התיירות פוגעת בחבל לדאק שבצפון הודו

מטיילים המבקרים בחבל לדאק שבצפון הודו מתרשמים מהמעטה החיצוני - עמקים עוצרי נשימה לרגלי ההימאליה ועם עתיק וגאה. אך מבט עמוק יותר מגלה שפתיחת האזור לתיירות פוגעת בתרבות המקומית ובסביבה. התושבים לומדים בדרך הקשה, שלא כל מה שנוצץ (ומערבי) הוא זהב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טלי חרותי-סובר
ליי, הודו

רק שש בבוקר באכסניה בעיירה ליי, אך המטאטא הלדאקי נטול המקל, שמחייב כיפוף גב, כבר עובד במרץ וברעש גדול. ללדאקית הצעירה לא ממש משנה שבחדר, שתקרתו מעוטרת פיתוחי עץ נפלאים, מתהפכים על משכבם שני תיירים, דואבים מצעידה רגלית ארוכה בהימאליה. סדר הרי צריך שיהיה כאן. פכפוך הפלג הסמוך פורץ אף הוא לתודעה. תיכף יחדרו קרני השמש את הווילונות הדקים וריח הלחם הלדאקי הנאפה, מלווה חמאה עשירה וריבת משמש מקומית, יוביל חבורת מערביים טרוטי עיניים לשולחנות הפלסטיק הפשוטים.

"ג'ולאיי!" קריאת השלום המקומית שמשמשת גם כ"בוקר טוב", "תודה" ו"להתראות", נאמרת בחיוך גדול, כשהמטאטאה הנמרצת נהפכת בן-רגע למלצרית. להגשת ארוחת הבוקר היא נעזרת בסבתה, לבושה גלימה מקומית חומה, נעלי צמר צבעוניות לרגליה, שבאה מהגינה ובידה גזר טרי. גם הדוד שם, מוכן לארגן לכל דורש החלפת כסף, טיול אופניים או רפטינג.

חבל לדאק בצפון הודו, שבשוליו עברה דרך המשי ההיסטורית, מוקף פסגות מושלגות כל השנה, שגובהן כמעט 6,000 מטרים. המראות עוצרי נשימה: נחלים ונהרות זורמים בין הרי גרניט שחורים אל שלושה עמקים ירוקים, שבהם נמצאים הבירה ליי ועשרות כפרים רומנטיים. מנזרים בודהיסטיים עתיקים מקשטים את הנוף. רוב הלדאקים דומים במראם לטיבטים, אך דוברים שפה משלהם ובעלי מנהגים שונים. פניהם הכהים וסחופי הרוח מעידים על חיים בתנאי אקלים וכלכלה קיצוניים.

תיירים מצויים, שבאים לכאן כדי לגמוע בנעלי הרים אוויר פסגות על גג העולם, עשויים לראות רק את המעטה החיצוני היפה הזה. אך במבט בוחן יותר, מתגלה תרבות שהולכת ונעלמת תחת גלי התיירות והלחצים הכלכליים שהם מביאים אתם. "ההימאליה פה לנצח - האנשים לא", אמר תושב החבל. "אם לא יקרה משהו קיצוני, בתוך עשור ניתן יהיה לפגוש את התרבות הלדאקית רק במוזיאון. משהו רע קורה לנו, משהו שצריך לעצור".

תיירות "לבנה"

חם בלדאק בקיץ היבש, והטמפרטורה מגיעה ל-30 מעלות ויותר. הרי ההימאליה מונעים מענני המונסון להמטיר גשמים בעמקים והחבל כולו הוא למעשה מדבר המושקה במי השלגים המפשירים בהרים. בחורף הארוך יורדת הטמפרטורה עד 25 מעלות מתחת לאפס.

שטחים רבים בלדאק נתפסו בידי הצבא ההודי, שנוכחותו בחבל מורגשת היטב. מאז קיבלה תת-היבשת עצמאות, שייך לדאק למדינת ג'אמו וקשמיר ההודית. אבל פקיסטאן טוענת שג'אמו וקשמיר, שרוב אוכלוסייתה מוסלמית, שייכת לה ואף נלחמה עליו נגד הודו. גם לסין השכנה תביעות טריטוריאליות בלדאק, חלק גיאוגרפי בלתי נפרד מהרמה הטיבטית, וצבאה פלש לשם ב-1962, אך נסוג.

בגלל העימותים הצבאיים, היה לדאק שנים רבות סגור למבקרים מבחוץ. אבל ב-1974 החליטה הודו שתביעתה על המקום תתחזק דווקא אם תפתח אותו לעולם. זרם התיירות התחזק מאז ואת החבל פוקדים מדי שנה בעונה הקצרה, בין יוני לספטמבר, כ-75 אלף תיירים.

הדולרים שהביאו הזרים לחבל הסגור, כמו גם חדירת הטלוויזיה והאינטרנט, חשפו את המקומיים לעולם אחר. התיירות "הלבנה" ניערה בתוך פחות מארבעה עשורים תרבות בת אלפי שנים. הכסף מעשיר, אך ממית את התרבות המקומית. מאחר שניתן לראות את התהליך באופן יום-יומי, יש המאמינים שאפשר לעוצרו. אולי במפתיע, על התוצאות הקשות מתריעים בעיקר מערביים, שאזהרותיהם נופלות ברוב המקרים על אוזניים מקומיות ערלות.

התוצאה המיידית של ההתמערבות היא התנכרות למסורת. "בשביל הדור הצעיר, אתם אלוהים", הסבירה מוכרת זקנה בשוק הירקות של ליי. היא, שצועדת מדי יום עשרה קילומטרים ונושאת על גבה ירקות וחלב טרי, אומרת שהיא מבינה מה מחפשים צעירי לדאק: "הם רוצים ללבוש ג'ינס, לאכול פיצה ולדבר אנגלית. חקלאות כבר לא מתאימה להם. הם רוצים להיות חלפני כספים, לפתוח מסעדה, להדריך טיולים, להיות כמוכם".

500 אכסניות

התיירות והדולרים אמנם מביאים מודרניזציה, אבל גם גורמים בעיות תשתית ואי-תכנון לטווח ארוך. על כך יעידו בין 400 ל-500 המלונות והאכסניות שצצו ברבות מהחצרות של תושבי ליי, בהעדר חוקים המגבילים בנייה.

רפהול, צעיר ממרכז הודו שמתנדב בעמותה בעיירה, הסביר ש"לכל אחד יש חלקת אדמה. התושבים, מסונוורים ממספר התיירים, לוקחים הלוואות ממשלתיות ובונים בתי הארחה בחצר. לאחרונה פגשתי רופא שזנח את הקליניקה שלו כדי להקים מלון. הוא לקח הלוואה גדולה ושקע בבנייה, אבל המשבר הכלכלי העולמי הביא לירידה בתיירות. הוא לא מצליח למלא את המלון, הזניח את הקליניקה ואינו יודע כיצד יחזיר את חובותיו. סיפורים כאלה נשמעים כאן בלי סוף".

ההתבטלות מול התיירים המערביים מומחשת גם בגורלה של הצעה שהועלתה לאחרונה בממשל הלדאקי, לגבות מכל תייר מס כניסה לחבל בסך עשרה דולרים. המס עשוי היה להכניס לקופת המחוז כמיליון דולר בשנה, שיוכלו לשמש לשיפור התשתיות והחינוך. אבל החשש שתיירים יתרגזו מהמס - סכום פעוט בעבור רובם - הוריד את ההצעה מסדר היום.

"הממשל הלדאקי מלא כוונות טובת, אך חלש מאוד", סיפר פקיד מקומי בכיר שביקש ששמו לא יפורסם. "חקיקה נתקלת בהתנגדות פנימית, בשחיתות ובהעדפת טובת היחיד או הכפר, על פני טובת החבל. החלטות אסטרטגיות מגיעות בדרך כלל מממשלת ג'אמו וקשמיר, שלעתים מתייחסת לחבל כאל בשר תותחים - שאמור לעצור פלישות סיניות או פקיסטאניות - ופחות מוטרדת מאיכות החיים או מפיתוח האזור הרחוק והנידח הזה".

אין אוויר לנשימה

דוגמה אחרת לרצון העמוק לספק תיירים על חשבון התשתיות הם הרישיונות להפעלת רכבי שטח, המכונים כאן "טקסי". בעבור תיירים הנרתעים מטלטלות האוטובוסים המקומיים, זו הדרך הנוחה ולעתים היחידה, להגיע לפינות חמד מרוחקות. כדי שלכל תייר יהיה טקסי זמין בכל עת, ניתנו לאחרונה 150 רישיונות חדשים, אף שבליי אין מספיק מקומות חנייה בעבורם והם הופכים את רחובות העיירה לצפופים ומסוכנים.

המחסור בחנייה מתגמד לעומת בעיה קשה עוד יותר: כלי הרכב האלה מונעים בדיזל, ואוויר ההימאליה הצלול הולך ומזדהם. גם אלפי הגנרטורים הפועלים באזור, הסובל מהפסקות חשמל תכופות, פולטים אדים רעילים לאוויר. כך גדלה בקרב הלדאקים שכיחותן של מחלות נשימתיות ושל מחלות סרטן לסוגיהן.

לתיירות יש גם השלכות על מקורות המים בלדאק. התיירים הרבים זקוקים לשירותי כביסה, שמתבצעת במי הנחלים. כיוון שהסבון המקומי אינו חזק וריחני דיו, משתמשים הכובסים בדטרגנטים מיובאים. כתוצאה מכך, מי נחלים רבים, ששימשו בעבר לשתייה, כבר מזמן אינם כאלה. גם השימוש בשירותים מערביים ביישובים נטולי תשתית ביוב גורם פעמים רבות לזיהום מי תהום.

תיירים מביאים עמם גם כמויות גדולות של פלסטיק, סוללות ושאר חומרים לא מתכלים. אבל בלדאק אין מפעלי מיחזור, וערימות הפסולת מצטברות ומזהמות את האדמה.

התיירים והחיילים זקוקים לאוכל רב, ולכן מיובאות כמויות מזון גדולות מהדרום. במקביל, הלדאקים שעוד עוסקים בחקלאות החלו להשתמש בחומרי דישון חזקים. כתוצאה מכך, המזון הנמכר בחבל אינו מקומי, טרי ואורגני, כפי שהיה בעבר. הדבר גורר בעיות בריאות, כמו הפרעות עיכול, אצל המקומיים. גם בעלי מסעדות מעוניינים להתאים את עצמם לחיך המערבי, ומציעים מאכלים כמו פיצות ופסטות, חומוס וטחינה וארוחת בוקר בריטית, המבוססים על מרכיבים מיובאים ואינם תומכים בתוצרת המקומית.

דורג'ה יאנגדון, פקיד בעיריית ליי, הסביר שהעירייה מודעת לחששות בעניין איכות הסביבה. "אנו עושים כל שביכולתנו למנוע פגיעה במורשת העיר וביופיו, בנופיו ובאנשיו של חבל לדאק", אמר ל"הארץ" והוסיף: "אנו מקדמים בברכה כל פרויקט חיצוני ופנימי שמטרתו סיוע לנו. אנו מקבלים בברכה את המטיילים ומקווים שייהנו ושישובו במהרה".

אין עוני, יש עוני

"עד לא מזמן כולם פה היו חקלאים והמושג אבטלה פשוט לא היה קיים", מספרת הלנה נורברג-הודג', שוודית כחולת עיניים, שזה 35 שנים מקדישה את חייה לחקר האזור. לדבריה, "הדור הצעיר לא מקבל את התורה החקלאית שעברה מאב לבן ומתנתק מהמסורת. מלאכות מקומיות רבות נעלמות. זה היה בסדר לו היה תחליף אמיתי, אלא שהמעבר המהיר מחקלאות לאורבניות יצר אבטלה גבוהה, מלווה בחוליים מערביים, כמו אלכוהוליזם".

בעל אכסניה בליי חיזק את דבריה: "בכל משפחה לדאקית יש היום חייל ואלכוהוליסט. חייל כי יש לזה ביקוש באזור וכי מדובר בפרנסה קבועה, ואלכוהוליסט משום שאת הבירה המקומית, צ'אנג, החליפה וודקה שצורכים התיירים".

על שיעור האבטלה הגבוה, יותר מ-10%, תעיד העובדה שאשתקד, כשהוצעו 300 משרות בשירות הציבורי, הגישו יותר מ-6,000 איש את מועמדויותיהם. כמו במקומות אחרים, גורמת האבטלה להגירה מהחבל, בעוד הנשארים נופלים לנטל על משפחותיהם ומאבדים את תחושת הערך העצמי.

"כשבאתי הנה לראשונה, פגשתי אנשים שמחים, רגועים ובטוחים בעצמם, שגאים במורשתם, בתרבותם ובמשפחתם", נזכרה נורברג-הודג'. "באחד הכפרים ביקשתי לראות את הבית העני ביותר, ומקומי הראה לי בתים גדולים שלצדם חלקות פורחות. הוא אמר, ?אין פה עניים. כולנו אותו דבר'". אבל, המשיכה, בתוך זמן קצר ניתן היה להבחין בשינוי: "שמונה שנים אחר כך שמעתי את אותו איש אומר לקבוצת תיירים: ?אנחנו הלדאקים כל כך עניים. נשמח אם תעזרו לנו'".

"מקהילה גאה ביכולותיה, נהפכה לדאק למקום (שנראה בעיני תושביו) עני ונחות לפי סטנדרטים מערביים".

סולרי במקום דיזל

אל מול התמונה הקשה, יש גם מאמץ לעצירת התהליכים ההרסניים. במרכז החינוכי-התרבותי שהקימה נורברג-הודג' בליי, לומדים מקומיים שלא כל הנוצץ במערב הוא זהב. "התקשורת יוצרת אצלם שטיפת מוח", הסבירה, "אנחנו חושפים בפניהם גם את הקושי שמביא המערב - מחלות, ניכור, הזנחת קשישים והפנאי שנעלם. אנחנו מחזקים את ביטחונם בדרך התרבותית שלהם, שנכונה למקום".

המתנדבים במרכז מציגים למקומיים כלים סביבתיים בני-קיימא. למשל, תנורי חימום סולריים במקום כאלה הצורכים דיזל, שימוש נבון בדשן, גידולים חקלאיים מגוונים והגברת המודעות לניקיון המים. במבקרים מפצירים אנשי המרכז להיות "תיירים אחראים ונבונים". זאת, על ידי קניית מוצרים המיוצרים בלדאק כדי לתמוך בכלכלה המקומית ושתייה ממימיות במקום מבקבוקי פלסטיק, כדי להפחית את כמות הפסולת.

"לגלובליזציה יש נטייה להרוס תרבויות מקומיות ולכן יש לחזק לוקליזציה", אומרת נורברג-הודג'. "בשל סובסידיות ממשלתיות, בלדאק זול יותר לקנות מוצרים שהובאו מדלהי, מאשר מוצרים שיוצרו כאן. שמירה על האופי השונה והנפלא של המקום ומניעת התמוטטות כלכלית ותרבותית עוברת דרך תמיכה בחקלאי וביצרן המקומי".

האם התהליך הפיך?

"בהחלט. בניגוד למיתוס, תהליכים בינלאומיים ניתנים לעצירה. לדאק נמצאת היום על פרשת דרכים. היא יכולה להתרסק תחת החיבוק המערבי, שיהפוך אותה לעוד פינה ענייה ורעבה בעולם, והיא יכולה להתחזק אם נשתה מיץ מפירות מקומיים במקום קוקה קולה, נקנה מוצרי צמר מקומיים ונאכל אוכל לדאקי במקום מקדונלד'ס".

• חבל לדאק שברמה הטיבטית הוא חלק ממדינת ג'אמו וקשמיר שבצפון הודו. שטחו כ-85 אלף קמ"ר וגובהו בין 3,500 ל-6,000 מטרים

• כ-120 אלף התושבים דוברים לדאקית, הינדי ואורדו. רובם בודהיסטים ומיעוטם מוסלמים-שיעים

• ענפי הכלכלה המרכזיים הם חקלאות ותיירות

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ