טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עצות איש זקן יקרות, לו תשימן לצווארך": משלי שורופך

תירגמה משומרית והוסיפה הערות ופתח דבר ש' שפרה

תגובות

בספרות החוכמה המסופוטמית, כמו בספרות החוכמה בתנ"ך, אפשר להבחין בשתי סוגות: פתגמים המבטאים חוכמה מעשית-דידקטית שמנחים את האדם בחיי היום-יום, ויצירות עיוניות העוסקות בשאלות קיומיות - במשמעות חיי האדם, ביחסים בין האדם לאל, שכר ועונש ועוד. השומרים טיפחו בעיקר את יצירות החוכמה המעשית. היצירה "משלי שורופך" נמנית עם הסוגה הראשונה, והיא אולי הקדומה ביצירות השומריות; הנוסח העתיק נכתב באמצע האלף השלישי (2600-2500 לפני הספירה); הנוסח הסטנדרטי נכתב בראשית האלף השני (1900-1800 לפני הספירה); ותרגומים אכדיים חלקיים נכתבו במחצית השנייה של האלף השני (1500-1100 לפני הספירה).

"משלי שורופך" היא קובץ עצות שמשיא מלך לבנו; חלקן מנוסחות כמצוות עשה ואל-תעשה וחלקן מנוסחות כפתגמים. העצות או "המשלים" מכונסים בסיפור מסגרת בדוי שמספר על המלך שורופך, בנו של המלך אובברתותו, השיא עצות לבנו זיאוסודרה. האב נקרא כאן על שם עירו "איש-שורופך", שהיתה אחת מחמש ערי הקודש של שומר, ולפי "רשימת המלכים השומרית" - העיר האחרונה ששלטה על דרום בבל בעידן שלפני המבול. המבול נתפש כאירוע היסטורי מכונן שמפריד בין התקופה הקדומה שלפניו וזו שאחריו. על פי רשימה זו מלך על העיר שורופך רק מלך אחד ושמו אוברתותו, והוא היה אביו של זיאוסדרה, גיבור המבול; ואילו סיפור המסגרת הפותח את המשלים שלפנינו מוסיף דור ביניים, ולפיו היה אוברתותו אביו של המלך שורופך וסבו של זיאוסדרה.

אוספי פתגמים או משלים בכלל, ובפרט אוספי עצות הנמסרים מאב לבנו, הם מן הסוגות העתיקות ביותר בספרות העולם. ספרות המזרח הקדום הותירה בידינו כמה וכמה אוספים של "משלים": אוסף שומרי נוסף מראשית האלף השני, שעוסק בעיקר בפולחן הדתי; אוספים אכדיים; האוסף "משלי אחיקר", הידוע לנו מן הגירסה הארמית מהמאה החמישית, ונשען ככל הנראה על מקור אכדי מוקדם יותר; אוספים מצריים שהקדום בהם הוא מאמצע האלף השלישי.

המשלים או הפתגמים המכונסים ביצירה שלפנינו לא נועדו לבן-מלך אלא לכל אדם. הם אינם מתכוונים לחדש בתחום ההתנהגות היום-יומית וגם לא בתחום ההגות הדתית; אין הם מייצגים ניסיון לצייר תמונה קוהרנטית של העולם וסדריו ולכן הם לפעמים גם סותרים זה את זה. הם מבטאים סוג של חוכמה חילונית, מעשית. תכליתם לייעץ לאדם איך להפיק את המיטב בתנאי חיים נתונים. אפשר לומר שהמוטו של היצירה הוא "למען שמור נפשך", ויש חוקרים שזיהו את לקחיה כ"אגואיזם מתון". האופי השמרני בא לידי ביטוי גם בסוגה הספרותית; המשל או הפתגם שנועד להעביר את חוכמת האב לבנו בבחינת "והגדת לבנך ביום ההוא", מעצם מהותו הוא שמרני, והשמירה על המשכיות ומסורת היא אחד מיעדיו. מעניין שלמרות אופיה השמרני של היצירה נמצא בה ביקורת סאטירית על השליטים בכלל ועל מוסד המלוכה בפרט.

המשלים צמודים לסיטואציה קונקרטית, ורבים מהם בנויים כמשפטי תנאי או כמשפטי סיבה ותוצאה, כמו "אל תקנה חמור מרבה לנעור - עולך ישבור". אין כאן ניסיון להכללה או להיסק מטאפורי; החשיבה המופשטת מתמצה במשחקי המלים ובמטאפוריקה העשירה. נראה שהמאפיין המרכזי והמפתיע של היצירה הוא החילוניות המובהקת שלה; רק לעתים רחוקות נזכר בה שמו של אל. עצותיו של האב אינן נשענות על סמכות אלוהית, וזו אינה מנהיגה את סדרי העולם ואת חיי האדם. הסמכות האלוהית אמנם אחראית על השפע בעולם, אך נעדרת הזיקה בין מעשי האדם לשפע האלוהי. העמדת האדם במרכז היא מסימניה של תפישת העולם המסופוטמית, הניכרת בכמה מיצירות הספרות הגדולות כמו "עלילות גלגמש". נמצא במשלים קשר ישיר בין מעשיו של האדם לבין התוצאות; האדם ובחירותיו הוא האחראי לתוצאות מעשיו. גם "מצוות הלא-תעשה" מתחום המוסר, כמו "לא תגנוב", אינן נאמרות בשם סמכות אלוהית.

בתרגום שלפניכם שני מחזורים של היצירה, והם מובחנים לא רק בסיפור המסגרת, אלא גם בסוגה הספרותית. המחזור הראשון בנוי רובו ככולו מעצות עשה ולא תעשה; המחזור השני מורכב ברובו מפתגמים ומאנקדוטות קצרות, בנות שלוש עד חמש שורות, הומוריסטיות וסאטיריות, שיש להן "עלילה"; כך למשל "מעשייה" סאטירית המספרת איך העובד השכיר שחולק את לחמו עם אדוניו, מנצל אותו עד תום, ואז זונח אותו לטובת עבודה בארמון.

בימים ההם, בימים הרחוקים ההם,

בלילות ההם, בלילות הקדומים ההם,

בשנים ההן, בשנים הרחוקות ההן,

בימים ההם היה היה בארץ איש אשר קנה-חכמה, נבון-דבר,

היה היה בארץ איש-שרפך אשר קנה-חכמה, נבון-דבר.

שרפך השיא-עצות לבנו,

שרפך בן אברתתו,

השיא-עצות לבנו זאסדרה:

"אשיא לך עצות, לו תקחן-אל-לבך,

אודיע אותך דברי, לו תטה לו אזן.

אל תטש עצותי,

דברי אשר הודעתיך, אל תמאס,

עצות איש זקן יקרות, לו תשימן (כספירים) לצוארך:"(1)

"אל תקנה חמור מרבה לנער - עלך ישבר.

אל תעבד שדה על אם-הדרך - פן יקרה אסון.

אל תחרש שדה עלי-נתיב - אבני הגבול ישגו.

אל תחפר בשדך באר - רעות ידברו בך.

אל תבנה ביתך על-יד ככר-העיר - המון-רב יקהל (שמה).

אל תהי ערב (ללוה) - האיש ההוא ימשל בך.

ואל יהי איש ערב לך; האיש ההוא ינטר לך טינה.

אל תעיד (במשפט) כנגד איש - ?המבול' יהי גמולך.

אל תשוטט במקום ריב-ומדון,

אל תאות להיות עד לריב-ומדון,

אל תודע ברבים כאיש ריב-ומדון,

אל תחרחר ריב-ומדון, אל...,

... בשער הארמון...,

רחק ממקום ריב-ומדון; לך בדרך עוקפת.

לא תגנב כל-דבר-חפץ, לא תשלח-יד-בנפשך,

לא תפרץ לבית, אל תחמד את תיבת-האוצר,

הגנב - אריה, יתפש - עבד.

בני, לא תרצח, לא תחבל בגופך בגרזן.

אל תמנה איש (צעיר) להיות לך שושבין; אל תתבזה.

אל תשתעשע עם עלמה אשתאיש - יוציאו דבתך-רעה,

בני, אל תתיחד בחדר עם אשת-איש.

אל תבקש תואנות לריב, אל-תמלא-פניך-קלון.

אל תוציא דבה - לבוז תהיה,

אל יצא עתק מפיך - (אז) יהיו דבריך נאמנים.

אל (תחבר) לחורשי-מזמה; אל ירומו עיניך.

אל תאכל לחם-גזלה בחברת גנב.

אל תטבל ידיך בדם.

כי תידה עצמות-הפור - ירעד השור, תרעד הכבשה(2).

אל תפיח כזבים,

באחרית תסתבך בהם כמו ברשת.

אל תשלח בקרך לשדות-מרעה אשר לא נודעו.

אל תשכר שור בטרם הוצבו אבני-הגבול,

אם נכונו אבני-הגבול - נכונה הדרך.

אל תלך בדרך לעת-לילה, בלבה יחבאו הטובה גם הרעה.

אל תקנה פרא-למד-מדבר - תחמר אחריו עד רדת היום.

אל תשכב עם אמתך - היא תנעץ-בך-שנים.

אל תקלל בחמת-זעם - הקללה תסב על ראשך.

אל תשאב מים אשר (מקורם) לא נודע; פן תיבשנה ידיך.

...

אל תגרש בעל חוב אשר עבוטו בידך - האיש ההוא יהיה לך שונא.

אל תבנה בית בשכנות לבן שחץ,

כחיי שפחה יהיו חייך.

אל תסיג גבול איש-שכן,

?לך מזה, לך מזה!' יאמרו לך.

אל תפתח את חשוקי משוכת(3) הכרם,

?קשר אותם, קשר אותם!' יאמרו לך.

אל תאכיל איש-נכרי - (בין כך ובין כך) לא תמנע ריב-ומדון.

בני, אל תנשל איש מכל נכסיו, אל תדכאנו עד עפר.

אל תבוא בכח על בתו של איש - הדבר יודע לשופטים.

אל תגרש מקרבך איש גבור-חיל -

אל תהרס את חומת-העיר החיצונה,

אל תגרש מקרבך איש-צעיר - (פן) יהפך אויב לעיר.

המוציא-דבה מגלגל עיניו כעכביש,

אל תעמד במחיצתו - (פן) יטה את לבך.

אל תתרברב במסבאה כאשר יעשה איש-כזבים".

"בצאתך לקרב אל תרעדנה ידיך(4),

הגבור(5) הוא אחד ויחיד, הוא לבדו שווה כרבים,

אתו הוא אחד ויחיד, הוא לבדו שווה כרבים,

(למען) שמור-נפשך עמד לצד ?הגבור',

(למען) שמור-נפשך עמד לצד אתו!"

אלה העצות אשר השיא שרפך לבנו,

שרפך בן אברתתו,

השיא-עצות לבנו זאסדרה,

בשנית השיא שרפך עצות אלה לבנו,

שרפך בן אברתתו,

השיא-עצות לבנו זאסדרה:

"בני, אשיא לך עצות, לו תקחן-אל-לבך,

זאסדרה, אודיע דברי, לו תטה לו אזן.

אל תטש עצותי,

דברי אשר הודעתיך, אל תמאס,

עצות איש זקן יקרות לו תשימן (כספירים) לצוארך:"

תשע שורות שבורות או חסרות

"איש-אמונך לא ישיב לך כגמולך.

סבך-קנים..... בלבם - לזות-שפתים.

הארמון נהר אדיר; קרבו(6) - פר נגח;

כל אשר ישטף פנימה לעולם לא ימלאהו,

ואשר ישטף חוצה לעולם לא יחדל.

נקל לאמר על לחמו של אחר: ?אתן לך',

אך העת לתת תרחק עד קצוי שמים;

כי תפציר באיש אשר אמר: ?אתן לך',

יאמר: ?לא אוכל לתת לך - אזל הלחם'.

ראוי לצבר נכסים,

אך דבר לא ישוה לילדי.

פה (שקולו) נעים - ייטיב לקרא,

פה (שקולו) תקיף - ישא אגרות-חותם(7),

פה (שקולו) מתוק-כדבש - ילקט עשבים מתוקים-כדבש.

הכזבן ממלא אמתחתו (בלחם);

השחצן נושא אמתחת ריקה,

וממלא את פיו הריק בדברי-שחץ.

ברסקאי (תמיד יהיה) ברסקאי.

גבור-החיל לוקח (כחפצו) מיד כל איש.

הכסיל מאבד דבר-חפץ,

הכסיל בעודו ישן מאבד דבר-חפץ;

?אל תאסרוני', הוא מתחנן, ?חוסו על נפשי' הוא מתחנן.

קל-הדעת - חורץ גורל.

חסר הבושה שופך (מלותיו) בחיק איש אחר:

?אכן לי כל הכבוד!'

אשה ענגה - הגורל ילכד אותה.

איש שכיר יחלק עמך (לחם) מאמתחתך,

יאכל עמך (לחם) מאמתחתך, יאכל (את הלחם) מאמתחתך עד תם;

אז יחדל (מעבד-עמך),

?מה אכל?!' (יאמר), ויתיצב לשרת בארמון.

בנך ידבר בשם ביתך,

בתך תדבר בשם בית-הנשים.

כי תשתה שכר - לא תחרץ משפט.

בצאתך את ביתך - אל ?תאכל את הלב' (מדאגה)(8).

השמים רחוקים והארץ יקרה (מפז),

אך השמים מרבים נכסים,

ומעניקים נשמת-חיים לכל ארצות-תבל(9).

בימי קציר, ימי סגלה,

לקט כשפחה, אכל כמלכה,

בני, לקט כשפחה, אכל כמלכה, כך יאה.

גדוף רק פוצע את העור,

עין-צרה(10) הורגת.

הכזבן קורע את בגדיו - וזועק!

גדופים (על ראש) נוכל - יפיחו בו רוח-עצה.

דברי רהב הם כמו אש; עשב-מר מחלה קרבים.

שם זוהר יקרא לך - שמחה מנת-חלקך.(11)

דברי תפלה היא מדברי תפלה - משפיעים שפע,

תפלה היא מים חיים,(12) מחיי לב,

(אך) הארץ מטה-אזן לגדופים ולשפת-כסילים".

מסיבות טכניות לא ניתן כאן לסמן בסוגריים מרובעים מלים חסרות במקור, וגם לא מלים שפענוחן מסופק. סוגריים רגילים מסמנים תוספת מבארת.

(1) במקור שתי מלים: הפועל "שים" ושם העצם "צוואר". כיוון שכל התרגומים האחרים הם ספקולטיוויים, וכיוון שבמחצית הראשונה של המשפט מצויה המלה "יקרות" ובהשראת פסוקי תנ"ך כמו: "קשרם על גרגרותיך" ו"כתבם על לוח לבך" (משלי ב, ד; ג, ג) הרשיתי לעצמי לתרגם באופן חופשי. מובן שהתרגום מסופק.

(2) הבהמה לקורבן נבחרה בהגרלה. עצמות בהמה שימשו אבני גורל. ככל הנראה התכוון הפתגם לומר: גורל-נחרץ אורב לכולנו. איש אינו יודע מה ייפול בגורלו.

(3) ככל הנראה משוכת קנים.

(4) תרגום חופשי ומסופק.

(5) הכוונה לאותו, אל השמש, הנזכר בשורה הבאה.

(6) מילולית: "הפנים שלו".

(7) ייטיב לקרוא מסמכים רשמיים.

(8) כך בשומרית. ביטוי מוכר בשפות רבות.

(9) מילולית: ארצות זרות או הרים.

(10) למרות ההבדלים העצומים בין השומרית והעברית יש ביניהן דמיון ב"היגיון" המטאפורי, וכך יכולתי לתרגם מלה-במלה את המקור. האנגלית, למשל, נזקקה כאן למלה: "jelousy".

(11) מסופק וחופשי.

(12) מילולית: "צוננים".



שליטי אורכש וילדיהם, תל מוזן, המאה ה-23 לפנה"ס. "בני, לקט כשפחה, אכל כמלכה, כ? יאה. / גדוף רק פוצע את העור, / עין-צרה הורגת"


מלך לגש ובניו, תל אללוח, המאה ה-25 לפנה"ס. מאוסף מוזיאון הלובר. "ראוי לצבר נכסים, / א? דבר לא ישוה לילדי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#