בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצמיד

תגובות

מה הייתם עושים לו מצאתם צמיד זהב עתיק משובץ יהלומים, שבתוכו שזור שעון זהב שווייצרי? אינכם יודעים, גם אני אינני יודע. ליתר דיוק, גם אתם וגם אני יודעים. אבל כשסופה מצאה צמיד כזה, היא מסרה אותו למשטרה.

סופה, מכרה ותיקה שלי, הגיעה לישראל מווילנה לפני למעלה משישים שנה, בשלהי הגל השלישי של העלייה. מאיזה חומר קורצו אנשים כמו סופה, וכמו החברה שלה רוזה האדומה, אמו של יצחק רבין - את זה נדע אולי רק בעתיד. בתווי הפנים הסגפניים של סופה, בין הקמטים שלה, מנשבת רוח אמיתית של חופש, שיהודי גלותי לא יכול אפילו לחלום עליה, כפי שאינו יכול לחלום על מבט פתוח ועצמאי, כמו זה הניבט מעיניה הכחולות, שדהו עם הזמן, עיניים המלאות ברוחות החופשיות של הים התיכון. ומובן שאינו יכול לחלום על גאווה מלכותית ותחושת מוסר שכזאת, מפותחת עד כדי כפייתיות.

על המעשה בצמיד סופה מספרת בשפה הרוסית, שקצת נשכחה ממנה, ולכן נשמעת מפיה מעט ספרותית מדי:

"הגעתי לבית העלמין בחולון. שם קבורים בעלי ובתי. בהתחלה הנחתי פרחים על הקבר של הבת, ואחר כך הלכתי לבעל. ניקיתי את החול מעל המצבה, מילאתי מים באגרטל השיש ושמתי פרחים. התכוונתי כבר ללכת, ופתאום על יד המצבה משהו נצץ בשמש. התכופפתי, ותראו מה זה: הבחנתי בצמיד כבד ועתיק, מזהב, משובץ ביהלומים גדולים. בתוכו היה שזור שעון זהב, שגם הוא היה מקושט ביהלומים קטנים מסביב. בחיים לא החזקתי בידיים חפץ כל כך יקר. הלב שלי דפק בפראות. כשחזרתי הביתה לקחתי מיד את הצמיד לתחנת המשטרה, שנמצאת לא הרחק מהבית שלי, ברחוב דיזנגוף. השוטר לקח את הצמיד, רשם הכל בקפדנות, ואמר שאם במשך שלושה חודשים לא יימצא בעל הצמיד, הם יקראו לי. יצאתי מהתחנה וחשבתי: ?אלוהים, הלוואי שיימצא אותו בעל הצמיד! לאבד דבר כל כך יקר זו טרגדיה גדולה'.

"אחר כך שכחתי מזה לגמרי. אבל כעבור שלושה חודשים התקשרו אלי מהמשטרה. התברר שבעל הצמיד לא נמצא, ומזמינים אותי אל קצין המשטרה. אצלו במשרד ישב רב (נראה שבמשטרה יש מדליפים). הרב אמר לי שהצמיד שמצאתי שייך לחברה קדישא, כמו כל דבר שנמצא בבית הקברות. לכן אני צריכה לחתום על מסמך שאני מוותרת על הצמיד לטובת חברה קדישא. המלים של החוצפן הזה פשוט זיעזעו אותי. ממש לא, יקירי! אתה לא תקבל כלום. לא אמרתי לו את זה, אלא רק חשבתי בראש".

אחר כך התפתחו העניינים במהירות הבזק. הרבנים, שדעתם קצת נטרפה עליהם מרוב הלהט לנכס לעצמם את הצמיד היקר, הגישו תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב. נראה שתאוות הבצע סינוורה אותם, אחרת הם היו טורחים לברר שבנה היחידי של סופה, רוני, הוא עורך דין תל-אביבי, בוגר אוניברסיטת הארוורד. ביום שבו נקבע הדיון בתיק, הגיעו שישה גברים מזוקנים וקודרים מטעם חברה קדישא. אחד מהם הסיר מיד את הכובע ונשאר בכיפה שחורה. היה ברור שזה עורך הדין שלהם. הוא הראשון שקיבל את זכות הדיבור. אי אפשר שלא לפאר ולשבח את הטכניקה הרטורית המדהימה של הסנגור. אך תוכן הדברים היה אופייני לחשיבה הדתית: הוא דיבר על יד אלוהים, על נדיבותו הבלתי פוסקת של הבורא, על קדושת מקום מנוחת העולמים של היהודי, בית העלמין (וכאן הוא לא החמיץ את ההזדמנות להשמיץ את רשות העתיקות) ועל תפקידה הרם של החברה קדישא, העובדת את ה'.

כך, בצורה כזאת, אחרי שהסתובב סחור סחור כמעט שעה שלמה, הגיע הנואם לעיקר: בהתאם לחוקי ההלכה, ועל פי הקונסנסוס הקיים בין הפלג הדתי והחילוני של החברה הישראלית - כך הוא אמר לסיום נאומו - הצמיד שייך לחברה קדישא. חמשת הכובעים השחורים התנועעו כאילו נישאו על פני הגלים, מאחר שבעליהם הינהנו בסיפוק.

אחר כך הגיע תורו של רוני. עורך דין צעיר ואלגנטי, שמיומנותו לוטשה באוניברסיטה הטובה בעולם. הוא בנה את נאומו על עקרונות הרטוריקה המשפטית של רומא העתיקה, עקרונות שפותחו עוד על ידי קיקרו וקווינטיליאן. הוא דיבר על חופש המצפון והבחירה, על רצון האדם, על זכותו הבלתי מעורערת לקניין, אפילו שנרכש כמו במקרה של הצמיד. ובמקום שאין זכות זאת, הוסיף רוני והמשיך, שם החוק כאילו לא קיים, אין דין ואין דיין, והאנרכיה חוגגת. ציטוטים מדודים של האורים והתומים בתחום הקנו לנאום שלו גוונים אינטלקטואליים מעודנים, וההיגיון החד בנה שרשרת של הוכחות וירטואוזיות. הנאום שלו ריתק לא רק את סופה, את קרוביה וחבריה, אלא גם את השופט. לכן לא מפתיע שהחלטת בית המשפט היתה מהירה. סופה קיבלה את הצמיד כבר במקום.

הרבנים ישבו זעופי פנים. אחד מהם, כנראה הבכיר שביניהם, קפץ פתאום ממקומו, נשא את ידיו השמימה ומבלי לזוז ממקומו הטיל קללה על בעלת הצמיד החדשה, על עורך הדין ועל השופטים. אולי הטיפה האחרונה שננסכה בכוס הסבלנות של הרבנים היתה החלטתו של בית המשפט לחייב את החברה קדישא לשלם את כל הוצאות המשפט, בתור הצד המפסיד. אם אכן כך הדבר, אני מסרב להבין את הרבנים: הרי זה דבר כל כך קטן לכרישים של עסק הקבורה, אחד העסקים הרווחיים ביותר בישראל!

המעשה בצמיד הסתיים בצורה די מפתיעה. סופה נתנה אותו במתנה לנכדתה, מיכל. בדיוק באותה תקופה סיימה מיכל את לימודי התיאטרון שלה ב"בית צבי". בהצגת הגמר היא שיחקה תפקיד ראשי, של הדוכסית ורה שיינה, בעיבוד לסיפור של קופרין, "צמיד הגרנאט". ממש כמו הדוכסית ורה, גם היא "הזכירה אשה אנגלייה בגופה הגבוה והגמיש, פניה העדינים אך הקרים ומלאי הגאווה, ידיה היפהפיות ועגלגלות הכתפיים המקסימה". במהלך ההצגה מביאה החדרנית דאשה לדוכסית חפיסה קטנה, שבתוכה "נרתיק תכשיטים מקטיפה אדומה". ורה-מיכל היתה אמורה להוציא ולבחון לא את "הצמיד האליפטי העשוי זהב מדרגת טוהר נמוכה, שבצדו החיצוני הוא משובץ כולו בגרנאטים עתיקים בלתי מלוטשים", אלא את הצמיד שקיבלה במתנה מסבתה, צמיד העשוי בדרגת טוהר גבוהה ובצדו החיצוני משובץ כולו יהלומים עתיקים, מלוטשים במיומנות. אבל הקהל לא הבחין בפגיעה הקטנה הזאת באמת הריאליסטית. הוא נהנה מהמשחק המלהיב של השחקנית לעתיד.

תירגמו מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו