הנבון שאימצה לעצמה, ובשאר רוח אופיני מציגה אמן מינורי (במובן הטוב של המלה), שהוא כבר לא צעיר, שהציג בארץ ובחו"ל בשנות השבעים והשמונים תערוכות יחיד בגלריה גבעון, ומאז נשכח. יאיר שולביץ קנה לפני שנים מספר ציור מופשט מצהיב בשוק הפשפשים מבלי לדעת מי צייר אותו. לפני זמן לא רב נכנס לגלריה האמן מנוחין, ובעל הגלריה נדהם לגלות שהציור האנונימי משוק הפשפשים הוא של מנוחין.

ציוריו החדשים של מנוחין מצוירים על קרעי מצעים, פיסות בד שהן על גבול הרדי-מייד. בציורי המופשט של מנוחין יש רעננות של אמן צעיר עם הבשלות של אמן בוגר. ציורים משוחררים החומקים מכל מבנה או קיבוע וכך משמרים אלמנט מתמיד של תנועה. וכך מנוחין משתחרר סופית מהכשרתו כאדריכל. ההתרחשות בציורים אכן מסתמנת מבפנים, בהירים מצטעפים ונקרעים לחשוף אשליה של עומק לא צפוי. בציורים מתרחש משחק יפהפייה בין קטעים ליריים לקטעים כבדים. בחלק מהציורים מופקת חמימות של צבעים חמים ומאחרים קורנת קרירות.

בציור יוצא מן הכלל מנוחין מתח שני קווי עיפרון לכל גובה המצע, המחלקים אותו לשלושה, ועל כל אחד מהפסים רשם ישות ערטילאית אך גם ממשית. זה ציור חושני שגופניותו המעוותת היא כהד שירי לפרנסיס בייקון. מנוחין הוא אלכימאי ההופך שאריות והדים של סימנים וחומר לציור חי ונושם שלפעמים כמעט נמוג אל האין. לצד המינוריות צריך גם אומץ לצייר מופשט לירי בסוף העשור הראשון של המאה ה-21. האם מנוחין יצליח, נגד כל הסיכויים, לחדור שוב אל זרם האמנות העכשווי, או שאין לו בזה צורך והוא מבוע לעצמו?



מנוחין - ללא כותרת, 2008, טכניקה מעורבת על גומי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו