בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קבוצת הדתיים לשעבר, שאינם רואים בחילוניות חלופה הולמת, עדיין מחפשת זהות החדשה

הם עזבו את הדת אבל אינם רואים בחילוניות חלופה הולמת. לקבוצה המתרחבת בהתמדה של דתיים לשעבר, דתל"שים, החיפוש המתמשך אחר הזהות החדשה שמתכתבת עם זו הישנה נהפך למטרה בפני עצמה. בתוך כך הם בונים קהילות משלהם ויש שאפילו אומרים בחיוך, שהיו רוצים שהילדים שלהם יהיו דתל"שים

תגובות

באחד מלילות החורף הקרים בירושלים, לפני כשנתיים, התעוררתי בבעתה. בדמדומים שבין שינה לערות נשלחה כף ידי אל מעל לעיני העצומות בתנועה שאין לטעות בה. זה קרה כהרף עין, אך הממשיות של המחווה המסוימת המתלווה ל"קריאת שמע שעל המיטה" - הצמדת ארבע אצבעות מעל לעיני האחת והאגודל לעין השנייה כעין גג - טילטלה אותי. אחרי ככלות הכל, הפעם האחרונה שקראתי קריאת שמע לפני השינה היתה לפני יותר מ-25 שנה.

הטקסט הארוך של תפילת הלילה הזאת נשכח ממני ברובו. פרט, כמובן, לפתיח רב הרושם: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אח-ד", שאותו בוודאי אדע לדקלם גם אם אי-פעם אאבד את זיכרוני.

בחושך, בחלוף רגעי הטשטוש, ניסיתי להבין את משמעות דרישת השלום הזאת מנבכי התודעה שלי. זה לא היה זיכרון מתוק, מעין גרסה דינקותא, אלא אותות מועקה קדומה - שמא נרדמתי בלי קריאת שמע - שנצרבו עמוק בין רובדי הזיכרון שלי. תהיתי מה עוד נותר שם בעומק המגירה מחוויית החיים של הילדה-נערה בצמה הארוכה וההדוקה לאחור, שהייתי. מבעד למסך המורם לרגע נגלו לי עקבות היראה שהיתה חלק בלתי נפרד מחיי הדתיים. יראה שהוחדרה ללא הרף בנפשות התמות של בנות הסמינר בית יעקב בתל-אביב שבו למדתי, וגם בי.

שיעור ברוח תורת המוסר שנחקק בי במיוחד עסק בכניסתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים בבית המקדש, עטוף כולו בלבן. על כך נאמר במדרש רבה, מגילת קהלת: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". כלומר, בכל עת עליך לחשוב שתמות בו ביום. עליך לחזור בתשובה ולכפר על חטאיך, כדי שתמות נקי ללא רבב. בגיל שהעולם ניבט בצבעי שחור ולבן, הקריאה הזאת לטוהר לבב ולאימת מוות גם יחד נדמתה בעיני לתמצית השאיפה הדתית.

בשלהי הלימודים בבית הספר התיכון היתרגם האידיאל הזה להחלטה לדבוק כל-כולי בחינוך הדתי שקיבלתי בסמינר. ייתכן שהיה נכון לי עתיד מזהיר לו דבקתי בכך לאורך זמן. אבל למען האמת, תקופת הצדיקות שלי, שבה ניסיתי לקיים קלה כחמורה, ובעיקר להתרות באחרים ולמרר את חיי אמי בדרישה להקפיד על הלכות שונות - היתה זיוף אחד גדול. מעולם, גם לא בתקופה שניסיתי להתנדנד בתפילה באדיקות, לא הרגשתי באמת התרוממות רוח. עיני נותרו יבשות אפילו בעת שהחזן קונן את הפיוט "ונתנה תוקף", הנחשב לפסגת ההתעלות בתפילת יום הכיפורים. צמתי רע ושנאתי כל שנייה. ככלל, לא הצלחתי לפענח את משמעות האל או קיום מצוותיו בעבורי. ככל שהתבגרתי גם הלך וגדל בעיני הפער בין הרטוריקה לצביעות החברתית. ובסופו של דבר, פרויקט הזהות שלי כבת בית יעקב מן המניין קרס בתחושת מיאוס אדירה ומשחררת כאחת יחד עם כל התורה כולה: ההלכות, הציוויים הגלויים והסמויים.

זו היתה נקודת אל-חזור. בעקבותיה ניתקתי את הקשרים הרגשיים והחברתיים עם הקהילה שגדלתי בה, בבני ברק. ולאחר שקפצתי מעבר לגשר, שוב לא הבטתי לאחור.

אין אלוהים, פאק איט

החוויה הלא-מודעת שלי באישון לילה לא הפתיעה את ד"ר יהודה גודמן, פסיכולוג ואנתרופולוג של הדת מהאוניברסיטה העברית. גודמן, אף הוא דתי לשעבר, סיפק אנקדוטה משלו. לפני שנים, ביום שלג קר במיוחד בחו"ל, כשחבש כובע צמר לראשו, הרגיש לא נוח. "זה היה שנים אחרי שהסרתי את הכיפה", הוא מספר, "אבל לרגע הייתי בטוח שהכיפה מפריעה. הכיפה היא חלק מהעור שלך, והיא נוכחת שם הרבה שנים אחרי שעזבת".

גם מני פיליפ, זמר חרדי מפורסם בעברו ובימאי סרטים בהווה - שהציג לפני כשבועיים את סרט הסטודנטים שלו, "החוטא", בפסטיבל הסרטים בוונציה - נזרק לפעמים באחת ל"אני" הקודם שלו. למשל, כשהוא נחנק מהתרגשות לשמע שיר של הזמר החרדי מרדכי בן דוד, המנוגן ברדיו. פיליפ ערך זה כבר מסע להכרת מוסיקה חילונית והתוודע לביטלס ולמוסיקה קלאסית. הוא השיל כל סממן ל"עגה דוסית", כלשונו, בסגנון השירה שלו. אבל למרות הכל, הוא אומר, יש מוסיקה חרדית שמצליחה לגעת בך ברגש, "בגלל הילדות שלך. היא מהפכת בטן".

נפגשתי עם פיליפ, תשע שנים בחוץ, כדי לדבר אתו על סצינה קורעת לב בסרטו הראשון "ויהי חושך ויהי אור", המגולל את הסיפור האישי שלו ושל אחיו שיצאו בשאלה. התמונה ההיא מתרחשת במסיבת פורים של האגודה ליוצאים בשאלה, הל"ל. פיליפ שר מעל הבמה את אחד הלהיטים הנוגים שלו מפעם: "אמר רבי ישמעאל", אל מול קהל של יוצאים בשאלה, בלבוש חילוני לגמרי, מוקצן אפילו בגלל פורים, חלקם מאופרים בכבדות. והם שרים אתו בדמעות.

אף אחד לא יוכל להבין את ההבלחות הללו לתרבות הקודמת, לחיים הקודמים, חוץ אולי ממהגרים. יותר מנוסטלגיה, זו מעין חזרה במכונת זמן לזהות שהשלת, בעקבות מאיצים רגשיים כריח, צלילים, תמונה אקראית. הזהות האחרת צצה בחלומות מקרקעית התודעה גם כשאת מנסה להחניק אותה. בשנים שבניתי את עצמי בתל-אביב, הטרנספורמציה שעברתי כחילונית, בת העולם הגדול, היתה מושלמת למראית עין. הזיכרונות, הקולות, השמות המתחברים לפרצופים המוכרים של ילדותי נמוגו אט אט ויחד אתם הפסוקים, ההחמרות, הצווים ונגינת הדיבור של הקהילה שעזבתי. אבל עם הזמן, חלק מזה צץ מחדש בחיבורים והקשרים מפתיעים ומרגשים. הביקורתיות, החשיבה החתרנית שלי, התחדדו בשנים שהייתי אזרחית במשטר דיקטטורי. האיפוק שלי, השלווה למראית עין, הם תוצאה של חינוך ספרטני בחברה שבה אסור לצאת מגדרך. שפת הגוף שלי עדיין דוסית בחלקה, מעירים לי הקרובים אלי.

פיליפ, בן 40, שדמותו כיום, קירח ומרכיב משקפיים עגולים, נדמית כסטריאוטיפ של הטיפוס החילוני השמאלן, מספר שלאחרונה חזר להתפלל. תפילות אישיות, הוא קורא להן, או ייחולים. "כשאתה מייחל למשהו, אתה חייב שיהיה לך מאזין. זה כמו שאתה מבקש תמיד לדבר עם האחראי, המנהל, כי כך יהיה סיכוי שמשהו יזוז. אין לכל זה קשר לאמונה באלוהים. יש בזה ילדותיות. נאיוויות. בינינו, גם אלה שמאמינים בו יודעים שהוא עסוק. הם יודעים שזה לא באמת מגיע אליו, ועדיין מבקשים".

פיליפ משמש כיום החזן של הקהילה הרפורמית בקריית אונו וגר ברמת גן. באחרונה הוא עסוק בהקלטת דיסק חדש של מוסיקה דתית שרחוק מרחק רב מהסגנון ה"אוי בוי בוי" של פעם. ודווקא בזכות החיבורים החדשים הללו לשירה ולתפילה הוא יכול להרשות לעצמו להביט בהשלמה בתהליך שעבר. "כשאתה חוזר בשאלה, קודם כל הכל מתפרק. בעיקר הקשר בין אמונה באלוהים לדת ומוסר. בהתחלה אתה נהיה פסיכי. הרי אין אף אחד שיעניש אותך ואז אתה יוצא החוצה ומחפש את המוסר החדש. בשנים הראשונות אתה גם לא מתפלל. אתה מנסה להבין את הגבולות שלך. אבל אחרי זמן אתה אומר לעצמך, אין אלוהים, פאק איט, אבל אני רוצה להרגיש".

סרוגים או תלושים

העיסוק בעיצוב הזהות הלא-דתית וגבולותיה הרבה יותר טבעי ומובן כיום ממה שהיה כשאני נפרדתי מהחרדיות שלי בשנות ה-80. לקבוצה המתרחבת בהתמדה של דתיים לשעבר, המכנים את עצמם דתל"שים, החיפוש המתמשך אחר הזהות החדשה שמתכתבת עם זו הישנה נהפך למטרה בפני עצמה, משום שאינם רואים בחילוניות חלופה הולמת.

אלה הם בעיקר צעירים בשנות ה-20 המאוחרות לחייהם, או בני 30 פלוס, שבאים מחוגי הציונות הדתית (אחיהם החרדיים מכונים חרדל"שים), אינם מנהלים אורח חיים דתי ואינם רואים בהלכה מסמך מחייב. התופעה שורטטה יפה בסדרת הטלוויזיה "סרוגים" בדמותה של הודיה, שמתלבטת לאורך העונה הראשונה אם לעזוב את הדת.

"העשור האחרון הוא העשור של הזהות", מסביר גודמן. "בעקבות מלחמת יום כיפור יש שבירה של ההגמוניה השלטת, של החלוקה הפוליטית הישנה, של הדתיות הישנה, עם הצעת חלופות שונות כש"ס או גוש אמונים בשנות ה-80. בעשור הבא נוצר מעין שוק של זהויות ולגיטימציה להרבה קבוצות המתארגנות סביב זהות". הדתל"שים, אומר גודמן, הם עוד קבוצה המתקיימת לצד הנהייה אחר העידן החדש, או התחזקות של תנועות כמו ארון הספרים היהודי ובתי המדרש השונים.

דומה שאינם מסתכלים אחורה בזעם, או בכאב, אולי מכיוון שלא ניתקו ואינם מעוניינים לנתק את כל החוטים הדקיקים הקושרים אותם לקהילה הדתית. בעיני מי שמכיר רק את האופציה של הטוטליות, כמוני, של או-או, סירובם להציב את עצמם בקטגוריות המוכרות של דתי או חילוני נראה מוזר. אני שומעת את המלה תלוש בתוך הדתל"ש. האם התלישות הזאת גורמת לדתל"שים ליצור לעצמם קהילות משלהם? זה עוד הבדל עקרוני בינינו. אחרי החברה הלוחצת בבני ברק, נשמתי אוויר פסגות כשפניתי לחיים אנונימיים בניו יורק. ואילו הם מחפשים הכרה ותמיכה מצד דתל"שים אחרים. כמה מאות חברים רשומים בשלוש קהילות גדולות של דתל"שים בפייסבוק. בירושלים חיים כמה מעגלים של דתל"שים המצויים בקשר זה עם זה מאז ימי התיכון. רובם אף מתגוררים בשולי הבצה הידועה של הרווקים והרווקות הדתיים בעיר, ובאחרונה מתהווה גם בתל-אביב קהילה כזאת. כמה עשרות אף השתתפו בשבתות-דתל"שים שאירגן הפסיכולוג דרור גולן, אף הוא דתי לשעבר.

האם אחרי ככלות הכל, המאפיין החזק ביותר של הדתיות הוא הדבקות בקהילה ולא האמונה הדתית? גולן, בן 33, דוקטורנט במחלקה לפסיכולוגיה בבר אילן, הנשוי לדתל"שית ואף עשה את הדוקטורט שלו על יוצאים בשאלה, מסכים שהקושי והניכור בתהליך מעוררים רצון לחלוק את ההתמודדות עם הדומים לך. אך לדבריו, מדובר באנשים שאינם מאופיינים בפסיחה על שתי הסעפים אלא ברצינות דווקא, שאיפיינה אותם גם כשהיו דתיים. "אלה שחיפפו בתיכון מורידים כיפה בצבא וזהו, לא נשמע עליהם. רבים מהדת"לשים הורידו את הכיפה רק אחרי שסיימו מסלול דתי מלא והיו בהסדר או במדרשה. הדחייה של עזיבת הדת מלמדת על ההתחבטות והחיפוש".

ליוסי סאמט, בן 32, עד לאחרונה מדריך בתוכניות "תגלית" המארחות נוער יהודי-אמריקאי בישראל, "הנרטיב של הדתל"שים" כדבריו מתאים לשלב זה של החיים. אבל שום דבר אינו סופי ומוחלט. בתיכון הרטמן שבו למד בירושלים העיסוק בזהות היה מוגבר, טבעי, הוא אומר. וממילא, "לא הייתי חזק בדתיות". לדבריו, חש תמיד שהפרקסיס הדתי ריק מתוכן. שיגרה ותו לא. אמנות, מוסיקה, ספרים, סרטים מרגשים אותו, לא בית כנסת. לעומת זאת, השייכות למגזר הדתי רגשית מאוד, הוא אומר. בחבורה שלו - דתל"שים בוגרי התיכונים הרטמן והימלפרב בירושלים, המשחקים כדורגל פעם בשבוע - יש גם כמה חברים דתיים. "דתיים הם אנשים שקל לי לתקשר אתם. החילונים יותר הטרוגנים. אני צריך ללמוד להכיר אותם".

אף שאינו חובש כיפה, נראה שסאמט לא כופר באידיאל הדתי. "הרב סולובייצ'יק אמר שדתיות היא מאבק מתמשך", הוא אומר. "אני מרגיש שהזהות הדתית ככלל מבוססת יותר, שבבסיסה יש התלבטות. החילונים רובם לא חקרו את הזהות החילונית שלהם. החיים שלהם הם חיי נוחות והם פחות מאתגרים אותי".

לילך רובין, דתל"שית בת 38, חושבת הפוך על סוגיית הבחירה. "בתיכון תמיד אמרו לנו שלחילונים אין זכות בחירה. זה שקר וכזב", היא מרימה את קולה. "ואין יום שאני לא חושבת, איך יכולתם לעבוד עלי? אני קמה כל בוקר עם שאלת זהות. דתי, איזו שאלה יש לו, ללכת למניין זה או אחר? הוא יושב ומישהו אחר בחר בשבילו וסידר בשבילו את החיים". רובין, העוסקת בתקשורת ויזמות תוכן, עשויה להיראות חילונית להכעיס. היא אם לתינוק בן שלושה חודשים, גרה עם בן זוג אך בחרה שלא להינשא כדת משה וישראל. היא אינה שומרת שבת ולא תצום ביום כיפור. "ולא מפריע לי שאומרים לי שאני אנטי. כן, אני אנטי לכל טקסיות באשר היא". אבל היא גם לא מרגישה חילונית. אז מה היא?

רובין עברה את תחנות החינוך הרגילות במגזר הדתי-הלאומי. התחנכה באולפנה. היתה קומונרית בבני עקיבא. אבל מעולם לא הרגישה נוח בתפילה. "לא הרגשתי צורך לדבר עם אלוהים. בגיל 17 כבר שאלתי את הרבנית באולפנית, למה את מאלצת אותי להגיד כל יום אותם קטעים. היא העיפה אותי, אלא מה". אחר כך למדה בבר אילן. שם קרה השבר, היא אומרת. "התחלתי לצאת לדייטים והרגשתי שזה לא מתאים לי להמשיך לשחק את המשחק. שאני צריכה להחליט על מה מותר ואסור לדבר, איפה אני נמצאת מבחינה דתית". מנגד, לא מצאה את עצמה בתל-אביב, ולאחר תקופה קצרה עברה להתגורר בירושלים. "מהרגע הראשון שלך בחברה החילונית אתה מבין שאתה לא חלק מהם ולעולם לא תהיה", היא פוסקת. "אתה יכול לאמץ ז'רגון דיבור, קודי לבוש או התנהגות, אבל זה לא זה. בירושלים הרגשתי שיש לי חופש לעשות מה שאני רוצה ויש שם מקום לכולם. ואולי משום שזו עיר הקודש, אתה לא צריך להיות דתי ויכול להיות מה שבא לך".

הון תרבותי

ואמנם, ההגדרה של דתי לשעבר הולכת ומתרחבת. ארי אנגלברג, בן 40, דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, מגדיר את עצמו דתל"ש מסורתי. כלומר, שומר שבת. "גם אם אתה מתנער ומחליט לבדוק אופציות בחוץ, אי אפשר להתכחש לזה שאורח חיים דתי נטמע בך והוא חלק ממה שאתה, חלק מהנפש". לדבריו, "דתל"שים מרגישים שיש להם הון תרבותי גבוה, כהגדרת הסוציולוג בורדיה, שיש ערך לסחורה שלהם של הידע היהודי, של ידיעת שתי שפות שונות, הדתית והכללית. יש בכך תלישות מסוימת אך גם כוח. והם אינם רוצים לוותר על כך".

אנגלברג, הכותב את הדוקטורט שלו על הבצה הדתית הירושלמית וסוגיית הרווקים והרווקות המעסיקה אותה, טוען שלא במפתיע דתל"שים מעוניינים להכיר בני זוג כמותם, כי הם סבורים שיבינו אותם יותר. "ברור שכל אוצר האסוציאציות שלך הולך לאיבוד כשאתה עם בן זוג חילוני. אבל רבים מהדתל"שים מדברים על קושי הרבה יותר עמוק לתקשר עם בני זוג חילונים, ובמיוחד - כנראה בגלל ההפרדה בחינוך הדתי - קושי בהבנת קודי ההתנהגות שבין המינים. בחורה אחת סיפרה שקיימה יחסים מיניים שלא ברצונה, מפני שהדברים התקדמו מהר מדי והיא פחדה שהבחור החילוני ילגלג עליה שהיא דוסית".

מה אם כן עדיף, לחתוך באבחה אחת או לחטט בפצע? זה כנראה לא נתון לבחירה, ובשני המקרים יש כאב. רובין מתארת תהליך ממושך, קשה וקורע. "אתה עסוק בשאלות על אלוהים, מתלבט אם הדרך שאתה בוחר היא נכונה. יש בתהליך המון בדידות. כל עוד ההגדרה העצמית שלך תקועה, הכל תקוע. העבודה, בן זוג, חברים. לקח לי זמן להרגיש נוח עם עצמי". אבל, לדבריה, לא היתה מוותרת על כך ולא היתה עושה זאת אחרת.

דתל"שים כמו רובין, שמצאו בני זוג ומתחילים להקים משפחה, מדברים על כך שהיו רוצים שהילדים שלהם יהיו דתל"שים. הם אומרים זאת בחיוך, מודעים לסתירה שבאמירה הזאת. אבל יש בה גם גרעין של אמת. אנגלברג וגולן חשים שמדובר ב"מגזר חדש הרוחש מתחת לפני השטח", שנבנה מתוך ביקורת על החברה הישנה אך גם מתוך נוסטלגיה והערכה. הם סבורים שכאשר הדתל"שים, שכיום הם ברובם רווקים ורווקות, יקימו משפחות, הם יפתחו בתי ספר משלהם, ויפרו וירבו מאוד.



איור: קרן תגר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו