בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פאריס שנלאתה מלחיות

סיפוריו של גי דה מופסאן רומזים על הטירוף של פאריס האוסמנית; עיר המאמצת אל חיקה באובססיה את ה"טבע" שבסביבתה אל חיקה כדי להרחיב את המעגל האורבני, ולהשליט את חוקיו עד קצה גבול האפשר

תגובות

ימי א' של בורגני פאריסאי, מאת גי דה מופסאן, תירגם מצרפתית והוסיף הערות אביטל ענבר, הוצאת נהר ספרים, 2009, 160 עמודים

פאריס של אמצע המאה ה-19 - העיר החדשה של אוסמן, פאריס ה"נקייה", רחבת השדרות ויפת הגנים - לא היתה אלא ממלכת המתים-החיים, המשוטטים המיואשים, ש"התעוררו מהחלום לגמול מאוחר, מאשלייתו של קיום אחר שבו אלוהים סוף-סוף הוגן לאחר שהיה אל אכזר, ומשנגמלו מהציפייה למקסמי אושר, נמאס להם, והם מבקשים לשים קץ לדרמה הבלתי פוסקת הזו או לקומדיה המבישה" (עמ' 129).

כך, לפחות, סבר גי דה מופסאן, שתרגומי נובלה ושלושה סיפורים קצרים שלו ראו אור לאחרונה במסגרת הסדרה הנהדרת "קלאסי צרפתי קצר" של הוצאת "נהר". בעיר נקייה זו "הורגים בצורה נקייה ורכה, שמא אומר נעימה, את האנשים המבקשים למות" (עמ' 132). מתברר שעיר זו מצאה לה דרך משלה להרוג בנעימות - גם את מי שלא ביקשו בהכרח למות בה.

הקורא בסיפורים אלה על פי סדרם ייקל להבחין בתחנות הביניים, המתעדות את מסע שקיעתו האטית של מופסאן באותה מרה שחורה של "סוף המאה". מה שמתחיל (בנובלה "ימי א' של בורגני פאריסאי" מ-1880) ב"קומדיה המבישה" של מר פטיסו, לבלר שהוטל עליו לצאת אל חיק הטבע, תם במחוות רחמים אחרונה של הטבע - "הטבע עשה מחווה של רחמים. הוא לא כלא אותנו. תודה בשם המיואשים!" (עמ' 130) - הלא היא היכולת להתאבד, למות מיתה ליברלית, לצאת לטיול של יום א' נצחי בשמורת בעלי הייסורים (בסיפור הקצר "המאלחשת" מ-1889). רמזים אחדים, דוגמת מיני הסכינים המבהיקים בסיפורים זעיר פה זעיר שם, אינם מאפשרים להתעלם מ"מבשריה" של "מרה שחורה" זו; אפילו בנובלה משעשעת כ"ימי א' של בורגני פאריסאי" אפשר להבחין בכמה הבזקי מתכת המהדהדים את שיסוף גרונו העתידי של מופסאן; ניסיון התאבדות שכשל, והוליד מסכת בת 18 חודשים של תעניות אשפוז, שבסופה מת הסופר.

מבין גיבורי הסיפורים הנכללים בקובץ הזה, דווקא מי שמצטייר כקריקטורה בלתי מזיקה של הבורגני הטיפוסי - מר פטיסו הנלעג - הוא אולי הדמות המייאשת ביותר. גיבורים אחרים אמנם אומללים ממנו, שהרי הוא עצמו אינו מודע למצבו, אך דווקא אובדן העצמיות שלו ממחיש את היטמעותו כיצור "טבעי" בעיר פאריס וב"פלורה" שלה, המכחידה בהתמדה את "פאונת" התושבים (כיסא המתאבדים ב"המאלחשת" עוטף את יושביו בריח הפרחים האהובים עליהם וחונקם בגז "משולב בתמציות-בשומת", עמ' 140). קשה שלא להיזכר, בהקשר זה, בדמותה של כלואה מ"צל הימים" לבוריס ויאן, שפרח נימפיאה גדל בריאותיה וכילה אותה בהתמדה; בסיפורים האלה גדלה העיר עצמה בריאותיהם של בניה ובנותיה, ואין מפלט מיופיה הממית.

שילובים מרתקים בין מאפייני "הטבע" למופעי העיר חבויים גם הם דווקא בסיפור קורותיו הקליל לכאורה של מר פטיסו, ולמזלו של הקורא העברי, עינו של המתרגם אביטל ענבר צדה אותם במיומנות פעם אחר פעם: "כשהתחיל הקטר לנוע, נראו חכות משתרבבות מבעד לכל הדלתות, והן הסתמרו מהקומה העליונה של הקרונות, מקצה הרכבת ועד קצה, שנראתה כך כזחל המתפתל במישור" (עמ' 39). יחסי אדם-טבע בנובלה הזאת אינם רומזים אלא על הטירוף הגלום בהגיונה המרחבי של פאריס האוסמנית; עיר המאמינה ש"הקילומטר הראשון מחוץ לעיר הוא כבר הטבע" (כשם שירו של רוני סומק), ועל כן מאמצת גם את ה"קילומטר" הזה (יער ונסן מזה ויער בולון מזה) אל חיקה, ולמעשה ממירה את השאיפה לפרוץ את מעגלי הקיום - שאיפה שגיבורי הסיפורים המופסאניים מודעים לאי-היתכנותה או חשים בה - באובססיה להרחיב את המעגל האחד, האורבני, ולהשליט את חוקיו עד קצה גבול האפשר. "גבול" זה זוכה בסיפורים שלפנינו לביטוי ציורי בדמות נהר סן, ששוליו הרחוקים נוגעים בכרי הטבע ה"אמיתי" (מסלולו של הנהר בחבל נורמנדי, שם נולד מופסאן), אך פניו הקרובים עברו מטמורפוזה דקדנטית, ונכלאו בין שתי גדותיה של פאריס.

פטיסו, הכמה יום אחד ל"אופק נרחב", משקיף מרחבת סן ז'רמן שמחוץ לפאריס על "יישובים קטנים שכמוהם ככתמים לבנים על צלעי הגבעות המוריקות. הוא הרהר בכך שבמקומות הכמעט בלתי נראים הללו, אנשים כמוהו חיים, סובלים, עובדים, ולראשונה נתן דעתו לקוטנו של העולם. הוא אמר בלבו שבמרחבי החלל, בנקודות סמויות מן העין עוד יותר, ביקומים שעם זאת הם גדולים יותר משלנו, ודאי קיימים מינים שייתכן והם מושלמים יותר! אך המרחבים גרמו לו לסחרחורת, והוא חדל לחשוב על עניינים מעין אלה שבלבלו את מוחו. או אז הפסיע לכל רוחבה של הטראסה בפסיעות קטנות, מעט מותש, כמו רצוץ מהגיגים כבדים מדי" (עמ' 65). אין זה רק תיאורו של מי שנאלם, אולי לראשונה בחייו, לנוכח גילוי ה"מרחב" (פטיסו, כתושביה הבורגניים האחרים של פאריס, ממלא את חללי הקיום שפערו שדרותיה בפטפוטים אינסופיים), אף אין זו פרודיה המבליטה את המגוחך שבגילוי הזה - זה שרטוט קווי דיוקנו של מי ש"מרחבה" של פאריס השתלט עליו כליל, ואין הוא מסוגל להתבונן בעולם אלא מבעד לפריזמה הזאת.

פטיסו הוא הרקולס הבורגני; מי שרופאו הטיל עליו "משימות" כבירות, בלתי ניתנות למימוש, שהוא עומד בהן בגבורה - גיחותיו הקצובות בזמן אל חיק הטבע. אך משימות אלה לא נועדו לכפר על חטא נורא, אלא ממחישות את "חטאה" העתידי של פאריס עצמה, את הוויית הקיום העגומה שמופסאן חזה מבשרו; העיר החיה-המתה, שנתחייתה שוב בראשית המאה העשרים, ואחר כך שבה ושקעה בקהיונה המענג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו