קולה של אמא - ספרים - הארץ

קולה של אמא

ניסיון לקריאה ב"בלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן" כמעבדה מרתקת לניסוייו בעברית של אבות ישורון, וכדרך לעבד אובדן שאי אפשר לתפוש ולייצג. המשורר מערער בו על הברית המיתית בין דם, אדם ואדמה שהוא ממהותו של האתוס החלוצי, ומחליף אותו בקשר גופני נפשי לאם, או כפי שאמר בראיון: "אני מבשר, אני לא מציונות. אמא שלי היתה אם, אשה, לא ציונות"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מלבדאתה, מבחר שירים מאת אבות ישורון, הוצאת הספריה החדשה הקיבוץ המיוחד, 2009

בתחילת שנות השבעים התגלה לי אבות ישורון כמהפכן אינטימי. הוא היה המשורר היחיד כמעט שנגע בעבר הגלותי, המאיים על זהותו של הצבר המצוי. השירה שלו הביאה אתה דברים שחסרו במודרניזם הישראלי: עוצמה וידויית, חשיפה אוטוביוגרפית וחיבור גלוי להיסטוריה היהודית ולמרחב הגיאו-פוליטי במזרח התיכון. הוא היה המשורר הכי אימהי מפני שנתן פתחון פה לאם וללשונה באופן נועז ומפתיע, ודובב את הבזוי ואת הזר. כמו סייסמוגרף שהקדים לשמוע את דופק הזמן, עד היום מכה הראייה הקלינית שלו בחדירתה. סיפור העקירה, הניתוח בהרדמה, ההתעוררות לזהות חדשה, דחיית היידיש והבית, הלם השיכחה - כל אלה איפשרו גישה לצד שהוחרש בסיפורי ההורים. מושא כתיבתו לא היה קולקטיב ולא פרסונה מופשטת, אלא אדם בעל עולם רגשי-נפשי-גופני.

"הבלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן", שבכתיבתה החל ב-1932, קדמה בגלגול או שניים לשירו הפוליטי "פסח על כוכים" (1956) ובולטת אפילו בהיסטוריה הא-נומלית של התקבלותו. השיר נדחה על ידי שלונסקי, עורך "טורים" אז, נקרא במבוכה מסויגת על ידי אשר ברש ופ' לחובר, נדפס אחרי עיכובים רבים ב"דבר" בעריכתו של דב סדן (שטוק) (26.2.37), והופיע בתוספת פתיחה בת שבעה בתים בספרו "רעם" (1961).

בין הגירסה שנדפסה ב"דבר" לזו שהופיעה ב"רעם" (ופותחת את מהדורת כל שיריו) מפרידים אירועים שנטבעו בחייו ובשירתו: חורבן יהדות אירופה ואובדן משפחתו; מלחמת העצמאות, הקמת המדינה, שינוי שמו והיעשותו לאב. במבט לאחור נקראת הבלדה, על התקבלותה המפותלת וריבוי טיוטותיה, כמעבדה מרתקת לניסוייו בעברית ודרך לעבד אובדן שאי אפשר לתפוש ולייצג. איך אפשר לכתוב כשנשברים הקשרים המחברים בינך לבין שפת אמך, בינך לגופך? ("אסרתי על עצמי לדבר ולחשוב ביידיש, ועם זאת לא היתה לי די עברית", אמר).

בשיר הביכורים הזה היה די להניח יסוד למעשה השירי כפעולה של זיכרון ובדיעבד לבשר את פואטיקת ה"שבר" שהיתה לצליל ההיכר שלו. דומה כי שכתובו הממושך של השיר מעיד על קשייו של ישורון (אז עוד יחיאל פרלמוטר) למצוא צורה הולמת לקרע שחווה. בריבוי שכבותיו, בפתיחת הבית והצורה השירית, פרץ את גבולות הבלדה והרחיב את אפשרויות הדיאלוג עד הפיכתה לפואמה מודרניסטית. היא מאזכרת ז'אנרים מגוונים וכוללת ריבוי פרספקטיבות: אם המקריבה את עצמה ובן המקריב את אמו; סיפור שילוח הבן והולדת האם; המלטת גדי ודרשת ההר; כלבלבה אחרי המלטה והורדה מהצלב; קריאה אלגורית בנוף ועיבורה של השפלה; עבר עתיק של הברית החדשה ונטישת האם באירופה לפני פרוץ המלחמה.

מה יש בפואמה? קודם כל, הנוף על מקטעיו: ההר, השפלה, המערה, השדות, החיטים, הגדי. זיכרון גופה של האם המוטבע בנוף הוא הגרעין שממנו התפתחה עבודתו כולה, והנתק בינה לבין היילוד הוא השדה שממנו ייצר את עבודת הגעגועים. כבר פה מערער ישורון על הברית המיתית בין דם, אדם ואדמה ממהותו של האתוס החלוצי, ומחליף אותו בקשר גופני נפשי לאם ("אני מבשר, אני לא מציונות. אמא שלי היתה אם, אשה, לא ציונות", אמר בראיון).

מצד אחד מתגלגלת הזיקה המיתולוגית בין החלוץ לאדמה במפגש האירוטי בין ה"שפלה" ל"הר". ומן הצד האחר, בד בבד עם עיגונו של המיתוס בנוף, חותר ישורון לחשוף אותו כהיסטוריה: ההר המחולל על גחלים מאזכר את ישו המהלך על המים; הריקוד לקראת "אמו-טומאה", מטרים את ריקוד מותה; והלידה מתוך הנוף, מה שנדמה כמיתוס היווצרות, מתגלה כטקס היטהרות הנושא בחובו זיכרון של חילול:

ארחה לחלדי חשק ותטהר

ותהי להם למס עובדת.

וכשעלתה אל ראש ההר -

ותהר הטפלה ללדת.

תוך כדי תצפית על תנועה טופוגרפית-גיאולוגית בין ההר לשפלה (המטרימה את דימוי הבקע הגיאולוגי של ספרו "השבר הסורי-אפריקני", 1974), אנו חווים שרשרת של מעתקים ושבירות: מן הנוף לגוף האם, ממנו ללידתה שלה ולפרי בטנה, מן הגדי לנטישתה והשהיית הולדתה העצמית ועד להקרבתה כאם הייסורים או השירה. במקום הלל לכיבושה של השפלה, מכוון שיאה של הבלדה לרגע היסטורי הכורך את ניסיות הלידה בקורבן ופרידה:

ולדתה שלה היתה אתנן דמים.

חסד קבלתה אמה - איך לא הבינה למופת!

וזכר לנפשו שלה הובא אתנן תמים.

אמנם זאת פעם היא עצמה מובאת.

ומדוע מגדלנה? לא הלידה ללא רבב של מרים הבתולה, אלא דווקא הפיצול העברי-נוצרי בין מרים, אם השירה, למגדלנה - "אשה, נזירה, אלוהית". האם משום ש"מגדיאל זו מגדלנה", כפי שכתב שנים אחר כך? או מפני שסיפור הראשית שלו הוא סיפור של נתק שהוא ראה כבגידה? ושמא מפני שדווקא דמותה של המגדלית, שהיתה עדה לצליבתו של ישו ולקומו לתחייה וטיפלה בגופתו אחרי שהורד מן הצלב, איפשרה לו לעבד את האובדן - עיבוד שהיה הכרחי לשרידתו ולהיבדלותו? כך או כך, דמותה מטרימה את ה"אחר" ההיסטורי שהודחק ונעשה החל בשנות החמישים צופה תמידי ונמען סמוי של שירתו.

מרתק לראות איך בתהליך שכתובו של השיר מעביר ישורון את תיאור הכאב האימהי מדיווחו של המשורר-האוונגליסט אל קולה הרגשי של האם. כך מתבהרת חיוניותה של המגדלית להיסטוריה שירית שבה האם ה"אחרת" (המוזה הארץ-ישראלית? אם השיר? העברית?) כבר איננה "אמה" - לשון מודחקת המשרתת את סיפור הזהות, אלא "מרים המגדלית" - תודעה לשונית מורכבת המוליכה סיפור זה.

אמה מגדלית.

אמה מגדלית.

אמה מגדלית ובנה הלבן.

מרים המגדלית ובנה הלבן.

בלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן.

לעומת גרסאותיו המוקדמות של השיר, שהתמקדו בהולדת ה"אמה" מתוך הנוף המקומי ("אמה מגדלית"); במעתק מהווי המקום להיסטוריה שלו ("אמה מגדלית"); ומן ההיסטוריה לגנאולוגיה של אשמה וכפרה ("אמה מגדלית ובנה הלבן"), כותרתו הסופית - "הבלדה של מרים המגדלית ובנה הלבן" מטעימה את שיוך הדיבור השירי לאם:

אחזה לי: בא אתה -

ולא הגד לי: למה אנכי?

השיר בגירסתו המאוחרת מאזכר את המבנה המסורתי של "סטאבט מאטר" (עמדה האם) המלחין את קולה של מרים הבתולה כחלק מסיפור דרך היסורים של ישו. אלא שישורון מחליף את שבעת הבתים של הפונים באופן מסורתי למרים בעשרה בתים של דיבור ישיר של המגדלית - אם הייסורים. כך בעודו אוסר על עצמו לכתוב בשפת אמו, ישורון מייבא לשירה הארץ-ישראלית הדים מהסטאבט מאטר ומפיק מהעברית צליל זר שהוא צליל אם ("הו מריה", יכתוב במחזור האחרון לפני מותו); בד בבד הוא מתזמר יללות תן וסצינה ביתית של המלטה ( "וי מנחום / וי מתחום") המלוות את האם במלוא קולה ורוקמות צליל ביתי-עברי לתוך המנון הנוצרי.

בהיפוך לציפייתנו מפיטה, אנחנו עדים לא לאם הנושאת בזרועותיה את גופו השבור של הבן, אלא לבן הנושא בזרועותיו את גופה של האם (וזה באמצע שנות השלושים):

ךי אהבה צחרחרת מבשרה מבהקת

ורחמה היא מכלכלת - עד לא יאמן...

וכשנפלה דלקה עלתה היא... לחיים שובקת

לכל אם - לעצבון. אמן.

גם אם בדיעבד נקרא את הבלדה כ"קדיש", טקס זיכרון שיש בו מן הכפרה, מה שחדש וקורע לב בשיר הוא הדיאלוג בין קולו של הבן לקולה הברור של האם. ככל שישורון מתיך עבריות קדומה במקורות נוצרים ויהודיים, מצליב את מגדל עם כפר נחום, את מרים עם מגדלנה, מערב את קורבן האם באתנן השיר, יצור הכלאיים שהוא בורא מתוך הבלדה העממית, הוא דיבורה של האם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ