בימים שכהן עוד לא היה כהן - ספרים - הארץ

בימים שכהן עוד לא היה כהן

עם זאת, אין ספק ש-47 אלף המעריצים, שיסעו לר"ג מחר, יהנו מהרומן הראשון והישן של כהן, שיצא אי שם בשנות ה-60 המוקדמות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המשחק האהוב לאונרד כהן. תירגמה מאנגלית: ליאורה ניר. הוצאת חרגול עם עובד, 237 עמ', 84 שקלים

וזה אפילו לא ספר חדש, אלא הרומן הראשון והישן של כהן שיצא אי שם בשנות ה-60 המוקדמות, אחרי שכהן למד תואר שני בספרות בקנדה, פירסם שניים וחצי ספרי שירה ונסע להירגע באיזה אי ביוון. מבחינתו של הקאובוי, אני אפילו לא מכירה את לאונרד כהן, אפילו שאת השנה האחרונה בחיי מלווה פסקול יציב שלו. מאז שהקאובוי עבר לעיר אני שומעת לאונרד כהן בכל מקום ובכל שעה. במטבח, בטוש, עם הסיגריה שלפני, עם הקפה שאחרי, בהתחלה עוד ניסיתי להשחיל איזה בוב דילן, סחרוף או איזו זמרת אפרו-אמריקאית, אבל לבסוף נכנעתי והכניעה היתה מתוקה.

למעשה המשחק האהוב ביותר בבית הוא, בחר באקראיות שיר של לאונרד כהן. כל שיר של לאונרד כהן, וראה כיצד תמיד הוא קולע ישירות למצב הרוח שאתה מצוי בו, לכאב שאתה שרוי בו, הפתרון גלוי בין המלים שלו ובקולו.

הקאובוי לא חושב שמגיע לי לכתוב על לאונרד כהן, למרות שהיה לי דיסק או שניים שלו גם לפני שהכרנו. לאונרד כהן ראוי שיעבדו בשבילו. קשה. הקאובוי תמיד רצה להיות דני סנדרסון ואז מאיר אריאל וב-15 השנה האחרונות הערצה יוקדת ללאונרד כהן. כשניפנפתי מולו את הספר והתחלתי לקרוא, הקאובוי נאלץ להודות שהוא כבר ניסה לקרוא את הספר הזה, בגלגול קודם, כשהספר ראה אור לראשונה בעברית, אבל לא ממש הלך לו, הוא הרגיש שזה ספר פרגמנטרי מדי בשבילו אבל עדיין הוא לא מוכן שאני אפסע ככה אל קודש הקודשים. הוא רק מוכן לתרום לי את פריט המידע הזה: מה שמעניין הוא ש"המשחק האהוב" נכתב בימים שכהן עוד לא היה כהן. הוא היה בדרך, אבל הוא עוד לא ידע. כמה מקסים לקרוא שהוא ונערתו דנו בשיריו והחליטו שהוא ראוי לתהילת עולם. ("כרוניקות" של בוב דילן, ספר מרתק לעצמו, נכתב ברטרוספקטיבה, עם אגו מלא וגדוש, מלא חן, אבל עדיין, אי אפשר להריח ממנו את רוח המאבק). וכמה שהוא נאבק כהן, ואיך שהוא נאבק, בכתיבה ובאהבה ושתי אלו נאבקות זו בזו בתוכו. לא ברור אם אחת יכולה לחיות לצד השנייה.

"המשחק האהוב" הוא ספר זיכרונות מהימים שהז'אנר עוד לא היה באופנה. זה ספר שמשרטט מפה של עולם פנימי ורגשי. גיבור הספר לורנס בריוומן נע מהילדות המוקדמת לבגרות הלא מאוד מאוחרת, והוא בן דמותו של כהן ככל שדמות ספרותית יכולה לשקף דמות מציאותית: נער יהודי עם אף גדול, אובססיה לנאצים ונשים ונטייה לילל אל הירח המלא, גם בלילות שהוא ריק. הלב של הספר הוא אותו הלב הרחב והמדמם של כהן, והמלים אולי לא נחרזות אבל עדיין עוטפות, נשפכות כקטיפה רכה.

בריוומן נע בין זיכרונותיו באמצעות הנשים שאהב, וגם אם כל אחת מהן שונה מרעותה הרי שכולן הן מוזה אחת מעתירה. ככל שהספר מתקדם ומתמקד קשה שלא להרגיש שהספר הזה מזכיר מאוד שיר של כהן: "מגדל השיר", שאפשר גם לתרגם ל"כלא השירה". בתרגום חופשי ועילג זה הולך בערך ככה "נולדתי כך, זה המצב, נולדתי עם מתנת הקול המוזהב, ו-27 מלאכים מהמקום הכי בהיר, קשרו אותי כאן לשולחן במגדל השיר... בצד השני אני רואה אותך, אנ'לא יודע איך הנהר נהיה עמוק כל כך, אהבתי אותך מותק, אי פעם שם". כהן יודע איך הנהר נהיה עמוק כל כך ובדיוק על זה הוא כתב את הספר, על סדרה של רומנים ואהבה גדולה אחת שהשתלטה על כל חושיו שסיממה אותו באושר, באורח כזה שלא היה לו צורך בשום דבר אחד. לורנס בריוומן המאוהב, מרגיש שמתחזה משתלט עליו וחי את חייו ורק מדי פעם בפעם הוא, האמיתי, מצליח לחמוק ממנה ולכתוב כמה שורות. אבל כל שביעות הרצון הזאת, הביתיות המבורכת, זה לא הוא באמת, ויש כל כך הרבה מקומות ודברים לראות ולעשות ואיך הוא בדיוק יעשה אותם אם הוא לא יכול לצאת מהמיטה שלה?

לאונרד כהן הוא לא היוצר הראשון שהתלבט בין אהבה לכתיבה, שהבדידות והכאב היו לו לדלק, אבל ייסורי כהן הצעיר שולחים מחטים דוקרות מבעד לדף. ושוב, למרבה השמחה, ולמרות רוחו של רולאן בארת, חייו של המחבר מעידים עדות משל עצמם. בריוומן הצעיר נשאר לבד, עם הגיטרה. כהן המבוגר חולק את יצועו ומיקרופונו עם אותה אשה מזה זמן רב. היופי הוא שסוף הספר, עצוב ככל שיהיה, בכל זאת מסביר למה ואיך נולדת מודעות עצמית. איך כהן אומר בדיסק של ההופעה האחרונה מלונדון? לקחתי פרוזק, לקחתי וולביוטרין, ניסיתי בודהיזם, מדיטציות ופסיכולוגים, אבל מה לעשות שהעליצות לא הפסיקה להתנגב פנימה.

האם הפסדנו סופר גדול? אומר זאת כך, לאונרד כהן, אל תתפטר מעבודת הלילה שלך. אבל זה רק בגלל שאתה כל כך מוצלח בה. אין ספק ש-47 אלף המושבעים שבין מעריציו, שיסעו לרמת גן מחר יהנו מהספר. אך הוא נועד באמת ובתמים לשרת את משוררות הלילה וזאבי הערבה, וכל מי שכלוא בקומות התחתונות של מגדל השיר.

הקאובוי חזר עכשיו והוא מביט בי במבט מזרה אימה בזמן שאני כותבת את השורות האלו, אבל אני רגועה. למרות שהוא אדם שעומד במלתו, אין סיכוי שהוא אורז עכשיו מזוודות, כי ברגע שהוא הלך החבאתי את הכרטיסים להופעה בנבכי הדירה ואני לא מגלה איפה והוא עמד חמש שעות בשמש הקופחת בשבילם. אחרי שנלך להופעה ונשמע את "הללויה" בלייב, הוא בוודאי יסלח לי שהעזתי בכלל לכתוב את הביקורת הזו. ובכל מקרה, אין לי בעיה להודות, ולא רק למען שלום בית, אני לא באמת מבינה את לאונרד כהן, אני אף פעם לא אבין את לאונרד כהן. אבל זה בכלל לא משנה. כי לאונרד כהן תמיד מבין אותי.

The Favourite Game / Leonard Cohen

לאונרד כהן בישראל: כל מה שצריך לדעת על ההופעה

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ