בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור היסטוריה | פועלי המזרח התיכון, לכו מכות

זיכרונותיו של קומוניסט ערבי מחיפה מלמדים שלקרל מרקס לא היה סיכוי להצליח בפלסטינה-א"י • וגולדה מאיר מפשפשת במעשי שליחיה בעולם

תגובות

ערב הבחירות לכנסת הראשונה, באו כמה מעסקני מפ"ם אל בעל מסעדה אחד בחיפה והציעו לו מקום ריאלי ברשימת מפלגתם. הם הבטיחו לו כסף כדי לממן את מסע הבחירות שלו ועצמאות מוחלטת להגיד הכל, בהתאם לצו מצפונו. "השיחה עם הסוציאליסטים הוותיקים לא נמשכה זמן רב", כתב בולוס פרח בזיכרונותיו, שבאחרונה יצאו לאור בעברית: "הייתי גלוי אתם בתשובתי להצעתם, כשידי עדיין מדיפות ריח בצל, מהמסעדה". אחד מחברי המשלחת לא האמין למשמע אוזניו: "האם עבודת המטבח עדיפה לך על הנציגות בכנסת?" פרח שילח אותם: הוא היה קומוניסט. בניגוד לכמה קומוניסטים ערבים אחרים, לא איפשרו לו עקרונותיו המרקסיסטיים והלאומיים להיות חבר בפרלמנט הראשון של המדינה היהודית הציונית, כתב.

סיפורה של התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל מרתק ועוד לא סופר כראוי; יש בו הרבה אידיאליזם רומנטי, הרבה טרחנות אידיאולוגית ולא מעט צביעות. הוא התחולל בשולי הפוליטיקה הישראלית, אך בדומה לתיאטרון האוף-אוף-ברודווי, יש בו משהו שובה לב, שאין למצוא במחזות הזמר הגדולים.

ספרו של פרח פורסם בערבית ב-1984. הוא מת ב-1991. את המהדורה העברית של הספר מפרסם כעת ד"ר אודי אדיב, מנחה בתחום מדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה. אדיב תירגם את הספר יחד עם יוסף מנצור והוסיף לו מאמר ביקורתי על תולדות המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל.

בולוס פרח נולד בנצרת ב-1910, בן לבנאי נוצרי שמת במלחמת העולם הראשונה. כשהיה כבן 14 עבר, לבדו, לחיפה. העיר על קסמיה ופיתוייה הציתה את דמיונו, אך האווירה בכללותה היתה שמרנית. "אנשים לא דיברו על אהבה, כי העיקר היה הנישואין, לא האהבה. נישואין מתוך אהבה היו דבר שעורר חשד. האהבה אחרי הנישואין היתה עדיפה על האהבה שלפני הנישואין", כתב פרח.

בשנים ההן היו בחיפה צעירים ערבים רבים כמוהו. בחורים קשי יום, עקורים מסביבתם הטבעית, בודדים באנונימיות העירונית, הם מצאו בחיפה מועדוני קלפים ובתי קפה ששמעו בהם רדיו ולפעמים דיברו על פוליטיקה, וגם קולנוע. פרח מתרפק על קולנוע קלוזבום (הכוונה לקולוסיאום): "לא ידעתי ואיש לא ידע כיצד נעו הגברים והנשים על המסך", הוא כותב.

הוא עבד בדפוס "אל-נפיר", וחש מנוצל; למרבה האירוניה, שם הדפיסו הקומוניסטים את עיתונם ואת הכרוזים שלהם. שם גם גילה פרח את זהותו כפועל והיה לקומוניסט, הכל פחות או יותר בהתאם לתיאוריה המרקסיסטית. הוא מתאר הרבה עוני ומצוקה: העיתונים כתבו על אנשים שהיו מוציאים דגנים מצואת הבקר, טוחנים ואוכלים אותם.

מבית הדפוס עבר פרח לעבודה ברכבת; בינתיים שיפר את יכולת הקריאה שלו, וגם לימד את עצמו אנגלית. עם השנים הצטרף לשכבת העסקנים של תנועתו ונשלח ללימודים במוסקווה. אלה היו השנים המאושרות בחייו. באורח אופייני, אין הוא מספר לקוראיו על זוועות המשטר של סטאלין.

פרח מרבה לשחזר פילוגים עתיקי יומין ומריבות מאובקות בתנועתו, המעניינים לכל היותר את המעורבים בהן, אך זיכרונותיו האישיים ראויים מאוד לקריאה. בין היתר הוא מתאר בפירוט רב כיצד פרצו אזרחים וחיילים ישראלים לבתי ערבים שלא ברחו מחיפה ב-1948, וסילקו אותם אחרי שהקרבות בעיר הסתיימו. המלחמה ההיסטורית בין שני העמים מצטיירת בתיאורו של פלח כשוד המוני.

הפוליטיקה, כותב פרח, "כפתה את עצמה בעקבות התפשטות התנועה הציונית וההתקוממויות כנגדה מצד ההמונים הערבים". באמצע שנות ה-20, עוד האמין באחווה פרולטרית יהודית-ערבית. "הפועלים היהודים התייחסו אל חבריהם הפועלים הערבים בכבוד רב", הוא כותב, "רק שהתנועה הציונית ניצלה כל הזדמנות כדי להתגרות בפועלים הערבים".

מכאן ואילך סיפורו הולך ומסתבך ומוביל למסקנה שפרח מתקשה להודות בה: זהותם הלאומית של רוב הפועלים, הערבים והיהודים כאחת, היתה חזקה יותר מאמונתם המרקסיסטית. בשלב מסוים פרח מדבר על "קומוניסטים ציונים". למעשה, לא היו לאומנים יותר מרוב הקומוניסטים הערבים.

ישראל זה לא רומניה

בקיץ 1962 הופיעה שרת החוץ גולדה מאיר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הפרוטוקול פתוח כעת לעיון הציבור. ללא קשר ישיר לנושא הדיון, נדרשה השרה לחובות המוסריות המוטלות על עובדי המדינה וכך אמרה: "אני פעם דרשתי, כאשר עוד הייתי במשרד העבודה, שיפטרו נהג במע"צ כי בזמן שהוא נהג במשאיות הוא ניהל רומנים עם בחורות. אינני שומרת של מוסר במדינת ישראל, אבל כאשר הוא נהג בדרכים של מדינת ישראל - הוא נושא באחריות של מדינת ישראל. אני אומרת לחברים במשרד החוץ: אתם בארץ אזרחים כמו כל אזרח, כל אזרח בתוך מדינת ישראל יכול לנהל רומנים, זה לא עסקי, אבל נציג של מדינת ישראל בחוצלארץ אינו יכול לנהל רומנים. מדינת ישראל אינה מנהלת רומנים בחוצלארץ".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו