שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מול הכן והלא של העולם | "דלת אדומה"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סבינה מסג

דלת אדומה ישראל אלירז. הוצאת קשב לשירה, 80 עמ', לא צוין מחיר

תארו לכם שבמקום לעבור את אחד הקורסים לכתיבה יוצרת שישראל משופעת בהם, היה נדרש ממי שטוען לתואר משורר, להתאמן בכתיבת רומנים, מחזות, ורצוי גם כמה אופרות. ולא לטמון את כל אלה במגרה, אלא לדאוג שיועלו בתיאטרון הלאומי ובאופרה הישראלית. נשמע מופרך? כזה בדיוק היה בית מדרשו של ישראל אלירז. אלירז הגיע אל השירה רק לאחר שעשה את כל אלה. וכשהחליט להיכנס לתחום השירה ביים לעצמו כניסה מרשימה ביותר. הוא הופיע כפרסונה, כמשורר פלסטיני הכותב בגולת פאריס. שם המשורר היה ג'ורג' מתיא איברהים. שם ספרו הראשון, שתורגם כביכול על ידי אלירז, היה "דרך בית לחם". הספר זכה להצלחה. המשורר הפלסטיני הגולה התקבל בשירה העברית, ואלירז יכול היה לצאת מן המחבוא ולגלות שג'ורג' מתיא איברהים לא היה ולא נברא.

כשהתגלה שספרי מתיא איברהים אינם מתורגמים כי אם נכתבו על ידי אלירז, כתב המשורר והמבקר המנוח, משה הנעמי, רשימה שכותרתה היתה "ג'ורג' מתיא איברהים לא היה אבל נברא". והוא התכוון לומר שהשירים מעולים ומשכנעים.

שיריו הראשונים של אלירז היו שירי מקום, תיאורים של הכפר הערבי, התרפקות על עצים והרים וריחות. הספרים שבאו אחריהם הלכו ונעשו מופשטים יותר ויותר, ועד היום יש קוראים הטוענים כי הפרסונה איפשרה הופעת שירים שלא היו נכתבים בלעדיה. יש אף המבכרים אותם על החדשים משום פיסות החיים האקזוטיות שהם הנכיחו.

גם אני אהבתי את השירים ההם, אך לטעמי שירת אלירז הולכת ומשתבחת מספר לספר. איני יכולה שלא להתפעל מיכולתו לשמור על מתח של ריחוף מתמיד מעל לאנקדוטלי, מעל למה שאנו מכנים "הבשר", ולייצר מרקמים לשוניים מענגים, מעוררי מחשבה, ואף משני מצב תודעה, כאותם שירי זן המשבשים את החשיבה ההגיונית.

סינסטזיה (ערבוב חושי). זו המלה הראשונה העולה בדעתי כשאני באה לתאר במלים את חוויית הפגישה עם ספרו החדש של ישראל אלירז, "דלת אדומה". אני אומרת "סינסטזיה" ואומרת "פגישה" ולא "קריאה", משום שמה שמכה בך ברגע הראשון הוא הצבע. הצבע החום-אדום החם של העטיפה שלא מתנוסס עליה שם המחבר, רק המלים "דלת אדומה", שמשום מה אינן עוברות כשם ספר אלא ככתובת רונית חקוקה על אבן קדמונית, כצירוף אותיות הבורא הרבה יותר מאשר את תוכן המלים. כהזמנה להיכנס אל האדום האדום הזה. אתה משתהה, עדיין אינך נכנס, רק מתבונן בכתובת האנונימית החקוקה על המשטח האדום והיא הולכת ונהפכת למקודשת. משהו מן ההגדרה של השירה כמעבירה רעד או גורמת לשער הזרועות לסמור, מתרחש פתאום במציאות.

ועדיין אינכם קוראים. אתם מוציאים את התקליטור הטמון בעטיפה האחורית, ונותנים לכינור ולצ'לו של עודד אסף להמשיך לכוונן את החושים כדי שתגיעו אל המלים במצב מודעות מותמר, גבוה יותר, מופשט יותר, מוכן לקבל את קנה המידה האחר של שירת אלירז.

כל משורר פועל על הציר שבין החיים והשפה. ישראל אלירז ידוע לכל אוהבי שירתו כקרוב יותר לקוטב השפה. כמי שמפיק את המשמע מתהליך דקונסטרוקציה של חוויות ומלים, תהליך ה"משבש את החושים" כדברי רמבו, או רק משהה את ההיגיון הרגיל. לאחר ששיכלל את כליו בלא פחות מ-22 ספרי שירה, ולאחר שנדרש כבר לנושאים תשתיתיים כהורים וילדות, מגיש לנו אלירז מחזור שירים המעז להתקרב יותר מאי פעם אל קוטב החיים. זהו ספר על אהבה, "היסוד הקדמון של הממשות", חוויה עזה שהתרחשה בעבר ואף נרמזה פה ושם בספרים הקודמים כעניין שעוד צריך יהיה להגיד עליו משהו. האהבה הזאת כמו נשמרה במאגר החומרים, ממתינה לזמנה, בלי להעיר ובלי לעורר את המשורר עד שיחפץ. אלירז כותב על אהבה, ומצליח לא ליפול למלכודות הנלוות לנושא יסודי זה. הוא מצליח לכתוב בלי לאבד גובה, בלי להרפות את המתח המחזיק את שורותיו במעין רחיפה נמוכה מעל לזירת-האירוע.

הרחיפה מודגשת על ידי מרכיב נוסף בספר רב-תחומי זה, והוא עבודות השחור-לבן של האמנית רחל בן-סירא. גם הן וריאציות על מוטיב אחד, מוטיב הרחיפה או ההישאבות אל צנטריפוגת הקיום, מערבולת האהבה, או הדינמיקה של אדם על אדמה רוחשת, על דומם שאיננו דומם כי:

שמענו את האש רועשת במשמש/ באמצע כל מכל זהב סער מח/ עלאי שנעור לפעלה/ לקחנו חלק באיזו שמחה סמויה/ נקלענו להתועדות עם הרתיחה הצמחית/ המושכת מלמטה למעלה את/יסודה הקדמון

קריאת סיפור האהבה הזה, כשהוא נשקף מבעד לקורי השירה המתוחים היטב ובכל זאת רוטטים ומרטיטים של אלירז, היא עונג גדול. עונג חושני זה אינו נטול מסר. המסר הוא כי בוויכוח התמידי הנטוש בין היש והאין, בין "הכן והלא של העולם" - מנצח כאן "הכן הירוק", "נקרעת השלילה", למרות שהדובר הוא "תל של לא". כאן אנו מזהים את אלירז מן הדו-שיח עם שפינוזה והוגים אחרים בשאלה האם היש קיים וכיצד נדע אותו ונעיד עליו. המסר העולה מספר זה נותן תוקף לחיים ולעולם, וזה הלא השי היפה ביותר שיכול היה המחבר להעניק לקוראיו לקראת השנה החדשה.

ספרה של סבינה מסג "מונוגמיה עילית" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ