שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קן קיזי
קן קיזי

הם שם בחוץ.

נערים שחורים במדים לבנים קמים לפני כדי לבצע אקטים מיניים במסדרון ולנגב את זה לפני שאני מצליח לתפוס אותם.

הם מנגבים כשאני יוצא מאולם השינה, שלושתם כועסים ומלאים שנאה לכול, לשעה הזאת ביום, למקום שהם נמצאים בו, לאנשים שבסביבתם הם צריכים לעבוד. כשהם שונאים ככה, עדיף שהם לא רואים אותי. אני מתגנב לאורך הקיר, שקט כמו אבק בנעלי הבד שלי, אבל יש להם ציוד רגיש מיוחד שקולט את הפחד שלי וכולם מסתכלים למעלה, כל השלושה בבת אחת, עיניים נוצצות מתוך הפנים השחורות כמו הנצנוץ הקשה של שפופרות רדיו מתוך ירכתיים של רדיו ישן.

"הנה הצ'יף. חבר'ה, סו-פרר צ'יף. צ'יף מטאטא הזקן. תבוא הנה, צ'יף מטאטא..."

תוקעים לי מגב וסמרטוט ביד ומחווים אל הנקודה שאותה הם שמו לי למטרה לנקות היום, ואני הולך. אחד מהם מכה אותי ברגליים מאחור במוט של מטאטא כדי לזרז אותי. "האו, רואים את המזדיין? מספיק גדול לאכול תפוחים ישר מהראש שלי ובשבילי הוא כמו תינוק."

הם צוחקים ואז אני שומע שהם ממלמלים מאחורי, הראשים שלהם קרובים זה לזה. זמזום המכונות השחורות, מזמזמות שנאה ומוות ושאר סודות בית חולים. הם לא טורחים להנמיך את הקול כשהם מספרים את סודות השנאה שלהם על ידי כי הם חושבים שאני חירש ואילם. כולם חושבים ככה. אני זהיר מספיק להטעות אותם. אם זה שאני חצי אינדיאני עזר לי במשהו בחיים המטונפים האלה, זה עזר לי להיות זהיר, עזר לי כל השנים האלה.

אני מנקה על יד דלת המחלקה כשמפתח ננעץ בה מהצד השני ואני יודע שזאת האחות הגדולה לפי הצורה שבה המנעול מתמסר למפתח, רך ומהיר ושגור. הרי כל כך הרבה זמן היא סביב מנעולים. היא גולשת מבעד לדלת בפרץ של קור ונועלת את הדלת מאחוריה ואני רואה שהציפורניים שלה מחליקות על הפלדה המבריקה - קצה כל אצבע באותו צבע כמו השפתיים שלה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ