בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוה הופה מחזיקה בעיזבונו של מקס ברוד, חברו של פרנץ קפקא, ולא מתירה גישה אליו. הספרייה הלאומית וארכיון גרמני לא מתכוונים לוותר

אילו אוצרות מסתתרים בעיזבונו של הסופר מקס ברוד, חברו הטוב של פרנץ קפקא? במותו, לפני 41 שנה, עבר המטמון לידי אשת-סודו, אסתר הופה מתל אביב, שעשתה בו כבשלה, מכרה מכל הבא ליד ולא התירה גישה אליו לאיש. מאז מותה, לפני שנתיים, מחזיקה בעיזבון בתה חוה הופה, ומסרבת לוותר עליו. במשפט סוער שמתנהל מאחורי דלתיים סגורות תובעת הספרייה הלאומית להעביר את החומר לרשותה, אבל באחרונה הצטרף למאבק במפתיע גם ארכיון גרמני מכובד

תגובות

בית המשפט לענייני משפחה של תל אביב שוכן בבניין משרדים סתמי למראה, בין חנות שטיחים לפיצוצייה, בעיר השכנה רמת גן. עשרות אנשים מצטופפים כאן מדי יום וממתינים להכרעה בעניינים משמימים אך לעתים הרי גורל, כמו הסכמי ממון, גירושים, צוואות וירושות. ספק אם מישהו מכל ההמונים שנדחקו בחודשים האחרונים במסדרונות בית המשפט יודע שבין התיקים הרבים הנערמים על מדפי המזכירות מסתתר תיק אחד, תמים למראה, שעשוי לעניין מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם. שום דבר במספרו הסידורי או בשמו אינו מסגיר את חשיבותו או את הסיבה לכך שיודעי דבר ממתינים בקוצר רוח להכרעתה של השופטת שדנה בו - טליה קופלמן פרדו.

במרכזו של התיק הזה ניצבת שאלה אתית ממדרגה ראשונה, שעשויה לטלטל את עולם הספרות ולהעיב על יחסי ישראל-גרמניה, אך גם להביא לסיומה מחלוקת משפטית, היסטורית ותרבותית בת יותר מ-40 שנה. זהו תיק העיזבון של הסופר מקס ברוד, חברו הקרוב ביותר של פרנץ קפקא ומי שבזכותו התוודעה האנושות ליצירותיו ולגאוניותו. העיזבון הזה, שכולל גם את שאריות עיזבונו של קפקא עצמו, היה צריך לשכון בביטחה בארכיון, במוזיאון או בספרייה ציבורית ולהיות פתוח לציבור החוקרים, האקדמאים והמעריצים הרבים של קפקא. במקום זאת, הוא מוחזק בידיים פרטיות בדירת מגורים ובכמה כספות בתל אביב.

לפני שנה נחשפה הפרשה בסדרת כתבות שפורסמו במדור "גלריה" של "הארץ". בעקבות החשיפה החליטה הספרייה הלאומית בירושלים להרים את הכפפה, והגישה תביעה משפטית נגד האשה שמחזיקה בעיזבון - חוה הופה, בת 75, לשעבר דיילת קרקע באל-על. בית המשפט התבקש להורות להופה להעביר את העיזבון לספרייה הלאומית. שם, מקווים אנשי המוסד הוותיק, יתאפשר להם לקטלג, לערוך ולהציג אותו לציבור הרחב. מאז ועד היום, במשך חודשים ארוכים, מתנהל לאטו מאחורי דלתיים סגורות משפט רווי יצרים, מתחים, צעקות ואיומים בבית הדין לענייני משפחה. עד לפני שבוע, אפילו דבר קיומו של המשפט לא נודע ברבים. מומחים לספרות גרמנית מרחבי העולם, שחוקרים במשך שנים את כתבי קפקא ונשאלו לדעתם על המשפט, הופתעו לגלות כך על קיומו.

מה בדיוק יש בעיזבון הזה איש אינו יודע בוודאות. בשנות השבעים עוד היו מכתבים, ציורים וטיוטות של קפקא עצמו, אך ייתכן שאלה נמכרו ברבות השנים לארכיונים בחו"ל. מה שבטוח הוא שבין אלפי המסמכים שבו נמצאים גם פרטים בלתי ידועים על חייו של הסופר הגדול.

הצוואה

הסיפור הקפקאי הזה חוצה גבולות גיאוגרפיים, היסטוריים ותרבותיים, ומתחיל לאחר מותו של קפקא ממחלת השחפת בבית הבראה באוסטריה ב-1924. חברו הקרוב ביותר, מקס ברוד, מצא בשולחן הכתיבה שלו פתק מקופל בכתב ידו, שהסתתר בין ניירות רבים אחרים. הפתק הזה, בצירוף פתק מצהיב אחר, כך התברר, היה הצוואה שהותיר אחריו קפקא. את עיזבונו הפרטי - שכלל כתבי יד, יומנים, מכתבים, רישומים וציורים - הורה קפקא להשמיד. "מקס ידידי", כתב לברוד, "בקשתי האחרונה: כל מה שיימצא בעיזבוני... יש לשרוף כליל בלי לקרוא".

קפקא לא הסתפק בכך אלא דרש מחברו לאסוף את כתביו "מארונות הספרים, ארונות הבגדים, שולחן הכתיבה, בבית ובמשרד, או בכל מקום אחר שהתגלגל אליו משהו... את כולם בלי יוצא מן הכלל, ומוטב בלי לקוראם" - ולשרוף אותם, "בהקדם האפשרי". רק שישה סיפורים מתוך כל כתביו הסכים קפקא להציל מהלהבות, אך טרח להבהיר: "איני מתכוון להביע בזאת את המשאלה שידפיסו אותם מחדש וינחילו אותם לדורות הבאים, להפך, משאלתי האמיתית תתמלא אם יאבדו כולם. אבל מאחר שהם כבר קיימים, איני מונע מאיש להחזיק בהם, אם מתחשק לו".

קפקא פירסם בימי חייו יצירות ספורות, שלא עוררו תשומת לב מיוחדת. לו היתה צוואתו מתממשת, לא היתה האנושות זוכה להכיר את הרומנים הגדולים שלו - "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר" ("אמריקה") - ואת מרבית סיפוריו הקצרים. אלא שברוד לא מילא אחר צוואתו של קפקא, להפך: הוא השקיע חלק גדול מזמנו במפעל איתור, עריכה והוצאה לאור של כל כתבי חברו הטוב, כולל מכתבים, יומנים ומחברות.

במארס 1939, עם פלישת הנאצים לפראג, נמלטו ברוד ואשתו ברכבת האחרונה שיצאה מהעיר, בדרכם לרומניה ומשם באונייה לארץ ישראל. יחד עם ברוד, שהיה ציוני נלהב, עלו ארצה גם חבר נפשו השני של קפקא, הפילוסוף פליקס ולטש, ואחיינו של ולטש, חיים אדלר, לימים חתן פרס ישראל לחינוך והיחיד מהשלושה שעודו בחיים. ברוד, אז בן 55, נשא איתו מזוודה אחת, שהכילה את כתבי היד של הרומנים והסיפורים של קפקא ואת יתר עיזבונו.

את המזוודה לקח ברוד למעונו החדש ברחוב הירדן בתל אביב, לא רחוק מחוף הים, שם התגורר עד יומו האחרון. השנה הציבה עיריית תל אביב שלט הנצחה לברוד בפתח הבית. בטקס שהתקיים במקום במאי, במעמד ראש העיר, חברים וקומץ סקרנים, נכחה גם חוה הופה, היורשת של העיזבון. היא סירבה לפרט מה תוכן העיזבון שהיא מחזיקה ומסתירה מהציבור והסתפקה בהעלאת זיכרונות מהימים שבהם בילתה במחיצתו של ברוד. בעל הבית הישיש, שחתם עם ברוד על חוזה השכירות, צפה במתרחש מרחוק בשתיקה.

מהדירה הזאת המשיך ברוד בעריכה ובפרסום חלקים מעיזבונו של קפקא. לאחר מות אשתו ב-1942 סייעה לו בעבודה אסתר אילזה הופה, עולה חדשה אף היא, שהיתה צעירה ממנו ב-22 שנה והכירה אותו באולפן מאולתר ללימוד עברית בתל אביב. הופה, נשואה ואם לשתי בנות, אימצה את ברוד, האלמן הטרי, לחיק משפחתה וראתה בו בן בית. "ביתנו היה ביתו, לא היה לו בית אחר", סיפרה ב-1968 בראיון ל"הארץ" שהתפרסם במדור "לאשה ולבית". במשך 26 שנה היא טיפלה במסירות בכתבי היד של ברוד (שהמשיך לכתוב בגרמנית), הגיהה אותם והכינה אותם לדפוס. "קשה מאוד היה לקרוא את כתב ידו, רק אני ידעתי לפענח את הכתוב", סיפרה אז. אלא שלמסירות הזאת, כפי שהתגלה כעבור שנים, היו גם צדדים אחרים - קנאיים, כפייתיים וחמדניים. הקשר הקרוב בין השניים, שכנראה היה גם רומנטי, איפשר להופה לקבל גישה מלאה, בלעדית ומסוכנת אל האוצר הספרותי שהציל ברוד מפראג - העיזבון של קפקא.

אחד האנשים שהכירו את ברוד מקרוב היה ד"ר אמיל פוירשטיין, מבקר התיאטרון המנוח של "הצופה". לפני 20 שנה הוא סיפר לעיתון "חדשות" על הקשר בין ברוד להופה. "אנחנו, כל חברי החוג של ברוד, לא סבלנו אותה", אמר. "היא לא התאימה לרמה שלו, עשתה רושם של איזו עוזרת. אף פעם לא הבנו מה הוא מצא בה". אלא שברוד מצא בה לא מעט. מעבר לקשר האישי הקרוב, ולכך שהסתייע בה בעבודת העריכה וההגהה של הטקסטים שלו, ברוד העריך מאוד את כישוריה הפואטיים ופעל לקדם את הוצאתם לאור של שירים שכתבה. חבר קרוב אחר של ברוד, הסופר ש. שלום, טען אז כי ברוד היה תלוי בהופה. "אלמלא היא, הוא לא היה חי", אמר ל"חדשות".

האוצר

ב-1956 שוב נדדו כתבי קפקא אל מעבר לים. הפעם הוציא ברוד מהארץ את כתבי היד של שלושת הרומנים והעביר אותם לשווייץ, מחשש שמלחמת סיני תתלקח לעימות אזורי. ייתכן גם שהחליט להרחיקם מישראל כדי להתחמק מחוק הארכיונים, שנחקק בכנסת שנה קודם לכן וחייב כל אדם שמחזיק בידיו מסמכים בעלי חשיבות לעם היהודי או למדינת ישראל, להעביר עותק מהם לידי גנז המדינה. ברוד לא שמר את כל האוצר הזה לעצמו. כעבור כמה שנים הוא תרם שניים מכתבי היד - הרומנים "הטירה" ו"אמריקה" - לספרייה של אוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה, שם הם נמצאים עד היום. את כתב היד "המשפט", שאותו קיבל במתנה מחברו הטוב, השאיר ברשותו.

ב-1968 מת ברוד בתל אביב בגיל 84. את עיזבונו הספרותי - שכלל גם את שאריות העיזבון של קפקא - הוריש לאדם הקרוב אליו ביותר, אסתר הופה. בצוואתו קבע כי היא היחידה שרשאית להוציא לאור את יצירותיו, יומניו ומכתביו, והטיל עליה לדאוג לכך שעיזבונו יימסר לשמירה "בספרייה הלאומית בירושלים, הספרייה העירונית בתל אביב או לגנזך ציבורי אחר בארץ או בחוץ לארץ". ההסתייגות היחידה שלו היתה בדבר המכתבים של הופה אליו, שאותם הורה לפרסם רק בחלוף 25 שנה מיום מותו של האחרון משניהם - רמז נוסף בסדרת סימנים המעידים כי ברוד ביקש להסתיר דבר מה במערכת היחסים שלהם.

"ברוד בחייו היה מודע לערכם המחקרי והתרבותי של המסמכים שברשותו, וציווה למוסרם לגוף ציבורי, במטרה לשמור אוצרות תרבות אלה במקום בטוח ולפתוח אותם למחקר", אומרים בספרייה הלאומית. על פרשנותה של הצוואה הזאת נסוב עכשיו הדיון בבית המשפט, אך את מה שהתרחש מאז ועד לפני שנתיים, עם מותה של אסתר הופה בגיל 102, אפשר לראות כבגידה. אלא שבניגוד לבגידתו של ברוד בקפקא, אשר בזכותה התוודע העולם ליצירתו של סופר דגול, בגידתה של הופה בברוד רק הרחיקה את הכתבים מהציבור הרחב.

במקום למלא אחר בקשתו האחרונה של ברוד, ולהעביר את העיזבון למוסד פתוח לציבור, ניצלה הופה את האוצר הספרותי שנפל לידיה כדי להתעשר. עדויות רבות של אקדמאים, עיתונאים ומקורבים לפרשה מצביעות על כך שהופה הפכה את עיזבונו של ברוד לפרה חולבת, ופיזרה אותו ברחבי העולם לכל המרבה במחיר. כך, במשך שנים נמכרו מכתבים וכתבי יד שונים מעיזבונו של ברוד במכירות פומביות באירופה. שמו של המוכר, כמקובל במכירות מהסוג הזה, היה חסוי, אך העדויות הנסיבתיות הצביעו על אסתר הופה.

עיון בקטלוגים של כמה מבתי המכירות הגדולים בגרמניה מגלה רשימה ארוכה של פריטים מהעיזבון של ברוד וקפקא, אשר התגלגלו לבתי המכירות במשך השנים ונמכרו תמורת סכומים נכבדים. בפברואר 1974, לדוגמה, נמכרו 22 מכתבים ועשר גלויות שכתב קפקא לברוד, לצד מכתבים של סופרים שונים אל ברוד, במחיר התחלתי של 90 אלף מארק (כ-46 אלף יורו בערכים של היום); בנובמבר 1985 נמכר מכתב שכתב קפקא לחברתו פליציה באואר תמורת 11 אלף מארק (כ-5,600 יורו); במארס 1988 נמכרו 17 מכתבים שכתב ברוד מתל אביב, במחיר לא ידוע; במארס 1999 נמכר מכתב שכתב קפקא לידידו הסופר פרנץ ורפל ב-55 אלף מארק (כ-28 אלף יורו). בנובמבר 2001 נמכרו פריטים הקשורים לקפקא בסכום הגבוה ביותר באותה מכירה - 70 אלף מארק (כ-36 אלף יורו). במארס 2006 הוצע למכירה מכתב חשוב של קפקא אל ברוד במחיר התחלתי של 60 אלף יורו; ולפני פחות משנה, בנובמבר 2008, נמכרו טיוטות למכתבי אהבה שכתב קפקא ב-25 אלף יורו.

מי שביקש לעיין בחומר שנותר בידיה של הופה, כאן בישראל, נתקל בסירוב עקשני ותקיף. כך היה גם כשהפונים פעלו מטעם גופים רשמיים וממלכתיים, ובראשם גנז המדינה והספרייה הלאומית. במחלקת הארכיונים של הספרייה נמצא עד היום תיק עב כרס, המגולל ארבעה עשורים של מגעים עם הופה, שנגמרו בלא כלום. "כל הניסיונות נכשלו, היא היתה אשה בלתי אפשרית בלשון המעטה. עורך הדין שלה שיבש כל אפשרות להגיע להסכם איתה", אומר בכיר לשעבר בספרייה הלאומית, שמכיר מקרוב את הפרשה. "היא רצתה רק כסף", אמרו אחרים.

ביולי 1974 נתפסה הופה בשדה התעופה בן גוריון, בדרכה לשווייץ, כשהיא מנסה להבריח מישראל כתבי יד של קפקא. מאחורי התפיסה עמדו אנשי גנזך המדינה, שפנו אל רשויות המכס בעקבות מידע שהגיע אליהם, ולפיו הופה עומדת להפר את חוק הארכיונים ולהוציא מהארץ פריטים בעלי ערך לפני שנרשמו ובטרם הופקדו העתקים מהם בארכיון. ברשותה של הופה נמצאו אז שש מעטפות, שהכילו תצלומים של מכתבי קפקא והעתק של יומן הנסיעות שלו. במעטפות נמצא גם יומנו המקורי של מקס ברוד.

לאחר התקרית המביכה נחתם הסכם בין הופה לגנזך המדינה, שבו התחייבה להעביר לרשותו העתקים של העיזבון. גם הפעם הצליחה הופה להערים על הרשויות ואיפשרה לאנשי הגנזך לצלם רק חלק קטן מהחומר. גנז המדינה אז היה פרופ' אברהם-פאול אלסברג, שמת לפני שלוש שנים. "יש לנו כמה קופסאות של מיקרופילמים ממנה, אבל אין ספק שאת הרוב היא הצליחה להבריח מהארץ", סיפר בשנות ה-80. "אין דבר קל יותר מאשר להבריח מסמכים. איזה פקיד מסתכל מה יש לך במעטפה כשאתה טס לחוץ לארץ?"

בסוף שנות השמונים נחתם זיכרון דברים בין הופה לספרייה הלאומית. הופה הציבה תנאים שונים להעברת העיזבון - או חלקים ממנו - לספרייה, תנאים שהתחלפו והשתנו בכל פעם שמולאו על ידי הספרייה הלאומית. בסופו של דבר, עד יום מותה לא העבירה הופה לספרייה את העיזבון.

העיזבון

גם בחו"ל יש אנשים לא מעטים שביקשו לעיין בעיזבון, ונתקלו ביחס מנוכר מצדה של הופה. אחת מהם, הלן שטרן, היא קרובת המשפחה היחידה המוכרת של ברוד שעודה בחיים. אחותה של סבתה מצד אביה, אלזה טאוזיג, היתה אשתו של ברוד. "עד היום אני זוכרת את המריבה העזה בין אבי לגברת הופה, שסירבה להציג לנו את המכתבים של ברוד שהיו ברשותה", היא אומרת בשיחת טלפון מביתה שבלונדון. "אני סקרנית לגלות אם בחומר של משפחת הופה יש גם דבר מה שקשור למשפחה שלנו - מכתבים או תמונות. אין לנו אף תמונה של אשתו של דוד מקס".

הביוגרף הגרמני החשוב של קפקא, ריינר שטאך, מותח אף הוא ביקורת חריפה על הופה, אשר בגלל סירובה לחשוף את החומר נמנעה ממנו עד כה האפשרות לפרסם את החלק של הביוגרפיה שעוסק בימי נערותו. "מי שמחזיק בידיו ירושה כזאת נושא גם באחריות תרבותית", טוען שטאך. "עם זאת, לא התרשמתי שהיורשת של ברוד מבינה את זה. את החלקים היקרים ביותר מהעיזבון היא מכרה. אל כל היתר היא מנעה גישה, חרף עשרות הצעות שקיבלה מארכיונים, ממו"לים ומחוקרים. ההתנהגות הזאת היתה באופן אובייקטיבי חסרת אחריות. נותר לי רק לקוות שהבנות שלה, שכעת ירשו את עיזבונה, יתייחסו לכך באופן טוב יותר".

עמיתו של שטאך, המו"ל הגרמני קלאוס וגנבאך, שנחשב לאורים ולתומים של כתבי קפקא, בא ב-1956 לישראל כדי לקדם את מחקרו. הוא ביקר אז בדירתו של ברוד בתל אביב, והיה אחד היחידים שהותר להם לעיין בחלקים מהעיזבון של קפקא. וגנבאך הופתע לגלות, שברוד נאלץ לפעול מאחורי גבה של הופה כדי לאפשר לו לצלם את אחד מכתבי היד שבעיזבון. "ברוד נתן לי בלילה את אחד המכתבים שכתב לפרנץ קפקא, כדי שאכין ממנו עותק ואוכל להחזיר לו אותו בבוקר למחרת - בלי שאסתר הופה תבחין בכך", סיפר השבוע ל"הארץ". "היא היתה מאוד לא קואופרטיבית", הוסיף בלשון דיפלומטית.

עשור לאחר מכן אירגן וגנבאך בברלין כנס של חוקרי קפקא, במטרה לקדם הוצאת מהדורה מבוארת של כתביו. גם אז נתקל בקשיים שהערימה הופה, אשר סירבה לאפשר לחוקרים לעיין בכתב היד של "המשפט", שאותו קיבלה מברוד במתנה. לאחר מותו של ברוד, במאמר שפירסם ב"דר שפיגל" הגרמני ב-1982, הציג וגנבאך גישה תקיפה יותר כלפי הופה. "למרבה הצער, מזכירתו ואחר כך היורשת של ברוד, אסתר הופה, מונעת מהחוקרים לא רק את האפשרות לחקור את כתבי היד, אלא אפילו לעבוד על עותקים מהם", כתב. "זה מנוגד לכוונתו של ברוד. הוא לא הציל את כתבי היד של קפקא מידי הנאצים, תוך סיכון אישי, רק כדי שהיא תמכור אותם, תוך הפרה של כל מחויבות לעולם הספרות".

כעבור שש שנים, כנבואה שהגשימה עצמה, מכרה הופה את הפריט החשוב והיקר ביותר שהיה בעיזבון של ברוד: כתב היד של הרומן "המשפט". קפקא, שהעניק אותו במתנה לברוד, ביקש ממנו בצוואתו לשרוף אותו. הוא ודאי לא תיאר לעצמו שאשה שכלל לא הכיר תמכור אותו לגרמניה ותתעשר על חשבונו.

כדי לטשטש את עקבותיה, השתמשה הופה בשירותיו של בית המכירות הפומבי סותבי'ס בלונדון, שמכר את כתב היד לסוחר הספרים הגרמני הריברט טנשרט, שפעל בשליחות הממשל בבון. טנשרט הציע את הסכום הגבוה ביותר תמורת האוצר הספרותי הזה - 1.98 מיליון דולר - ושבר שיא עולם; היה זה הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם תמורת כתב יד מהתקופה המודרנית. "מבחינתי, זה היה מחיר זול מאוד", אמר אז לתקשורת. "זוהי היצירה החשובה ביותר בספרות הגרמנית של המאה ה-20, וגרמניה היתה צריכה להחזיק בה".

גרמניה אכן זכתה להחזיק בכתב היד, אשר הועבר לארכיון הספרות הגרמנית שבעיירה מרבאך, שם הוא מונח עד היום בכספת מאובטחת. כתבי יד נוספים של קפקא שעשו דרכם למרבאך היו "המכתב לאבא"; "המורה הכפרי" (סיפור קצר שלא הושלם); ומכתבים שכתב אל מילנה יסנסקה אהובתו, אל מקס ברוד, פליקס ולטש ואחרים.

במאי השנה, חודשים רבים אחרי תחילתו של המשפט בעניין העיזבון, שוב הופיעו בגרמניה פריטים מעיזבונו של ברוד. לרגל יום הולדתו ה-125 של ברוד, במאמר שהתפרסם בעיתון הגרמני "זיד-דויטשה צייטונג", סיפר ראש מחלקת כתבי היד בארכיון הגרמני, אולריך פון בילב, על אוסף חדש שהגיע לידיו. האוסף כולל מכתבים שכתב ברוד לידידה מקלן שבגרמניה, מאמר שכתב על מחלתו של קפקא וגם דברי הספד שכתבה אסתר הופה על ברוד לאחר מותו. באחד המכתבים, שצילום ממנו פורסם בעיתון, נראה בבירור הלוגו של נייר המכתבים של ברוד, עם הכתובת: "תל אביב". במכתב, ששלח ברוד בדצמבר 1967, בדיוק שנה לפני מותו, הוא משבח את השירים של אסתר הופה. "קנינו את החומרים החדשים של מקס ברוד בשנה שעברה במכירה פומבית בגרמניה", השיב פון בילב על פניית "הארץ", "אתה מוזמן לבוא ולעיין בהם".

אל השאלה אם המוכרת היא חוה הופה מתל אביב, לא התייחס פון בילב.

הירושה

לפני שנתיים מתה אסתר הופה. בצוואתה הורישה עשרות מכתבים וספרים מהעיזבון לשתי בנותיה: חוה ואחותה המבוגרת ממנה, הקוסמטיקאית רות ויזלר. וכך כתבה: "את הטיוטות, המכתבים והציורים של קפקא, שנתן לי במתנה מקס ברוד המנוח, נתתי במתנה במאי 1970 לשתי בנותי בחלקים שווים. ספריו של קפקא מספרייתו של ברוד נשארים ברשותן של שתי בנותי".

בעקבות פרסום הכתבות ב"הארץ" לפני שנה ניסתה הספרייה הלאומית, שאותה מייצג עו"ד מאיר הלר, לעצור את המשך ההפקרות הזאת. בתביעה שהגיש לבית הדין לענייני משפחה ברגע האחרון ממש, לפני שהצוואה נכנסה לתוקף, הוא ביקש לא להעביר לידי הבנות את העיזבון של ברוד, שנכלל בעיזבונה של אסתר הופה. אלא שבינתיים ממשיכה חוה הופה להסתיר את העיזבון ובשיחות עם מקורבים מגלה שבכוונתה למכור גם את מה שנותר ממנו לארכיונים בגרמניה. "לא יעלה על הדעת, העיזבון של אמא שלי לא שייך להם. הם לא יקחו אותו ממני", היא אומרת בשיחות סגורות. עם עיתונאים היא מסרבת לדבר, לפחות כל עוד מתנהל המשפט בעניין.

בשנות חייה האחרונות של אסתר הופה התרבו הדיווחים על כך שהעיזבון של ברוד מוחזק בתנאים לא נאותים. "חתולים משוטטים בין כתבי היד של קפקא" זעקה כותרת ב"ידיעות אחרונות" ביוני 2006. בביקור ברחוב שפינוזה בתל אביב לפני שבועיים נראתה הדירה נטושה. עלתה ממנה צחנה עזה, ואפשר היה להבחין בסביבתה בחתולים רבים. בביקורים חוזרים התברר כי חוה הופה באה לשם כמה פעמים ביום כדי לטפל בחתולים, שכנראה רואים בדירה את ביתם.

שכניה של הופה התלוננו כמה פעמים בעירייה על המטרד התברואתי. פעם אחת אף באו נציגי הווטרינר העירוני לביקורת במקום. עם זאת, לא סביר שהעיזבון של ברוד עדיין נמצא שם. לפי כל העדויות, הוא נשמר בכספות בנקים בתל אביב ואולי גם בשווייץ ובדירה אחרת, שבה מתגוררת חוה הופה. "אני לא מטומטמת, החומר נמצא בכספות", העירה בשיחה מתחת לביתה לפני כמה חודשים.

"ברוד היה מתהפך בקברו, לו ידע לאן יתגלגל עיזבונו", אומרת נורית פגי, שכותבת את עבודת הדוקטורט שלה על ברוד באוניברסיטת חיפה. "ניתן להניח, שהוא היה מצפה ממי שאחראי על עיזבונו לפעול לפרסום יצירותיו בדיוק באותה נחישות שבה הוא עצמו פעל שנים רבות קודם לכן כדי להוציא לאור את יצירותיו של קפקא. ודאי שלא היה רוצה שכל אלה יישארו במגרה או בכספת-בנק אי שם, ויעלו עובש".

השאלה מה בדיוק נמצא בעיזבון של מקס ברוד, שבו מחזיקה חוה הופה, מעסיקה כבר שנים חוקרים רבים ברחבי העולם. בפנטזיה הפרועה ביותר של חובבי קפקא, נמצאים שם סיפורים פרי עטו שטרם ראו אור וברוד החליט לגנוז מסיבות שנשארו שמורות עמו. לפי תרחיש סביר יותר, אך מלהיב לא פחות, בעיזבון נמצאים בעיקר חומרים אישיים של ברוד עצמו, אשר עוסקים, בין היתר, גם בחברו הטוב קפקא, ועשויים לשפוך עליו אור חדש. הכוונה לאלפי מכתבים שקיבל ושלח ברוד לחברים, קרובי משפחה ועמיתים מעולם הספרות. חוקרים מעריכים כי ברוד שמר גם כמה שרבוטים וציורים של קפקא. כיום, כשקפקא כבר מזמן היה לסמל ולגיבור תרבות, גם רסיסי מידע מעטים על חייו הם בגדר תגלית מרעישה.

הסיבה האמיתית להמשך הסתרתו של החומר שמורה עמוק בלבה של חוה הופה, אך ככל הנראה שזורים בה, לצד שיקולים כלכליים, גם מניעים אישיים. הפריטים החשובים והמסקרנים ביותר שנמצאים בעיזבון הם יומניו האישיים של ברוד, שמעולם לא פורסמו, ועשויים לשפוך אור חדש על הקשר שלו עם קפקא ואולי אף לחשוף צדדים אחרים בחברותם, בהם גם כאלה שברוד ביקש להסתיר.

למעשה, כבר לפני יותר מעשרים שנה היתה תוכנית לפרסם את היומנים האלה. ב-1988, כמה חודשים לפני שמכרה את "המשפט" לגרמניה, חתמה אסתר הופה על עסקה כלכלית משתלמת אחרת, למכירת זכויות היוצרים על יומניו של ברוד. סכום של חמש ספרות הועבר אז לחשבון הבנק שלה על ידי הוצאת הספרים היוקרתית Artemis & Winkler, שמקום מושבה היה בציריך. אלא שהופה לא מילאה את הצד שלה בחוזה, וגם לאחר שקיבלה את הכסף סירבה למסור את היומנים.

בינתיים נקנתה הוצאת הספרים בידי מו"ל גרמני גדול, שכיום כבר לא מעוניין לחזור לעסוק בפרשה ההיא. מי שכן זוכרת אותה לפרטי פרטים היא אווה קורלניק, מבעלי סוכנות "ליפמן", שמייצגת סופרים, אשר תיווכה בין הופה להוצאת הספרים. בשבוע שעבר היא אמרה בשיחת טלפון מפאריס: "זה סיפור עצוב שהרגיז מאוד אותנו ואת הלקוח שלנו. במשך שנים ארוכות ניסינו לשכנע אותה לכבד את החוזה, אך היא תמיד סירבה". לדבריה, "ניסינו ליצור איתה קשר בכל דרך אפשרית - דואר רשום, עורכי דין... אני עצמי באתי במיוחד לישראל, אבל היא סירבה לתת לנו את כתבי היד".

בסופו של דבר, אומרת קורלניק, "הוצאת הספרים גם איבדה את הכסף וגם לא יכלה לפרסם את היומנים". על השאלה מדוע לא הגישו תביעה נגד הופה, השיבה קורלניק: "מה יכולנו לעשות? היא היתה אשה מבוגרת. עשינו את המיטב שיכולנו, אבל כשמישהו מסרב לשתף פעולה - אי אפשר להכריח אותו". לדברי חוה הופה עצמה, כפי שצוטטה ב-1993 ב"דר שפיגל", "פרסום היומנים עלול לחשוף 'משהו נורא'". השבועון הגרמני רמז אז למשולש רומנטי מביך.

המכתבים

הוצאה נוספת שיש לה חשבון פתוח עם משפחת הופה היא הוצאת שוקן של משפחת שוקן (שבבעלותה גם עיתון "הארץ"). לאחר מותו של קפקא, קנה זלמן שוקן מהוריו של קפקא את הזכויות לפרסום כתביו ואת הזכויות על כתבי היד שלו. במשך עשרות שנים קיבלה הוצאת שוקן תמלוגים ממכירת ספריו של קפקא ברחבי העולם. אלא שאת כתבי היד המקוריים, שברוד לקח לביתו, מעולם לא קיבלה לרשותה ואף לא קיבלה כסף ממכירתם לארכיונים. מקורבים להוצאה אישרו השבוע את המידע, ומסרו כי "אם בעיזבון של מקס ברוד נותרו כתבי יד של פרנץ קפקא, הרי שהם שייכים למשפחת שוקן ולא לברוד".

העיזבון מכיל גם 70 מכתבים שהחליפו ביניהם ברוד וחברתו האחרונה של קפקא, דורה דיאמנט, במשך יותר מ-20 שנה. כפי שמעידה קתי דיאמנט מאוניברסיטת סן דייגו בקליפורניה, מחברת הביוגרפיה של דורה - "Kafka's Last Love: The Mystery of Dora Diamant" - מכתבים אלה, ובהם גם התייחסויות לחברם המשותף קפקא, מעולם לא פורסמו, אף שיש בהם ערך מחקרי רב. קטע קטן מאחד מהם, שדלף אל מחוץ לעיזבון השמור, מבהיר עד כמה הם חשובים, ומגולל פרשה עגומה הקשורה ישירות לעיזבונו האבוד של קפקא.

הכוונה למכתב נואש שכתבה דורה דיאמנט לברוד ב-1933. "הדברים של קפקא נעלמו. מכתבים, עמודים מיומניו וכל שאר הדברים שהיו לי", נכתב שם. דיאמנט, קומוניסטית יהודייה, מתייחסת במכתב הזה לפשיטה של הגסטאפו על הבית שבו התגוררה בברלין, ובו שמרה 35 מכתבים שקפקא כתב לה ו-20 מחברות שכתב לעצמו, שמעולם לא פורסמו. ברוד, בתגובה, ניסה להפעיל את קשריו ופנה מיד אל נספח התרבות הצ'כוסלובקי בשגרירות בברלין. כשהלה ניסה לברר מה עלה בגורלו של החומר של קפקא, מסרו לו אנשי הגסטאפו כי באזור נאספו כמויות ניירת עצומות, ולפיכך איתור החומרים של קפקא יהיה משימה בלתי אפשרית. בשנות ה-50 חיפש ברוד את החומר בארכיונים שונים באירופה, בלי הצלחה. כיום ממשיכים במאמציו אנשי "פרויקט קפקא", שמובילה קתי דיאמנט, הסורקים ארכיונים במזרח אירופה בתקווה לאתר את המסמכים האבודים.

דורה דיאמנט הצליחה להימלט מגרמניה לברית המועצות, ומשם ב-1939 לבריטניה, שם מתה ב-1952. אחיינה צבי דיאמנט, בן 62, מתגורר בחולון. לפני עשר שנים עמד בראש קבוצה של קרובי משפחה, שהקימו מצבה מכובדת על הקבר האלמוני שבו נקברה בלונדון. למרבה האירוניה, כמו הצוואות של קפקא וברוד, גם צוואתה של דיאמנט הופרה, שכן היא ביקשה להיקבר בפראג לצדו של קפקא. אלא שאת צוואתה המלאה קרובי המשפחה לא ראו מעולם. גם היא, כמו המכתבים ששלחה לברוד, נמצאים בעיזבונו, בידיה של חוה הופה, הרחק מעיני הציבור.

צבי דיאמנט מקווה להגיע בקרוב להבנה עם הופה בעניין זה. ישראלי נוסף שמצפה בקוצר רוח לפתיחת העיזבון הוא השחקן אלי גורנשטיין, נכדו של פליקס ולטש. סבו, שהיה פילוסוף, איש רוח ופעיל ציוני, וחברם הטוב ביותר של קפקא וברוד, השאיר אחריו חומר כתוב שנמצא בעיזבון. "בגלל סירובה של הופה לחשוף מכתבים ששלח סבי לברוד, נמנע מהציבור חומר חשוב שיכול לשפוך אור על חברות מעניינת של אנשים מרתקים", אומר גורנשטיין.

המשפט

"אני לא מבינה את התנהלותה של חוה הופה, ולא מוצאת שום הסבר לוגי להסתרה העקשנית, זה שנים רבות, של החומרים הנמצאים בארכיונו של ברוד", מסכמת פגי. "הרי אם זכרו של ברוד היה כה יקר ללבה, כפי שהיא מספרת, היתה פותחת את הארכיון לכל דורש כדי שמורשתו אכן תשתמר בעשרות המאמרים והמחקרים שהיו נכתבים עליו". לדבריה, "צריך לזכור שברוד היה דמות מפתח בספרות היהודית-גרמנית עד מלחמת העולם השנייה, וחשיפת יומניו, מכתבים שקיבל מאנשי רוח ואמנים לאורך כל אותה תקופה, כמו גם הוצאתם לאור של מחזות, סיפורים קצרים ורומנים, שעוד לא פורסמו אבל ידוע זה שנים שהם קיימים בארכיון, היו רק מחדשים את זכרו ותורמים להצבתו במקום המרכזי הראוי לו".

ובינתיים, כאן ברמת גן, ממשיך להתנהל בקצב אטי המשפט סביב שאריות העיזבון הזה. עורכי הדין של הספרייה הלאומית, האפוטרופוס הכללי והאחיות הופה מתפלספים שם על פרשנותן של הצוואות - באופן שהיה יכול בקלות לפרנס את אחד מסיפוריו הקצרים של קפקא. אל המשפט הצטרף באחרונה צד נוסף: ארכיון הספרות הגרמני במרבאך. אנשי המוסד המכובד והאמיד הזה שכרו עורך דין ישראלי ומבקשים לקבל את העיזבון לידיהם, בטענה שמקומו הראוי הוא לצד כתבי יד נוספים של קפקא וברוד, שנמצאים שם כבר שנים ופתוחים לעיונם של חוקרים ומבקרים. בביקור בארכיון, לפני שנתיים, התברר כי כתבי היד האלה נשמרים בתנאים מעולים והם פתוחים לעיון הציבור בשקיפות מלאה. עם נתונים כאלה יהיה קשה לספרייה הלאומית בירושלים להתחרות, בוודאי כל עוד היא נמצאת במשכנה הנוכחי והמיושן.

בספרייה הלאומית, עם זאת, לא מתכוונים לוותר, ונערכים להמשך המערכה המשפטית והציבורית. "הוצאת אוצרות תרבות מישראל בשל יכולתם הכלכלית של גורמים מחו"ל היא תופעה בלתי ראויה שגורמת נזק להתפתחות המחקר בארץ", אומרים שם. "לא נסכים להעברתו של החומר אל מחוץ לגבולות ישראל".

למרות פניות חוזרות ונשנות בחודשים האחרונים, בכתב ובעל פה, לא הסכימו חוה הופה ועורך דינה להסביר את עמדתם בפרשה. בשבוע שעבר, בניסיון לזרז את ההליכים, עתרה הופה לבג"ץ, בדרישה להורות לבית הדין לענייני משפחה לאשר לה לקיים את הצוואה של אמה, ולקבל את הכסף שנמצא שם. "בעיזבון אמי המנוחה רובצים נכסים בשווי של מיליוני שקלים המעוכבים על ידי השופטת ללא שום סיבה", כתבה הופה בעתירה, וטענה שמצבה הכלכלי "חמור במיוחד" והיא הגיעה "עד פת לחם".

מהספרייה הלאומית נמסר, שהיא "תובעת לקבל למשמורתה את העיזבון מתוקף צוואתו של ברוד; גב' (אסתר) הופה לא מילאה בחייה את התפקיד שהטיל עליה ד"ר ברוד, להחליט בידי איזה גנזך ציבורי יש להפקיד את העיזבון. משנפטרה גב' הופה, לא יכולות בנותיה לקבל לידיהן תפקיד זה, שלא נמסר להן על ידי ד"ר ברוד".

ועוד טוענת הספרייה הלאומית, כי ברוד "ציווה להפקיד למשמורת את האוסף בגנזך ציבורי, תוך שהוא נוקב בספרייה הלאומית כגורם הראשון במעלה לכך. כמובן שעצם הרעיון של מכירת האוסף בתמורה כספית ולא הפקדתו בידי גנזך ציבורי, מנוגד לצוואתו של ד"ר ברוד. לפיכך סבורה הספרייה הלאומית כי יהיה על בית המשפט להחליט כיצד להגשים את רצונו האחרון של ד"ר ברוד, כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו".

הספרייה הלאומית דוחה את הטענות כי אינה מטפלת כשורה בספרים ובכתבי היד המצויים ברשותה, ולכן אולי לא היא המוסד המתאים לקבל את העיזבון של ברוד: "הספרייה הלאומית רואה עצמה כמוסד המתאים ביותר לשמירה על העיזבון הספרותי של מקס ברוד. בספרייה מסמכים וארכיונים של כ-700 אישים, בהם ש"י עגנון, מרטין בובר, אחד העם ואלברט איינשטיין. בספרייה ידע ויכולת לשמר, לקטלג ולהגיש לציבור החוקרים את החומר ההיסטורי באופן מקצועי. אם וכאשר עיזבונו הספרותי של ברוד יגיע לספרייה הלאומית, הוא יזכה לטיפול ארכיוני מקצועי, ומלומדים וחוקרים יוכלו ליהנות ממנו".*

oferaderet@gmail.com



קפקא בצעירותו. בנובמבר 2008 נמכרו ב-25 אלף יורו טיוטות למכתבי אהבה שכתב


מקס ברוד ואסתר הופה. בצוואתו הטיל עליה למסור את עיזבונו הספרותי לשמירה במוסד ציבורי
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו