בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רעב

תירגם מפינית רמי סערי

תגובות

מה רודף אדם ומה דוחף אותו? חשבתי כשפסעתי בהמון אל ביקורת הדרכונים. איזה דם צועני מוביל אותי? חשבתי כשראיתי את תיקי נסרק אלקטרונית ובו בערבוביה הספרים, הבגדים וכל הניירות הריקים והמלאים. איזה חיפזון לראות את כל הטוב והרע שבעולם? חשבתי כשצעדתי לתוך מנהרת הפלסטיק השקופה שנטתה בהתמדה והוליכה מעלה מעלה אל האונייה. איזה רעב, איזה צמא? הרוצה לראות מראות יפים, כמוני, חשבתי כשיצאתי ממסדרון הפלסטיק לאונייה, צריך לעבור דרך מראות מכוערים כדי להגיע ליעדו. האם מכך נובע הזוהר הנוגה של היופי? האם משום כך אנו בוכים בחתונות וכשילד נולד? סוסי סחרחרה נידונים להסתובב במעגל נצחי לצלילי מוסיקה שמחה. נזכרתי בסחרחרה שעצרו למשך הלילה וכיסו בבד, הסוסים נחו, המוסיקה נדמה, לקחו את הילדים לישון. מדוע נבהלתי פתאום? דימיינתי את הסוסים התמירים והחטובים לבדם מתחת לבד, בחושך, מבט אל העתיד.

ישבתי לצד החלון, והאונייה ניתקה מהמזח. ריחרחתי את עורי, אבל הריח נעדר. בארץ הזאת חשתי את ריח העוני, והוא היה שונה מצחנת האדישות שהשמש חיממה בדרום, זה היה ריח הפחד של ארץ צפונית קרה וענייה, והפחד מידבק, זכרתי את הכלב שפחד את פחדי, את שיניו. השגחתי על תיקי, לא היה בו מאומה, ובכל זאת ישבתי ככלב והשגחתי עליו, חדלתי להיות אשה, התחשק לי לנהום. ישבתי במכונית לאורך כל אותה ארץ, כל הזמן אל עוני רב יותר ויותר, ידעתי שמכונת הזמן היא המכונית שאני בתוכה, זכרתי את ההיסטוריה. לשווא ניסיתי לחשוב מי אני, לחשוב על השמלה שקניתי זה עתה ושטרם לבשתי, נקייה, לבנה, נטולת זיכרונות, כמו לא היתה קיימת. ראיתי את מסילת הברזל שעברה באדמת מישור שצימחה ערבות עגלגלות מן הזן הגדל בחלל חופשי. ידעתי שהן יפות, אבל לא הבנתי את זה. מסילת רכבת, ותמיד סבורים שהפסים מובילים אל ערים גדולות מוארות, אבל אני ידעתי: הפסים מובילים הלאה מן הערים, אל אמצע הערבה, לשממה ששום זעקה לא תישמע בה. אושוויץ, זכרתי, זכרתי את ריח השחת, ואחר כך דכאו, גם שם הייתי אפוא אמורה לבקר, ושם אכן היה כל מה שאמור להיות במחנות ריכוז, אלא שהגרמנים טיאטאו משם את הריח. איזו בושה להתגאות בדמעות שנשרו שם מעיני על רצפת הבטון, מעטות.

בכל אותם ימים בארץ ההיא הייתי רעבה. אכלתי כל מה שהגישו, אכלתי בלי הפסקה, אבל הרעב לא שכך. הביאו לשולחן הקטן מרק ולחם, קוויאר, וודקה, בכל חדר וחדר הדליקו את הרדיו, כל אחד בערוץ אחר, שיהיה נחמד, ובחצר צעקו הילדים. מיד אכלתי הכל, הביאו עוד. הראו נופים: נהגו בכבישים שעברו באמצע השדות. הדגן כבר הבשיל באדמה השחורה, אבל לא יכולתי לשכוח מהי האדמה. בחלום ראיתי את השיירה האינסופית, שפסעו בה מי שהלכו ומי שיבואו, ובבוקר ריחרחתי את עורי שמא עוד מעט אצטרך להתלוות לשיירה. לכן נאלץ האדם להיחפז, חשבתי.

הייתי רחוקה מהבית, בכל זאת לא רחוקה כפי שהייתי ביום השני של אותו אביב. התרחקתי מביתי שבע מאות צעדים וחלפתי על פני קברי גיבורים בדרכי לבית זר, שם עמדתי בצד חלון שנצבע בלבן וצפיתי בבית מגורי מבעד לחלק החלון שלא נצבע ומעל לגן. על קברי הגן ועל העשב שהוריק כבר ירד שלג, וראיתי בו את עקבותי. ציוו עלי להתפשט בחדר קר, הצמידו אותי ללוחות זכוכית צוננים, האירו כמו בסריקה אלקטרונית, התבוננתי בשלג מאי שמאחורי החלון. המכונה זימזמה, הסחרחרה נעצרה, מעולם לא ביקרתי במקום כה רחוק. שבתי דרך הגן, עוקבת אחר עקבותי, אבל הדרך היתה ארוכה יותר. ביום שהתעוררתי בבית החולים הצמידו אלי צינור שהעביר מי מלח, וצינור נוסף שניקז מתוכי דם ונוזל לתוך בקבוקון פלסטיק, לא יכולתי ללכת לשום מקום. ואם כי נאמר שאני בריאה, רשאית ללכת הביתה ולחיות שוב, נשאר בי החיפזון, הצורך להספיק הכל.

פעם קראתי למוות, עכשיו פחדתי שמא הקריאה נענתה בתום זמן רב, באיחור, כשכבר הייתי אחרת ורציתי דברים אחרים. בארץ הזאת, ברחובות הערים ובצפיפות התחנות, ראיתי בפני האנשים אותו דבר, כולנו רעבנו ונחפזנו, בעבור פיסת לחם היינו מסוגלים להרוג איש את רעהו, חייכנו זה לזה כזאבים, חזקים כולנו בה במידה ועדיין לא רעבים מספיק, חלפנו זה על פני זה, חשתי את הריח. וכך התחלתי לחשוב על עור האדם, רק על רצועה קטנה, על העור, כהה ופטמת גבר באמצעו, מסביב לפטמה שערות שחורות דקיקות כמשי. איך הלב פועם מתחת לעור ומרטיט אותו ואת הפטמה טיפין טיפין? חשבתי על התנועה הרגועה האחידה שנמשכה, איך התבוננתי בה וחשבתי: המשך, לב. אל תגמור, לב. אל תוותר, לב אדם. חשבתי על כך בלי הפוגה, לא הרפיתי מהמחשבה, וכך הסחרחרה יצאה שוב לדרך, סוסיה צרי הרגליים, ולכל אחד מהם משאו, ובעיני הילדים הזוועה, והמוסיקה הבוגדנית של השכחה שבה והתנגנה.

לקחו אותי לראות בית קברות גרמני ישן, תל באמצע השדות. עצים גדולים צמחו על התל ומתחתיהם כלניות כחולות, לא ראיתי שום צלב או מצבה, האדמה אותה אדמה כבכל מקום, אדמת בית קברות. קטפתי כלנית כחולה, לא היה לה שום ריח. מוללתי אותה בין אצבעותי והרחתי את העסיס הניגר ממנה, חשתי רק את ריח פחדי.

לצד התל בשדה היתה רפת. אל תבואי הנה, אמרו לי, מסריח כאן. ניגשתי בכל זאת, פתחתי את דלת העץ, דרכתי על אניצי החציר שפוזרו על הרצפה, תרנגול צבעוני רץ לפני רגלי. חזירה גדולה שכבה על השחת, במכלאה היו עשרה חזרזירים שנולדו זה עתה, קטנים וצנומים וורודים, בזה אחר זה נשאו אותם, פתחו את פיותיהם, סילקו במלקחיים את ניביהם החדים כמחט, ולאחר מכן הניחו אותם לצד אמם, הם התחילו מיד לינוק. הריח היה ריח גללים וגבעולים רטובים ולידת אמש וחלב חזירה, צחנת חיים מתוקה ומרה, שאפתי מלוא ריאותי, כך נרפאתי.

בליל האביב התעוררתי. היתה אפלולית בוקר. בחוץ זימרו ציפורים על עצי הגן, מעל לקברי הגיבורים. קמתי, הסתובבתי בדירה, פתחתי את הדלת החוצה והתיישבתי על המדרגה העליונה. מתחת לרגלי חשתי שהעץ חלק. ליטפתי את העץ בידי, חשבתי על כל מי ששחק את המדרגה הזאת במשך שנותיו הארוכות של הבית. חשבתי על סוגים שונים של מזג אוויר, על עונות שונות, כל מיני נעליים ורגליים יחפות, צעדים כבדים וקלים. מולי היה עשב החצר ושיח שכבר הנץ. הרחוב לפני הנמל נראה באפלולית הבוקר למרגלותי כמו זרם בהילוך אטי, ואני ראיתי את כל כלי הרכב ואת כל הולכי הרגל שחלפו בו, סוסים לאים עם משאותיהם, נשים זקנות וילדים בלי נעליים. ראיתי את הכנסייה, ואחר כך את בוניה על פיגומיהם, ואז את האתר שעמדו להקים בו את הכנסייה. כששבתי והבטתי ברחוב, הוא המה אדם, אנשים שנהרו כזרם, כולם באותו כיוון, וביניהם אני עצמי.

ראיתי את אור הבוקר שחדר מבעד לעלווה הסמיכה של השיח וגרם לכל ענף לזהור, כהה ורוטט. פתאום פגע האור בטל העשב שהבהיק. על ענף של השיח שרה ציפור אפורה שיר קצר וחדגוני אבל יפה. את כל זה ראיתי, התבוננתי, אחר כך קמתי וחזרתי למיטה. בבוקר התעוררתי כאחד האדם.

ראיה סיקינן נולדה בקוטקה שבדרום-מזרח פינלנד ב-1953. למדה ספרות, פולקלור ופילוסופיה, גרה בעיר הולדתה והתפרנסה בעיקר מכתיבה. סייקינן כתבה 15 ספרים. הסיפור "רעב" כלול בקובץ "טעם מתכת" (1992). כמו כן כתבה את הרומאנים "האי" (1988; הספר התפרסם בעברית ב-2004), "מטרד בנוף" (1994) ו"זה קרה כאן" (1999). על כתיבתה זכתה פעמיים בפרס המדינה הפינית. היא מתה ב-2004. ספרה "שקר קטן" יראה אור בשנה הבאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגום דנה שולגה-רז.



ראיה סיקנין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו