${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בספרה החדש, חסד, מאלצת טוני מוריסון את קוראיה להשתחרר מכל מה שהם יודעים על טוב ורע

תגובות

חסד טוני מוריסון. תירגמה מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 171 עמ', 84 שקלים

"אל תפחד": כך נפתח הרומן "חסד". את המלים הללו מפנה הגיבורה, פלורנס, לגבר שהיא אוהבת, ושאינו משיב לה אהבה; היא חוקקת אותן על קיר הבניין המפואר שהוקם באחוזה שאליה הובאה כשפחה כשהיתה בת שמונה. אבל אלו גם מלים שמופנות כלפי הקורא בספרה החדש של טוני מוריסון, משום שהכניסה אליו, אל הספר, טעונה ביראה גדולה. אין זו ספרות שנקראת כלאחר יד: הסמיכות שלה, תובענותה, אינן מאפשרות זאת. הן מחייבות דריכות והתמסרות. בעולם שמוריסון בוראת אין הפוגה: היא רוצה את הקורא לעצמה, כל כולו לעצמה, ללא שהיות. אז היא משעבדת אותו ומערסלת אותו חליפות, בתנועת ערש של חריפות ורוך, קשיות וחמלה. מי שנכנס אל תוך "חסד" נדרש מבלי דעת לוותר על עצמאותו, להשיל אי-אמון ומחשבות כפירה. הרי אוהבי ספרות הם דתיים, גם אם מחוץ לקריאה הם חילוניים לגמרי; לדת הקריאה יש טקסים וחוזים משלה, ונוצרים בה יחסי כניעות והלכות אמונה. הספרות של טוני מוריסון היא מקום למאמינים.

ובבית הזה, של הסיפור, יש - בראש ובראשונה - ארכיטקטורה מרהיבה. בכל רומן של טוני מוריסון הארכיטקטורה משתנה, אולם היא תמיד קודמת לסיפור עצמו, מקיפה אותו, מצויה לעצמה: ברומן הזה היא מסדרון ראשי, שממנו מתפצלים חדרים. מי שקוראים פוסעים במסדרון הראשי, הוא סיפור המסגרת, ומדי זמן מוזמנים להיכנס להסתעפויות, לשוטט בהן, ואז לחזור על עקבותיהם. אבל אם יביטו אחורה, לאחר שחצו את הבית, יגלו שלא היו מסדרון וחדרים, בוודאי לא ממשיים כפי שנדמו בתחילה: זה היה אולם רחב ידיים, רק אחד, פתוח לרווחה. איך זה יכול להיות?

מוטב להותיר זאת כקסם, כמו שמוטב להביט בקליידוסקופ מבלי לדעת דבר על השתקפויות, עדשות ומראות. ומוטב לדמיין את מה שנחשף חרות על גבי הכתלים - המלים "אל תפחד", והסיפור של פלורנס, סיפור על אמהות, חירות ואהבה - כמעשה מרכבה. ויש שם קסם, קסם פגאני, שאינו תובע דבר מלבד התמסרות היפנוטית. מוריסון כותבת ספרות פגאנית, שקודמת להגדרות כמו "ספרות אנטי-ריאליסטית", או "פנטסטית", שמבקשות למסגר את הידע שהיא אוצרת, או להסגירו. בוודאי שיש שם ידע אחר: ידע שנחשף עם דיוקנו של כלב באדים של המים הרותחים בקומקום, של בובה מקליפות תירס, שיושבת על מדף ואיזו רשעות משטחת אותה בפינת החדר. יש סימנים שתובעים הסבר, יש אזהרות ונחמות בתנועת החפצים, באוושת הרוח, בצבע העלים: כל אלו מספרים סיפור בראשיתי, שכבר אי אפשר להסבירו במלואו, בעולם שכולו חתירה לשליטה. מי שמהלך בבית נעשה קשוב לו, מהלך בעיניים פקוחות, מתנער ממה שמסמא אותן: מידע על מוסר, כפירה וצניעות, על תשוקה ועל ריסון.

וגם מהידע על הטוב ועל הרע צריך להשתחרר, כדי ללמוד אותו מחדש, ומוריסון היא סופרת שמבקשת להקנות ידע חדש באמצעות השפה. היא מפרה את המכניזם הלשוני שכורך יחדיו את הדמות האפריקאית עם מנעד המלים שמעצבות אותה בדמיון, עוד טרם נוכחותה: שחורה, כהה, אפלה, חשוכה; משחררת את הדמות האירופאית מהלובן הנקי, הבהיר, השקוף; את האשה מהעדינות ומהמסירות, ואת הגבר מתירה מהחוזק ומהתאווה. היא מערבבת מין בשאינו מינו - כמו מכשפה מעל נזיד - רוקחת יחדיו דמויות שחורות ובהירות, נשיות וגבריות, מטשטשת את סימני הגזע וסימני המגדר, מבלבלת את הסימנים שהקוראים רגילים לתת בדמויות, ובבני אדם, עוד לפני שהם מזהים את פניהם.

לכן היא כותבת על עבדות; היא חוזרת לעבדות, כי העבדות רק שינתה את פניה. עדיין בני אדם משועבדים לצבע עורם, למינם, למעמדם; עדיין חשופים למבט שבוחן אותם ויודע אותם כשחורים או כלבנים, כנשים או כגברים. ברומן "חסד" היא חוזרת ל-1690 למושבות הפראיות של ארצות הברית, שבה כוחן המפלצתי של הדת ושל השנאה מתחיל לתת את אותותיו במרחב: העבדים הם אפריקאים שיובאו מאנגולה, לבנים שנשלחו מאנגליה, וגם ילידים אינדיאנים בני המקום. הגבולות בין העבד לבין האדון הם שבריריים עדיין, שרירותיים, תוצר של אכזריות מקומית, צביעות או תאוות בצע; בארץ החדשה, הארץ המובטחת, הכנעת האדם אינה עדיין מטרה מוסרית, או ייעוד דתי, כפי שייקבע מאה שנים מאוחר יותר. הכנעת הנוף קודמת לסדרי הכלכלה הגזענית, וההבחנה שבין חופש לשעבוד אינה חופפת להבחנה שבין אדון לעבד.

עבדים משוחררים במסעם לצפון ארצות הברית

פלורנס, נערה שחורה בת 16, עובדת בחווה של האדון סר ג'ייקוב ואשתו, המיסטרס רבקה; היא מתאהבת בנפח הברזל שעיצב את שער הכניסה לבית האחוזה המפואר, שהאדון מבקש להקים. נפח הברזל הזה, גבר שחור וחופשי, יודע לרפא ממחלת האבעבועות, וכשרבקה חולה במחלה, פלורנס נשלחת לבדה כדי להזעיקו לחווה. היא יוצאת למסע כדי להציל את האדונית, אך גם כדי להצהיר באוזניו על אהבתה ומסירותה, הפשוטה והפראית. סיפור מסעה הוא המסדרון של הרומן, וממנו יוצאים החדרים שקוטעים אותו לכאורה. ובחדרים הללו נמצאים סיפוריהם של יושבי החווה, כמו תמונות חיות מעידן אחר: לינה, המשרתת ששרדה בילדותה בשריפה בכפרה, ניתנה לפרסביטריאנים אדוקים ונמכרה לאדון כדי להקים את החווה; סורו, ילדה משונה ופראית שנולדה מן הים ונמסרה לחווה לאחר שנאנסה; האדון סר ג'ייקוב, הנתון במאבק בין יושרו ומצפונו לבין תאוות הכבוד שנכפית עליו; המיסטרס רבקה, שנשלחה באונייה כנערה אנגלייה ענייה כדי להתחתן עם גבר זר בארץ לא ידועה; שני העבדים הלבנים, סקאלי ווילארד, שמרצים את תקופת עבדותם המוגבלת בזמן, אך הנמשכת עד אין קץ.

כל הדמויות הללו מתפקדות ללא אם, נתלשו מחיים לא-נודעו של שפע או מוות, והוטלו אל חיים חדשים. לפיכך הן יוצרות לעצמן רחם חלופי של אהבה או מסירות, שדרכו הן מבקשות לשרוד, דרכו הן - האובדות, חסרות הכל, הכנועות - מבקשות להשתחרר; מבקשות להכריז בלחש על בעלות, בעלות שהיא חיונית כמו אוויר לנשימה, על אהבה, כלומר על העדר פחד.

שמונה שנים קודם לכן התחננה אמה של פלורנס לפני סר ג'ייקוב שייקח את בתה לשפחה במקומה, כחלק מתשלום חוב בין שני בעלי אדמה. היא קרעה את בתה מעליה, שלחה אותה הרחק ממנה. האם הזאת מתגלה כנמענת של הסיפור; היא הציר שלו. והיא גם חותמת אותו בקולה שלה, במכתב או בדברי נבואה וחלום, שנשלחים אל פלורנס ולא יגיעו ליעדם, כדי להסביר את מעשיה, כדי להסיר ממנה פחד ולהשפיע חסד. וגם כדי לגרום לבית כולו, לבית של הסיפור, להסתחרר, להתפרק ולהיבנות מחדש.

את טביעת האצבע של מוריסון אפשר לזהות בכל משפט, כמעט בכל מלה. המתרגמת, אלינוער ברגר, מכירה אותה באינטימיות שאין כמותה. היא צוללת לעומקיה, והיא מתרגמת נטולת פחד: היא כתבה את החסד בעברית הראויה לו.


לפני שהיתה אמריקה מוריסון: "תרתי אחרי תקופה שבה הכל היה אפשרי"

עם צאת ספרה, "חסד", קיימה טוני מוריסון, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 1993, שיחה עם סאם טננהאוס, עורך מוסף הספרים של ה"ניו יורק טיימס".

טננהאוס: לעתים קרובות את כותבת על ההיסטוריה האמריקאית באופן מעמיק ומפורט, במיוחד על החוויה והחיים של האפרו-אמריקאים, אבל לא עליהם בלבד. הפעם שבת לזמנים קדומים יותר מכל אלו שכתבת עליהם עד כה. הרומן מתרחש בשנת 1682, מדוע?

מוריסון: "זו התקופה לפני שארצות הברית התקיימה הכלל, לפני שהיה בכלל רעיון של אמריקה, היה רק שם של יבשה. כולם נאבקו זה בזה, הפורטוגלים, הספרדים, הבריטים, הצרפתים. אלו היו ימים נזילים, גמישים, הכל היה אפשרי. הכל היה בר שינוי. תרתי אחר התקופה לפני שהעבדות והשחורים נעשו כרוכים יחדיו, נשואים זה לזה. לפני שהגזענות התבססה כגזענות והחוויה הבסיסית היתה העבדות".

בספר יש משרתים לבנים ואדם שחור חופשי שמקבל תשלום בעד עבודתו. יצרת קליידוסקופ של קולות שונים ומרובים. אילו קולות שמעת בראשך בעת שחיברת את הרומן הזה?

"בתחילה היתה הנערה הצעירה, בת 16, שנולדה לעבדות. זה לא היה מקרה יוצא דופן לנערה שחורה. היו שחורים רבים אחרים סביבה; ולבנים ושחורים עבדו באותה עת ביחד במטעים. זה לא היה אקזוטי, כי כולם היו אקזוטים אז. אינדיאנים ילידי אמריקה נעו ונדו בכל האזורים הללו. החלוקה של העולם מבחינה אתנית או גזעית היתה מגמה מכוונת שהלכה והתחזקה. אבל אני רציתי לעסוק בתקופה שלפני כן, רציתי להציע איך אולי היה, איך יכול היה להיות, לפני שנצרב במוחנו הסיפור שיש לנו היום על הימים הראשונים של הארץ הזו".

נושא נוסף שהספר חוקר בפירוט הוא התחרות הקיצונית בין זרמים דתיים שונים באמריקה אז. אנחנו שוכחים שהיו קתולים מכל מיני סוגים, היו פרוטסטנטים והיה גם ציד מכשפות.

"היום אנחנו מבינים מדוע 100 שנים מאוחר יותר היה כל כך חשוב לאבות המייסדים לדאוג ולקבוע הפרדה מוחלטת בין דת למדינה, ולהצהיר שהנשיא לא צריך לעמוד בשום מבחן דתי. הרי הם כולם ידעו, הכירו, אולי אפילו חיו את האלימות הדתית שליוותה את הקמתה של הקהילה. אנשי וירג'יניה שנאו את האנשים האלה. הם ירו בהם, הם הבעירו אנשים באש, הם תלו אותם. באנגליה, כמובן, זה היה דבר שבשגרה. רבקה, בעלת החווה שבה מתרחשת עלילת הספר ובעלה ראו את כל זה במו עיניהם ולכן הם נמנעו לחלוטין מהתרועעות עם אנשי דת או משיוך דתיים. אבל כשבעלה איננו נותרת רבקה נטולת הגנה, אז היא מצטרפת לזרם, לכת שתגן עליה. והכת שהיא מצטרפת אליה בעצמה פרשה מכת אחרת, גדולה יותר, עקב מחלוקת כזו או אחרת על פרשנות של התנ"ך או הנצרות".

סאם טננהאוס, ניו יורק טיימס



טוני מוריסון רוקחת דמויות שחורות ובהירות, נשיות וגבריות, מטשטשת את סימני הגזע וסימני המגדר, מבלבלת את הסימנים שהקוראים רגילים לתת בדמויות, ובבני אדם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#