אומרים בעברית "לבעור בחימה", אבל אצל אבות ישורון העברית ממש בוערת עד אחרית הימים - ספרים - הארץ

אומרים בעברית "לבעור בחימה", אבל אצל אבות ישורון העברית ממש בוערת עד אחרית הימים

אבות ישורון מבקש בשיריו, בהרבה רגעים בשירים, את מה שהוא מכנה "להשחית את הנחיתת", אבל בהשאלה משיר אחר שלו, אפשר לומר שהעברית שלו, הפתוחה לאינסוף עירובים וצירופים הופכת אותו למשורר אוטופי, אולי על כורחו. על שירת אבות ישורון עם צאת "מלבדאתה", כרך מבחר שיריו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לשון השיר של אבות ישורון פורעת סדרים לשוניים מקובלים. דווקא בראשית שנות השישים, כשהתרחק ישורון מסביבתם הדורית של שלונסקי ואלתרמן, והתקרב יותר לנוסח המאפשר דו שיח במתכונת דיבורית בשיר, ניכרה בו יותר ויותר התכונה לזהירות מ"ריקנות הניסוח", כלומר מן האפשרות שנגישותם של ענייני הכלל ללשון השירה תקל על כל חיבוט נפשי אמוציונלי שלו בשיר.

כלומר: לשון השיר של ישורון, משעה שהיא חברה אל היום יום, הלך והסתבר שהיא חוששת בראש וראשונה מליהפך לעטיפות שבהן נארזים הדברים לשימושם של אלה הכותבים ומדברים, כדברי חוקר התרבות ג'ורג' סטיינר. והדברים לא רחוקים כל כך - ואולי קרובים אפילו קירבה גדולה מאוד - למה שהעסיק את חיים נחמן ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון". גם ביאליק מדבר במסה זו על סוג של "יש" או "ישנות", אלא שלשון השיר מכסה אותו בכל פעם, ובזכות ריענונה של הלשון מחיה המשורר מחדש את העומק שהמלה נושאת בחובה בראשוניותו.

אם נקרא היטב בשירי ישורון נגלה שגם הלשון הכתובה או זו הגסה, הדבורה ברחוב, מסרבת להיקלע לעטיפות לשון. באותה מידה של אינטנסיוויות הוא מבקש את קרבתם הפיסית של חפצים ובהרבה מלים שלו הוא אף מכנה חפצים בשמות הרוצים לחקות את הפיסיות של החפץ. למשל: קורא עברי שומע אל נכון בשורה כגון "ואני מרים כל מה שאני אוסף" את המליצה של "מאשפות ירים". אבל בד בבד, בלשון הדיבור, פעולת ההרמה משמשת גם לניבול פה ארוטי או לגניבה. ובכל זאת כתב ישורון "ואני מרים כל מה שאני אוסף". היה זה כאילו הוא אומר שכמשורר יש בכוחו לשאת אפילו השתמעויות המגחכות לכאורה את הרגשת ההעדרות שהמשורר נושא בתוכו - את זכרם של מתיו שאינם לצדו בכל רגע ורגע בחייו.

החידוש הזה שבמפגש ההשתמעויות של רבדי הלשון מניע את שיריו אל תוך החיים, אל מקום שהשירה יכולה לשאת בו מחדש את הכאב ובטווח של איזו תשוקה המפעמת בלב, לא רק של אובססיית מוות. באותה המידה, כשישורון אומר "יום יבוא" בשיר הפותח את "שלושים עמ' של אבות ישורון" מקור המתח הוא דווקא העימות המסוים בין לשון הנבואה התנ"כית לבין העומק שבו חווה ישורון את יום מותו שלו כיום של הצטרפותו שלו אל מתי משפחתו.

במשלבי הלשון השונים, הקדומים והחדשים, מעיד שיר של ישורון על צורך בכיסוי לשוני במובן הביאליקאי, שכן אלמלא לשון זו, יש הרגשה, השיר היה הורס לנו את כל הסיכויים שבעולם להתנהל בין עובדותיו הקשות. אך שיר של ישורון גם מאפשר לנו, כקוראים, סבב מחשבה שני על הלשון הנהוגה בפינו.

וכך, למרות שישורון נותן גם דרור להומור - הרי קוראיו ערים להבדל בין העברית כשפת רחוב מדוברת לבין שמיעת הקול המדבר בשיר. והקול הזה של ישורון הוא עתיק מכדי להתחבב בקלות אפילו על "טהורי השמיעה" מבינינו.

בשירי ישורון לשון רחוב אינה "הסתחבקות" ברוח המקום הישראלי בכלל. הוא הולך בתל אביב ברחובות ספציפיים מאוד וללשון הדיבור הוא זקוק הרבה כדי לשזור דיאלוגים חיים עם מי שהיו ואינם עוד. דוגמה לכיסוי מעניין בלשון היא מפגש הקולות בין יונס הקבצן קטוע הרגליים לבין ישורון, בספר "שלושים עמ' של אבות ישורון". יונס הוא הראוי בעיני המשורר להיות כאיוב, ואילו הוא, ישורון, ראוי לכל היותר להיקרא "כבשת הרש העשיר", מפני שמשורר הוא עדיין "עשיר" מעצם היותו משורר, ולא מפני שמשורר איננו עני.

שניהם צועקים את צעקתם, כל אחד אל אמו שלו, אך ישורון צועק דווקא את צעקתו של הקבצן במכתב-שיר לאמו שלו ("הידעת מה יונס בוער?" כותב ישורון בשיר 3 לאמו שלו), וכמו היה ישורון המשורר צריך את קטוע הרגליים כדי "להרגיש את אמו" בחייה, לכתוב לה, לתאר לה את המצב ישירות במכתב. שיר לאמו בחסות מכתב שיונס הקבצן ראוי היה לא פחות מישורון, לכותבו כשיר (ראה "שלושים עמ' של אבות ישורון", הוצ' שוקן, 1964), אך דומה שדווקא המשורר, "הרש העשיר", יוצא חייב בדינו.

דיאלוג-מונולוגי זה בין הקבצן הקיטע למשורר (לשניהם "מונולוג משותף" יותר מאשר דיאלוג) הוא ביטוי נדיר להתנהלותו הלשונית של ישורון מתוך היום יום אל הרהורי לב שהם אבודים גם אם הם נהפכים ללשון. קשר שיכול היה להיות מיידי, ממש הרגע, איננו, והדיבור ושמיעתו נשארים בפי המוען בלבד, אבות ישורון. אנו קוראים אפוא בשיר גם את ההחמצה המוסרית של המשורר להועיל במשהו ליונס, אך גם את ההחמצה הנוספת, של המשורר, להישמע לאמו בקולו.

זה המקום אולי לצאת נגד נרגנותו הדאגנית של חיים גורי, החושש מהשתכחותה של העברית, או שמא מהשתכחותו של התפקיד ההיסטורי של "המשורר הלאומי" אשר כל הקונקורדנציה לא באה לעולם אלא בעבורו. גורי קובל בכמה וכמה ראיונות שנתן על העדר ידיעה את "המקורות", אך אין לו תשובות מדוע בכל זאת מקשיבים היום צעירים רבים לשירה ואין הוא שומע איך הם מדברים שירה מבלי משים. בכמה מקומות התריע גורי על מה שהא מכנה "נתק אסוציאטיבי" בקרב אנשים צעירים, שאם הם נתקלים בביטוי כגון אל תגידו בגת, הם לא מבינים מה משמעותו.

אסוציאציות לא הן שקירבו אנשים לקרוא שירה או להלחין שירה, וגם לא להחליט לגור או לא לגור בארץ, ואולי אסוציאציות כן נחוצות כדי לאהוב שירה, אבל ידיעתן מראש אינה תנאי לכלום. צעירים שומעים היום הרבה שירה אבל לא חיים מפי הדגמים שמייצגים בעיני גורי שירה באותו הקשר לאומי שגורי חווה שירה עברית וקורא שירה עברית עד היום.

במצרים הקדומה נקראו נושאי תפקידים מטעם המלכות "הראשון מתחת למלך". יש משהו עתיק יומין בתכונה של ישורון לקראת המוות, וככל שזה קרב הוא מנסח בשיריו צוואה שאיננה מעבירה הלאה שום תעודת בעלות על שום דבר שצבר בחייו. דומה שהעברית לבדה הגנה עליו מכל עיוות ושרירות, מצד העולם, ובעברית עצמה הוא גם ביצע את פעולת הגניזה של היקר לו מכל. כשישורון אומר "יום יבוא", הקוראים השומעים ביטוי זה שומעים אותו ממש כמו מפיו של ישורון ובקול מיוחד, כמי שכותב את עצמו כשהוא אוחז בחרט ולא בעט רגיל. זהו קול כל כך חזק, שלא די באיתור מקור האלוזיה התנ"כי כדי לרדת לעומקו. הוא העמיד את קולו כמדבר בשיר בגובה האלוזיות התנ"כיות, והוא מדבר מתוכן ולא כמצטט ממקור ידוע.

"שלושים עמ' של אבות ישורון" הוא ספר שבו ניסה ישורון לפייס רוחות, את רוחות הבית שלו, אבל שלא כאצ"ג, ישורון לא אימץ לעצמו נקודת מבט של המלך המשיח, אלא כרושם רשומות דייקן. מלכים לא כותבים, הם מצווים לכתוב על מי שהוכשר לכך. אין זו הערה הנוגעת למעמדו הציבורי של ישורון, אלא לפרסונה שרכש לעצמו, של מתעד המשרטט את דיוקנו העצמי אגב שהוא מגולל את אשמתו.

ישורון מבקש בשירים, בהרבה רגעים בשירים, את מה שהוא מכנה "להשחית את הנחיתת", אבל בהשאלה משיר אחר שלו, אפשר לומר שהעברית שלו, הפתוחה לאינסוף עירובים וצירופים - "מונותיאיזם צבעים", כך הוא מתאר את הפאלטה של הצייר אורי ליפשיץ - הופכת אותו למשורר אוטופי, ואולי על כורחו. בהשוואה זו לפאלטת הצבעים של ליפשיץ אין בישורון יחס סלחני ליצרים המוסריים שלו. חסר הבית המחובק באשמתו, שהעברית הדבורה שלו יכולה להישמע גרומה כעור ועצמות, בוער באש. אין זה דימוי של הקבצן הקיטע יונס בכעסו, זו בעירה באש לא-מודרנית.

אומרים בעברית "לבעור בחימה", אבל אצל ישורון העברית ממש בוערת עד אחרית הימים. עתיקה כמו אחרית הימים. ישורון כמו אומר לנו: "המצב מסכן, אבל האנשים גאים. אין כוח חיצוני לשיר שהוא חזק מן השיר". הבתים שבבית גרים בדירות אבל הגג גר בעולם וחיוור מן העולם. כך הרי אומרים בעברית - אנחנו שואלים "באיזה בית מספר אתה גר?" אך מתכוונים לבניין מגורים משותף. בתוך הדירות "בתים" רבים הגרים בבית אחד, והגג הוא עדיין, תמיד, עזוב וגאה. יש בו איזה אל-זמן, שונה וחריג, כי למרות שהזמן גורר עליו עלבונות, והוא מחוויר, הרי הגג נושא אותן בכבוד אחר. זה שיר שנדפס ב"השבר הסורי אפריקאי" ובהמשכו נקשר בנוף בדווי של שבט היושב בסיני כמין אוטופיה לחלום משפחתי אשר כן מתגשם.

יותר מדי מדברים על אבות ישורון כמשורר השבירה והשבר, פחות מדי רואים הקוראים את מה שישורון מכנה "מונותיאיזם" בהצבעה על הפואטיקה הגאה שלו. פחות מדי מבינים שההומור שלו הוא תגובת נגד לייסורים מתגברים והולכים והומור מתגבר לפעמים והולך עם הייסורים. גם אין טבע-דומם בשירי ישורון, אין דבר אחד בעולם שהוא "מחוסר נפש", ממש כשם - או באותה המידה - שאין דבר שפטור מהכרחו של המוות עליו.

נתן אלתרמן כתב פעם על מצב שבו יש מי שצריך "לשוב ולשים את הכורח לנר", אך הוסיף בהמשך כי רצוי "לסלק כל מפריע / וכל דוקטרינר". גם צלילי מלים והברות בשירי ישורון מוצאים סיכוי להתגלות בעצמאותם וביחידותם העיקשת, משום שהם מקבלים עליהם את העולם, על כל פגמיו ועקימות הגורל שבעטיו, כשלמות אחת.

ואילו את הציווי השלונסקאי "לזכור ולא לשכוח" ("על דעת עיני שראו את השכול", אברהם שלונסקי) בוחר ישורון לדבר ב"שלושים עמ' של אבות ישורון" כמעט בסגנון חריזה של ילדים בספרי הזיכרון של סוף-שנה - שכן שום שיר במחזור זה לא נשמע כצוואה המוצאת ניחומים בגורל קולקטיווי המצווה לזכור. אדרבא, אני כמעט רואה כאן, בעיקר בזכות או תודות לחריזה, העדר רצון מצד ישורון עצמו להצהרות שלא תועלנה. ודאי לא באמצעות שבועות מצמררות גו שמשקלן כל כך לא אישי.

אך לפעמים, ובאופן משונה, אני מרגיש שישורון קרוב בכתיבתו למשפט "אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד. אם תספרו, תיכף תתחילו להתגעגע לכולם". זו השורה האחרונה החותמת את הרומאן של סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון". "עצה" זו של סלינג'ר מעצבת את קולו של המספר ברומאן, שלכאורה לכתוב או לא לכתוב היינו הך בשבילו, שכן אולי אפשר היה לו גם לא לכתוב. אבל בכל זאת על נימת קולו המספר ברומאן אף אחד לא רוצה היה לוותר.

"בלילה יש כמה דברים שאני לא מסתדר אתם / וביניהם שהלכתי לישון מוקדם", כתב ישורון בשיר "עוד מוקדם". הזמן מגלה, נדמה לי, שקוראי שירתו של אבות ישורון הם שהלכו לישון, אף שהוא כמי שנשאר ער ודואג עלינו כל הזמן. גם אני נזהר כאן שמא אתחיל להתגעגע, ולשווא, כי הרי אם אתגעגע לא יהיה לי שום סיפור מעניין לספר, כנראה.

נגזר על ישורון שחבריו וזוכריו הם בעיקר משוררים, ונגזר עליו שיזכרו אותו בעיקר בהקשר הישראלי-פלסטיני. וכל כך למה? כי אבות כמו הילד ההוא באגדה שהוזמן לעשות למלך תספורת וגילה, אוי ואבוי, שיש למלך אוזני חמור. כמה מכוער! והילד הצטווה שלא לגלות את הסוד, אבל לא יכול היה שלא לספר אותו. אז יעצו לו לילד לחפור בו ולצעוק את הסוד אל הבור ולכסות אותו. מאגיה למתחילים. כן, לציונות היפה שלנו היו גם אוזני חמור, היא עשתה מעשים שאינם יפים, ואבות לא אהב את נוהגם של יהודים בפלסטינים, ואחרי 48' והוא כתב על כך. נו מה? מתי יסכים המלך להוריד את הכובע לפני הילד הזה ולברך אותו בברכת שהחיינו שאמרת אמת?

ברור שההקשר הזה סכר את עיני קוראיו מלגלות עוד דברים על המשורר הזה ובאה מלחמת יום הכיפורים ועוד הוסיפה קומה דווקא להקשר הזה בקריאת שיריו. עוד דבר תמוה: את ספרו של דן פגיס, למשל, "גלגול", זוכרים טוב טוב ובבחינות הבגרות מתבקשים התלמידים להשיב על שאלות הקשורות בשירו "כאן בקרון החתום". ומה על שיר 23 ב"שלושים עמ' של אבות ישורון", שראה אור כעשר שנים לפני כן? האם צוואתה של האם של אבות ישורון פחות אוניוורסלית?

במאמר אקדמי אחד שנכתב על אבות ישורון קראתי שהוא "סנטילמנליסט". אני חושב שלא. אני חושב שהוא הראשון שאמר לאלה שרוצים, למשל, להמשיך את היידיש ואת תרבותה האבודה:

ועכשיו מתעטפים ואומרים:

"השפה של הקדשים".

או:

מכל משחק

לא ידעתי

שאהיה סחר

באבא ואמא.

זיסי סתוי

קנה אצלי.

דוד פדהצור.

חנה זמר.

אף על

פי שהכול

משם, תוצרת

חוץ, מקבלים.

(...)

אשתה בבית

כל הכס

והשיר קם

על כתבו.

השיר קם על כותבו כי בכך הוא חדל לשרת, ולו גם בעקיפין, את "הזיכרון שלא יימחק" בלב נוטרי היידיש החדשים החפצים להמשיך לעולם את "שמנו הטוב" מחוץ לזמן. זהירותו של ישורון כמובן - מן המעמד הנפלה שיש לשואה בתרבות הישראלית, מובילה לאירוניה עצמית מעוררת פלצות של ישורון באומרו: "אף על / פי שהכול / משם, תוצרת / חוץ, מקבלים". אני שומע בדבריו שהעורכים של מוספי הספרות שמוזכרים בשיר עלולים שלא במתכוון להצטייר כמתווכים בין "נושא מתוקשר" - השואה שהתרחשה באירופה - לבין קהל קוראים שהם כצרכנים ישראלים בורים הכמהים למשהו מ"תוצרת חוץ", זאת בשעה שלמשורר אין אלא להפריך את השיר, כדרך להישרדות האותנטי שבו. כך אני מבין את מלות הסיום של השיר "והשיר קם / על כותבו". שירה לפי אבות ישורון אינה שפה לשימור או מציאות לשימור.

עדיין נסתרת מבינתי דרך החשיבה של הוועדות למיניהן שבוחרות את "חתום בעפרון" של דן פגיס לבחינות הבגרות בישראל, אך לא שיר המדבר על חיותנו האיומה. אמנם, בשירו של פגיס נגיעה ישירה בשואה שכן האם מסיימת את דבריה הקטועים בדרכה אל מותה מידי בנה הרוצח ב"אמרו לו שאני" ולא מספיקה לסיים דבריה. אך במה שונה חיותו האיומה של אבות ישורון בשיר זה מזו של הדובר או הקורא בשיר של פגיס? ואולי הסיבה ששיר זה לא נלמד לצד השיר פגיס קשורה בכך שישורון לא רק מבחין בגבולות גן העדן שלנו כאן, אלא עדיין מבכר אנשים ממשיים, שמדברים גם בסמלים, על פני סמלים?

את הסיכוי שראה ישורון לדו-קיום עם הפלסטינים יושבי הארץ לקח ישורון מתוך לב האסון שלו. את הרגישות שידע מילדותו כשפרצה מלחמת העולם הראשונה והמשפחה אולצה לצאת בעגלתה ולנדוד מביתה, לא שכח אף פעם: פעמים הוא מתאר בשיריו, מלב האסון, את מקור התקוות שלו. הוא מתאר איך האב הוביל את הסוס והאם הלכה כמאסף והוא לצדה או אחריה. חוויית הטלטול הזה בימי מלחמת העולם הראשונה לא קרעה כלל את המשפחה, ובעיקר לא את אבות הילד, מהסביבה הנוצרית (ומאהבתו היתרה של אבות לדמותו של ישו, שעמו הוא כה מזדהה בשיריו האחרונים "אין לי עכשיו"). ביסודו של דבר אנטישמיות ברוטאלית המשפחה לא חוותה בימים ההם. והילד אבות ישורון לא ידע מה קורה בנפשו, ומזיכרונו, כפי שעולה בשיר, הוא כותב "חזרנ העירה ולקח אותי כתם שמש על הקיר".

במקום אחד בתנ"ך נאמר על אדם שנלקח ואיננו. קשה שלא לייחס כאן קונוטציה לחנוך, אשר דווקא עליה משעין ישורון את משאלתו לחזור להיות חי להוריו ולהשיב להם את אושרם, לא רק את חייהם. ייסוריו האוטופיים, בדמות אותו כתם אור שלקח אותו הנה לארץ, ובה בעת לקח אותו מהוריו, לא היו כל כך שוברי לב בשירים שלו אלמלא היה האושר כה נתון לו. אילו רצה לכפר לעצמו על אשמתו, היה תולה את סיבת העזיבה לארץ בעיקר בחוויות המלחמה הראשונה. אך הוא לא עשה כך בשיר. גאווה פגועה שלו כאדם - לא כמשורר - באה לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שנודע על היספות המשפחה. אבל החיים, אומר אבות ישורון, אומרים תמיד "עוד מוקדם", ואין זמן יקר בשיר לאנחה עמוקה, גם אם היא תבוא עליו בהכרח.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ