שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יולי 1913

לו רק הייתי אתך, פליצה, ולו רק היתה לי היכולת להבהיר לך הכל, לו רק היתה לי היכולת לראות הכל בבהירות. אני האשם בכל. הרי מעולם עוד לא היינו מלוכדים כל כך כמו שאנחנו היום, "כן" זה שאמרנו שנינו יש לו עוצמה נוראה. אבל הדבר שעוצר בי הוא צו מן השמים, ממש כך, פחד שאין להפיגו, כל מה שנראה לי לפנים חשוב יותר מכל, בריאותי, הכנסתי הצנועה, הווייתי העלובה, כל זה, שגם יש לו הצדקה כלשהי, נעלם מפני שהפחד הזה, כאין וכאפס הוא לעומת הפחד הזה, ודומה שאינו משמש לו אלא תירוץ. פחד זה, אם לדבר בגילוי לב גמור (ותמיד הייתי גלוי לב כלפייך, לפי מידת המודעות העצמית באותו רגע), כדי שתכירי בי סוף-סוף שמטורף אני, הוא הפחד מפני הקשר, ולו עם האדם האהוב ביותר, בייחוד עם האדם הזה. איך אסביר לך את מה שלי הוא מחוור כל כך עד שהייתי רוצה להסתירו, כי הוא מסנוור אותי! והנה שוב הוא נהיה לא מחוור, כמובן, כשאני קורא את מכתבך הנחמד, המלא אמון, והכל נראה בסדר גמור ודומה ששנינו עתידים להיות מאושרים.

האם את מבינה זאת, פליצה, ולו גם מרחוק? יש לי הרגשה ודאית שבעקבות הנישואים, בעקבות הקשר, בעקבות חיסולו של הלא-כלום הזה שהוא אני, יקיץ עלי הקץ, ולא רק עלי כי אם גם על אשתי, וככל שאוהב אותה יותר כן יהיה הקץ מהיר ונורא יותר. ועכשיו אמרי בעצמך מה עלינו לעשות, כי כל כך קרובים אנחנו זה אל זה, שאיש מאתנו, כמדומה לי, אינו יכול עוד לעשות משהו בלי לקבל את הסכמתו של האחר. חשבי גם על מה שלא נאמר! ותשאלי, אענה על הכל. אלוהים, באמת הגיע הזמן להפיג את המתח הזה ואין ספק שמעולם לא עונתה נערה על ידי האדם שאוהב אותה כפי שאני אוהב אותך, עינוי נורא כל כך כמו שאני נאלץ לענות אותך.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ