בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע אל סוף התשס"ט

מה עושים תושבי מדינה קטנה שנסיעת הרכבת הארוכה ביותר שאפשר לנסוע בה נמשכת שלוש שעות ו-13 דקות? מתברר שגם הם, כמו בכל מקום, קוראים ספרים. מסע בכמוסת הזמן של רכבת ישראל, ערב ראש השנה התש"ע

תגובות

רכבת ישראל היא כמו כמוסת זמן. מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. נוסעים בה חילונים לצד חרדים, ערבים לצד יהודים, צברים לצד עולים והרבה חיילים. ביחד הם חולקים את זמנם בלימבו ש"בין לבין". ביחד הם קופאים במזגן שמכוון תמיד על טמפרטורה לא סבירה. תצוגת האופנה מרהיבה, הפסקול הבוקע ממכשירי הטלפון הניידים מחריש אוזניים, ובתווך, בשקט, מתחת לאף, מתחוללת בה פעילות ספרותית ענפה. מה עושים תושבי מדינה קטנה ומוקפת אויבים במזרח התיכון, שהנסיעה הרצופה הארוכה ביותר ברכבת שלה נמשכת שלוש שעות ו-13 דקות? חלק גדול מהם עדיין בוחר להעביר את זמנו בקריאה.

יעל כצמן, חיילת מודיעין בת 21 מתל אביב, יושבת על ספסל ברציף מס' 1 בתחנת תל אביב מרכז וקוראת את "צופן העתיד" של ד"ר דוד פסיג. "זה מדבר על חקר העתיד, מציג כל מיני תחזיות לגבי ישראל", היא אומרת. כצמן נוסעת ברכבת פעם בשבועיים מתל אביב לנהריה וכשהיא לא נרדמת, סביר להניח שתימצא בה עם ספר בידה. "זה איזשהו רצון לנצל את הזמן", היא מסבירה בנסיעה, "גם ככה יש לי שעה וחצי לכל כיוון".

"אני אוהבת ספרים שלא צריך להם סימניה", היא אומרת. לכן לרוב תעדיף סיפורים קצרים. "את אתגר קרת אני מאוד אוהבת. חוץ מאת 'געגועי לקיסינג'ר', שלא קראתי עד הסוף, קראתי הכל". הנוסעים בדרך כלל לא מפריעים לה, אפילו להיפך: "אם אין שיחה מעניינת לידי, אני יכולה לקרוא. אם יש דמויות מעניינות, אני רק אחזיק את הספר לפני כדי לתת לגיטימציה לעצמי להקשיב לשיחה".

כן, גם נוסעי הרכבת הם סיפורים בפני עצמם. לעתים מעניינים לא פחות מהספרים שבידיהם. כמה מושבים מכצמן יושבת אריאלה מיטנטל-עטר מאילת. אשה דתייה, עטויה מטפחת ראש כחולה. בידיה הספר "נעלי סוכריה", מאת ג'ואן האריס. עלילתו דומה באופן מחשיד לזה של הספר "שוקולד". כריכתו היא ניגוד חריף לחזותה הצנועה: נעלי סטילטו אדומות בוהקות מעטרות אותה, ומשתלבות היטב עם מה שמתגלה רק במבט שני כקצות ציפורניה הצבועות בלק אדום של מיטנטל-עטר עצמה.

"אני קוראת בכל הזדמנות", היא מספרת, "בכל שניית פנאי, זו כבר מחלה". בתיקה היא נושאת לצד הספר גם סידור תפילה. "הרכבת משרה אווירה של רוגע. הנדנודים הם כמו נומי-נומי, תרגישי. זה מקום טוב בשביל להתרכז". לדבריה, "אקרא כל מה שיתנו לי. אני תולעת ספרים. גם אם אני מתחילה ספר ולא אוהבת אותו, אני לא יכולה להפסיק באמצע, כואב לי".

דורון קאהן, בן 44 מתל אביב, נוסע להלוויה בחיפה. בידיו הספר "פסיכו פיננסים, הגישה הפסיכולוגית החדשה בהשקעות" מאת אורן קפלן. "זה ספר שמנסה להסביר בסיס פסיכולוגי בתהליכים כלכליים, בקבלת החלטות כלכליות. אני מתעניין בשני התחומים". הוא מהנדס חשמל העובד בנתניה, והרבה פעמים נוסע ברכבת לעבודה. "אני קורא הרבה ברכבת כי זו הזדמנות טובה. לרוב אין לי זמן, אנשים לא מפריעים, מדי פעם אני מרים את הראש להסתכל על הנוף".

בדרך מחיפה לתל אביב יושב מארק יאשאייב, בן 28. מהקריות. הוא עלה לישראל ביל תשע, מבריה"מ לשעבר, וסיים באחרונה את לימודי הצילום בויצ"ו חיפה. הוא נמצא בדרכו לצלם מיכה קירשנר עם הדפסה של אחד מצילומיו, ובדרך הוא קורא את "הזר" של אלבר קאמי: "אני רק בהתחלה".

"הנוכחות בתוך הרכבת היא מסע פיזי", הוא אומר, "גם כשאתה קורא אתה יוצא למסע בדימיונות". לדבריו, "אם אני לא קורא, אני מסתכל על אנשים. בוחן כל מיני דברים - הכי קטנים: תווי פנים, התנהגות. אני צלם". יאשאייב מסביר כי "בקריאה אתה מתמלא בדברים - אמנם לא ויזואליים באופן ממשי אלא בדמיון, ואתה מפרש ומקשר את זה לעבודות שלך".

אבל לא רק ספרים קוראים הישראלים ברכבת. כמה קרונות אחריהם מנחם בורש, בן 18 מקרית טבעון, מציע לרועי לוי להניח תפילין. על השולחן שבפניו הוא מניח דף שעליו נוסח תפילה, שיקרא. בורש בדרכו לנתב"ג. "אני צריך לנסוע לרבי עכשיו", הוא מתייחס לרבי מלובביץ' בלשון הווה. "אחד המבצעים של הרבי זה להניח תפילין ליהודים שלא הספיקו להניח על הבוקר. ראש השנה זה הזמן שקובע ליהודי איזו הכנסה תהיה לו בראש השנה, וחתימה טובה". לדבריו, "הרבי אומר שהמבצעים בתקופה האחרונה זה כדי להביא את המשיח. עד התקופה האחרונה זה היה כדי לקיים את ציווי השם". בסוף התפילה מבקש לוי לברר מה עם שירותו הצבאי של בורש, ובעוד נגד במדים במושב לידם משחק כדורגל במחשב נייד, בורש מפרט לו את דרכו המפותלת אל הפטור.

מרחק קצר לפני אוניברסיטת תל אביב הרכבת נעצרת ל-20 דקות בשל תקלה. שיטוט ברכבת מגלה את אביה יעקב מחיפה. גם היא קוראת. בכף היד. "אתה צריך מדיטציות דחוף", היא אומרת לחייל שיושב מולה. "את עושה ספורט?", היא פונה לחיילת שלידו. בהבחינה בכתבת "הארץ" מבעד למשקפיה הכחולים והגדולים, היא אומרת: "מי את? מקסימה, מקסימה", ואומרת לחייל בתקיפות: "תעבור מקום, תן לי לראות את היד שלה".

"שמת לב שאת נכנסת למצבים שאת מצליחה לצאת מהם?", היא קוראת בכף ידי, "את לא רגועה, את צריכה להספיק דברים. יש לך קו ראש מיוחד. את מאוד יצירתית, לא בתחום אחד, בהרבה תחומים. שקדנית בצורה מדהימה. את אוהבת לחקור, כשאת נכנסת למצב רוח עדיף שאף אחד לא ייכנס אתך, את צריכה להיות לבד. כשאת רוצה משהו, את נעולה על זה, לא מרפה". על הגבר לידה היא אומרת: "זה האדם הכי טוב בעולם. מוציא דברים מהכוח לפועל, ומבצע". לפתע היא פונה בחדות לאשה בצד, שלא התערבה בשיחה: "את תפסיקי לקחת את כולם עלייך! אל תגידי שאני לא צודקת!", היא מזהירה.

רכבת ישראל היא כמו קפסולת זמן. מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. נוסעים בה חילונים לצד חרדים, ערבים לצד יהודים, צברים לצד עולים והרבה חיילים. את הנסיעה הארוכה ביותר בה, שלוש שעות ו-13 דקות אורכה, אפשר לנצל גם כדי לחלום חלומות לשנה החדשה: מה יקראו נוסעי הרכבת כשייפרצו גבולותיה של המדינה המזרח-תיכונית הקטנה? כשבאמת תהיה רכבת לילה לקהיר? כשבתי ספר יוציאו טיולים שנתיים לביירות, וכשכתבים ידווחו מפמליית ראש הממשלה לדמשק? אינשאללה. שנה טובה.



מחכים לרכבת בתחנת תל אביב מרכז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו