בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השבוע לפני 70 שנה ערכו צבא גרמניה והצבא האדום בעיר ברסט-ליטובסק שבפולין, את המצעד המשותף הראשון והאחרון בהיסטוריה

בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ממערב, והצבא האדום חדר למדינה ממזרח. כששני הצבאות נפגשו בעיר ברסט-ליטובסק, השבוע לפני 70 שנה, הם ערכו בה את המצעד המשותף הראשון והאחרון בהיסטוריה. כמעט שנתיים עברו עד שהוורמאכט כבש את העיר בקיץ 1941. ההתנגדות במצודת ברסט היתה לאחד מסיפורי הגבורה המפורסמים של הצבא האדום וגרמה למצעד ההוא להיראות כהלצה של ההיסטוריה

תגובות

1 בשעת בוקר מוקדמת מתלקח זיק אש קטן מעל נהר מוחאווייץ בעיר ברסט-ליטובסק, ובהדרגה הוא מתעגל לכדור. בחלוף כמה דקות כבר ניגר על הנהר אור משונה, שמצפין את המים מאחורי ערפל קורן ואי אפשר לראות דבר, מלבד עצמים בוהקים. בין אזור הנהר - שם שכן קודם למלחמת העולם השנייה השוק הססגוני של ברסט-ליטובסק - ובין מצודת העיר מפרידות כעשרים דקות צעידה.

מצודת ברסט נבנתה בכמה שלבים באמצע המאה ה-19, שעה שהעיר היתה בידי רוסיה הצארית. מדובר במתחם ענק המחולק לשלושה איים נפרדים. מרכזו הוא רחבה הבנויה בצורת טבעת, שבה שכן בעבר ארמון החורף. המראה יפה להפליא: עצי שיטה ושיחי לילך נשענים על תעלות המים הצרות, מדשאות מטופחות מקיפות את הסמטאות, וכשעומדים במרכז הרחבה נדמה שהבניינים והחומות מתמזגים לרצף קעור, שמשווה לה מראה של מכתש עמוק. נהר הבוג חוצה את המצודה ומעליו מונפים גשרים קטנים. על החומות האדמדמות שליד הגשרים נראות עקבות הפצצות והקליעים שפגעו בהן מלחמת העולם השנייה.

ברסט היא דוגמה לעיר מזרח אירופית, שבמאה ה-20 החליפה שליטים בקצב מסחרר. העיר, שהיתה חלק מרוסיה הצארית, נכבשה בידי הגרמנים ב-1915. במארס 1918 נחתם בארמון החורף במצודה הסכם ברסט-ליטובסק, שסיים את חלקה של ברית המועצות במלחמת העולם הראשונה. לאחר הסכם ריגה ב-1921 צורפה העיר לפולין החדשה. ליהודים, שהיוו כ-40% מאוכלוסיית העיר עד מלחמת העולם השנייה, ברסט-ליטובסק היא כמובן בריסק, עיר הולדתו של מנחם בגין.

הסכם ברסט-ליטובסק הוביל לשיתוף פעולה מעניין בין ברית המועצות וגרמניה. בשנות העשרים, אחרי חתימת חוזה הידידות בין ברית המועצות וגרמניה ברפאלו שבאיטליה (1922), חברו המדינות לכמה עסקים, בעיקר בתחום הצבאי.

בהסכמי ורסאי כפו המעצמות המנצחות על גרמניה הגבלות קשות בכל הקשור לבניית צבא: 100,000 חיילים, ללא טנקים וחיל אוויר. ברית המועצות הפכה למקום שבו הרייכסוור (צבא גרמניה) ערך תמרונים, בנה מפעלים לייצור תחמושת, ייצר מטוסים ועוד. קצינים גרמנים עברו השתלמויות בברית המועצות ובשנות ה-30 המוקדמות כבר נערכו בקרבת העיר קזאן תמרוני שריון משותפים של הרייכסוור והצבא האדום. מהעבר השני, בין 1926 ל-1933 שיגר הצבא האדום את מיטב קציניו להשתלמויות בגרמניה.

2 ב-22 בספטמבר 1939 (תאריך המצעד משתנה מספר היסטוריה אחד למשנהו, זה המועד הסביר ביותר) עמדו שני מפקדי שריון על רמפה קטנה ברחוב רחב ידיים בברסט-ליטובסק, שמכונה היום רחוב לנין, וסקרו מצעד צבאי. האחד היה היינץ גודיראן, מפקד הקורפוס ה-19 של הוורמאכט. האחר היה הגנרל סמיון קריבושיין. הוא נולד ב-1899 והיה בן דורם של מיכאיל טוכצ'בסקי, יונה יקיר וירונים אובורביץ, מפקדיו המהוללים של הצבא האדום שחוסלו בטיהור הגדול שערך סטלין ב-1937. קריבושיין, שלא עלה לגבהים מסחררים כמותם והצטיין במלחמת האזרחים בספרד, שרד את הטיהור.

שני הקצינים שנפגשו בברסט התקדמו בסולם הדרגות בשנות שיתוף הפעולה ההדוק בין הרייכסוור והצבא האדום, ודומה כי נושאים משותפים לדיון לא חסרו להם. המצעד בברסט היה יחיד מסוגו: זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה שבה צעדו שני הצבאות במשותף.

המצעד היה תוצאה ישירה של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם במוסקווה באוגוסט 1939. בהסכם היו שני נושאים קריטיים: ההסכם הכלכלי, שפירט את הסחורות שתעביר ברית המועצות לגרמניה: דלק, שמן, תבואה לבקר, פוספטים ועוד; הסעיפים החשאיים, שדנו בחלוקת מזרח אירופה. נקבע שנהר הבוג יהיה קו הגבול בין האזור הסובייטי והאזור הגרמני.

ב-1 בספטמבר פלשה גרמניה לפולין ממערב. ב-17 בחודש פלש הצבא האדום לפולין ממזרח. באמצע ספטמבר 1939 כבש הצבא הגרמני את ברסט. הצבא הפולני התבצר במצודה. המתקפות הראשונות נגד המצודה כשלו ועלו בחיים של עשרות חיילים גרמנים. כשלבסוף כבש הוורמאכט את המצודה והעיר - לאחר שהארטילריה הגרמנית צלפה בארמון החורף שבו נחתם ההסכם ב-1918 - התברר שלפי ההסכם העיר אמורה להיות בשליטה סובייטית, כולל רוב המצודה. בספר הזיכרונות שלו העיד גודיראן שהציות לקו שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב נראה לו מטופש: "קשה לי להאמין שחייל היה נוכח בשעה ששורטט ההסכם בדבר קו ההפרדה". ההסכם המקורי לא פתר אפוא את השאלות הפרטניות שעלו ולכן נפגשו שני הגנרלים ברוח ידידותית, כדי לקבל את ההחלטות הנדרשות.

הוחלט שהגרמנים יעזבו את העיר וייקחו אתם את כל הציוד שלהם, אבל כל הציוד הפולני יישאר בידי הצבא האדום. בנוסף נקבע כי ייערך מצעד משותף, שבו יצדיעו שני הצבאות לדגלי המדינות. האווירה החמימה בין החיילים שהשתתפו במצעד הוקפאה בתמונה מפורסמת: גודיראן בכובע ובמעיל בצבע בהיר עומד במרכז הרמפה, לשמאלו ניצב קריבושיין קטן הקומה והמשופם, במעיל שחור קצר יותר, בת צחוק על פניהם והם מחליפים דברים בנימה ידידותית. אולי זה המקום לציין שקריבושיין - שעל פי היסטוריונים איחל לגודיראן הצלחה במערכה נגד אנגליה והזמינו לביקור במוסקווה - היה יהודי.

המצעד בברסט סימן את שיאו של שיתוף הפעולה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, בכל האמור בחלוקת מזרח אירופה. ב-1939 הנאצים הקפידו על ביצוע ההסכם עם ברית המועצות עד לפרטים הקטנים ביותר. ואכן, באזור המצודה היו הפרטים משמעותיים מאוד: כאמור, נהר הבוג חצה את המצודה, ולכן היא חולקה בין הגרמנים לסובייטים. הביצורים בגדה המערבית הושארו בידי הגרמנים והרחבה המרכזית הועברה לידי הסובייטים. ההיצמדות לקו "ריבנטרופ-מולוטוב" קבעה שבמצודת ברסט ייערכו שני הצבאות במרחק נשיפה זה מזה.

3 אולג, היום בן 81, הוא דוקטור לספרות, עיניו ירוקות ורעמת שערו לבנה ומרשימה. התכונה הבולטת ביותר שלו היא התעקשותו, שלעתים היא מכמירת לב, לדבר על הכל בהומור. הוא היה בן 12 כשעמד עם אביו בעיקול הרחוב וצפה במצעד הצבאי. אביו עבד בבנק פולני והצטער מאוד שהגרמנים עזבו את העיר. הוא העדיף כמובן את השלטון הפולני, אבל בין הגרמנים לסובייטים, העדיף את הגרמנים. לא היו לו אשליות בקשר לצעדים שינקטו הסובייטים נגד בורגנים כמותו, שעבדו בבנקים פולניים. הוא הכיר את הסיפורים מ"הרפובליקה הסוציאליסטית" במזרח בלארוס.

אולג זוכר שזה היה יום משונה: "חלק גדול מהאנשים נשארו בבית. הרבה ילדים מהכיתה ביקשו מההורים שלהם לראות את המצעד, אבל ההורים פחדו. אנשים התאספו וצפו בו, לרוב בשתיקה. היו אנשים מרוצים, כמובן, בעיקר קומוניסטים. רוב היהודים רעדו מפחד מהגרמנים, אבל הרוב פחדו מהעתיד. אבא אמר לי לנופף בזרועות ולמחוא כפיים, הוא אמר שבפינסק (עיר במערב בלארוס) כולם רקדו ושתו כשהחיילים מהצבא האדום הופיעו שם: שתו וודקה, ספירט, בושם, שתו הכל. זרקו עליהם פרחים ודגלים אדומים, ובסוף החיילים היו יותר שתויים ויותר נחמדים. נופפנו לחיילים לשלום. הטנקים הגרמניים נסעו ברחוב, ואחריהם הטנקים עם הסמל של הצבא האדום. היה די משעמם, רצינו שיירו קצת באוויר, שיהיו מטוסים. אחר כך מיהרנו הביתה".

אביו של אולג צדק. ההיסטוריון הפולני יאן גרוס מעריך שכמיליון איש גורשו מאוקראינה וממערב בלארוס לאחר הכיבוש הסובייטי. הראשונים היו אלה שעבדו בשביל הפולנים. אחריהם באו גורמים אנטי סובייטיים, בורגנים, קפיטליסטים ועוד. אביו ואמו של אולג גורשו באוקטובר. הוא הסתתר בבית דודתו ונשאר בברסט. מאז לא ראה אותם.

4 הבולשוויקים הקימו במערב בלארוס את המנגנונים המוכרים שלהם. ברסט היתה לעיר המחוז הראשית ועד שנת 1941 עברה מתיחת פנים: באזור הוקמו בתי ספר, מכללות מקצועיות וטכניות ובית חולים, ארכיון חדש נבנה, נוסדו קואופרטיווים, בעיר הופיעו שמות רחובות חדשים, פארק אחד במאי לדוגמה. השפה הרוסית החלה מדיחה את הפולנית, האובקום (ועד החבל) והגורקום (ועד העיר) טיפלו ב"מתנגדים" באמצעות גירושים, מאסרים והוצאות להורג. במצודת ברסט התקהלו קצינים וחיילים מיחידות שונות המסונפות לארמיה הרביעית, כולל נשותיהם וילדיהם, וניהלו אורח חיים של קהילה ססגונית ועליזה.

בחודשי האביב שקדמו למבצע ברברוסה התרבו השמועות על המתקפה הגרמנית המתקרבת. מעבר לדיווחים שקיבל סטלין מגופי המודיעין (שמהם התעלם), תושבי ברסט יכלו לצפות במטוסי חיל האוויר הגרמני שריחפו מעל למרחב האווירי הסובייטי בגיחות מודיעין. ככל שחלפו הימים התרבו הגיחות, וביוני כבר נרשמו עשרות גיחות ביום. חיל האוויר של הצבא האדום לא העז ליירט את המטוסים, כדי לא להצית מלחמה. התלונות של משרד החוץ הסובייטי נחבטו בתשובות גרמניות בנוסח: הטייסים שלנו לא מתפעלים היטב את המטוסים, הם צעירים וטועים בניווט.

הגורקום סימנה אנשים שהזכירו את המלחמה המתקרבת כזורעי פאניקה ושללה את חברותם במפלגה. ואולם זרם האנשים, ובעיקר הקצינים, שהעבירו את יקיריהם מזרחה גבר ככל שהקיץ התקרב. הקצינים והחיילים שגרו במצודת ברסט הבינו היטב שבמקרה של מתקפה גרמנית, המצודה היא "מלכודת עכברים". אולם ההוראות היו ברורות: להישאר במקום.

5 בשעה 3:10 לפנות בוקר, 22 ביוני 1941, ביקר היינץ גודיראן במפקדת הפנצרים שלו, שהיתה ממוקמת כמה קילומטרים ממערב לברסט-ליטובסק. ממגדל התצפית הגבוה הוא יכול היה להשקיף על מערכי הצבא האדום, שהגנו על העיר אשר במרכזה עמד כשנתיים קודם לכן והצדיע לטנקים הסובייטיים. לא היה לו ספק שההפתעה תהיה מושלמת: "לימוד שיטתי של התנהגות החיילים הסובייטים במצודת ברסט הוביל אותנו למסקנה שאין להם מושג לגבי כוונותינו", כתב בזיכרונותיו לאחר שהתצפיתנים הגרמנים ראו את חיילי הצבא האדום מסתובבים באפס מעשה לצלילי מוסיקה של להקה צבאית. הוא לא יכול היה לדעת שגם הגנרל פבלוב, מפקד החזית, שבאותו ערב צפה בהצגת תיאטרון, הופתע לחלוטין וגם שילם בראשו על כישלונו בחיזוי המתקפה שסטלין ומקורביו הכחישו עד הרגע האחרון.

בחלוף חמש דקות, ב-3:15 (שעון גרמניה), הארטילריה הגרמנית כבר ירקה אש, וכעבור פחות משעה חצו היחידות הראשונות של הוורמאכט את נהר הבוג. גודיראן חצה את הבוג בבוקר ושמע שבמצודת ברסט מתרחשת לחימה עזה, הקשה ביותר בכל החזית שלו, ושבינתיים חיילי הצבא האדום מחזיקים מעמד ומונעים מהגרמנים שימוש בכבישים ובמסילות הרכבת שמעל נהר הבוג ונהר מוחאווייץ. גודיראן מציין בזיכרונותיו שמגיני המצודה החזיקו בה בעקשנות יוצאת דופן.

6 בשעות הבוקר המאוחרות של 22 ביוני 1941 צעדה ווליה זנקינה, בת 14, לעבר הגשר המוביל לרחבה המרכזית של מצודת ברסט. היא ואמה היו מבני המזל שהספיקו לחמוק מהמצודה בזמן ונותרו בחיים. אביה היה מראשוני ההרוגים. עשרות קצינים, נשותיהם וילדיהם נקברו בהפצצה הראשונה של חיל האוויר הגרמני, שהחריבה את מתחם המגורים במצודה. מאות הספיקו להימלט מבעד לשערי המצודה, חלקם נהרגו וחלקם חזרו כשהבינו שאין להם סיכוי לחצות את חומת האש הגרמנית. זנקינה ואמה אמנם נותרו בחיים, אבל נלכדו בידי הגרמנים. קצין גרמני החליט שווליה תמסור הודעה לחיילים המתבצרים, בעוד אמה ממתינה לה בשבי. ההודעה היתה פשוטה: עליכם להיכנע, ומיד. ווליה מסרה את ההודעה לאחד מחבריו של אביה ואחר כך שאלה, "אני יכולה להישאר אתכם במצודה?" הוא השיב בחיוב.

עד היום קשה לאמוד את מספר החיילים שנותרו במצודה באותו בוקר. מספרם, כולל נשים וילדים, היה כ-3,000. ההתנגדות במצודת ברסט היתה לאחד מסיפורי הגבורה המפורסמים של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. היו היסטוריונים שטענו כי במצודה היו חיילים רבים מגדודי הנ-ק-וו-ד (כולל גדוד להובלת אסירים), שפחדו לעזוב את המצודה מכיוון שהבינו שגם אם יימלטו מהגרמנים, האוכלוסייה במערב בלרוס תנקום בהם על הגירושים וההוצאות להורג.

זו טענה קלושה למדי, וממילא קשה להתכחש לתוצאה: הרבה אחרי שכוחות השריון של גודיראן כבשו את ברסט ונעו מזרחה, החיילים הנצורים במצודה עדיין החזיקו מעמד והסבו אבידות קשות לוורמאכט ולדיוויזיה 45 האוסטרית. כשאזל המזון ונגמרו מי השתייה, חפרו המתבצרים באדמה כדי להגיע למים. אבל מכיוון שעשרות שנים היו על אדמות המצודה אורוות סוסים, המים היו חסרי תועלת אפילו לאנשים צמאים במיוחד. בנוסף, הרמקולים הגרמניים הכריזו שמוסקווה נכבשה, המלחמה נגמרה ואין טעם להוסיף ולהתבצר. לבסוף החליטו הגברים להוציא מהמצודה את הנשים והילדים. ווליה זנקינה שוב נפלה בידי הגרמנים. חלפו עוד שבועיים עד שהגרמנים כבשו את שרידי המצודה החרבה. ברסט-ליטובסק נפלה בשלמותה בידי הנאצים. קרוב לרחוב שבו עמדו שני הגנרלים הוקם הגטו היהודי. עד אמצע אוקטובר 1942, אז חוסל הגטו, נרצחו כמעט כל יהודי ברסט, כולל זאב-דב וחסיה, הוריו של מנחם בגין.

7 ברסט-ליטובסק היא דוגמה לעיר מזרח אירופית שנרמסה שוב ושוב תחת חוזי שלום, הסכמי אי-התקפה או מחוות של ידידות. ההיסטוריה בחרה בברסט כנקודת ציון למצעד צבאי שהותיר בזיכרון הקולקטיווי אמת שלפעמים אנחנו נוטים שלא לזכור: קשה לצייר תמונה צלולה של ההווה, יותר מדי משתנים ממסכים את הראייה. הרוע הוא בדיעבד, ואין רוע שמכריז שהוא כזה. המנצחים הם בעליה של ההיסטוריה, ובמקרה של מלחמת העולם השנייה לכל אחד מהמנצחים היה סיפור משלו, עובדות שהעדיף לא לזכור, בריתות ומעשים שהעדיף לדחוק למגרש הגרוטאות של העבר.

רק לאחרונה, במלאות 70 שנה לתחילת מלחמת העולם השנייה, למדנו שהפולמוס אשר לחלקה של ברית המועצות בפרוץ המלחמה עדיין מבעבע. המודיעין הרוסי שיחרר מסמכים מסווגים, שמעידים כביכול על כוונתם של הפולנים לערער עם הגרמנים את השלטון בברית המועצות. כך מנסים הרוסים להתגונן בפני הטענה הפולנית, שהפלישה לפולין שהובילה לפרוץ המלחמה היתה מזימה מתוכננת של גרמניה הנאצית וברית המועצות. על פי ההיגיון של החומר המודיעיני החדש, ברית המועצות פשוט הקדימה את פולין במרוץ לקראת ברית עם גרמניה.

השבוע חיפשתי בין מחברות ברסט-ליטובסק את תיאור היום, לפני כשנה, שבו שוטטתי עם אולג בתוואי המצעד. עמדנו בדיוק במקום שבו עמדו גודיראן וקריבושיין בספטמבר 1939. "תפסיק לרשום בקדחתנות כמו איזו קצרנית ארורה", נזף בי הזקן, "עכשיו שמע: העיסוק בהיסטוריה הוא קיבעון אחד גדול. ההיסטוריה מדברת בשפה הקדמונית של הדם הניגר, ומתעללים בילדי בית הספר כשמאלצים אותם לשנן את הזוועות האלה. ההיסטוריה עומדת לשירות כולם, נאצים, קומוניסטים, נוצרים, יהודים, מטורפים יותר ופחות, כל אחד קורע נתח בשיניו ומרצף את השביל שניבא את הופעתו. האמת היא שאני בכלל לא מבין מדוע בחור צעיר כמוך יתעניין במצעד הזה. ראשית, אמרתי לך שלא היו מטוסים ופגזים. שנית, המצעד הזה הוא הלצה קטנה של ההיסטוריה במאה שהיום, בגיל 81, אחרי שנגמרו הדמעות, מופיעה בחלומותי כתקופה מצחיקה להחריד".



משוריינים סובייטים לצד חיילים גרמנים בברסט ליטובסק באוקטובר 1939. שמו של הקצין הסובייטי שאיחל למפקד הקורפוס הנאצי הצלחה במערכה נגד אנגליה והזמין אותו לביקור במוסקווה היה סמיון קריבושיין. הוא היה יהודי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו