בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דן מרגלית מבקש למסור: יש חיים אחרי המוות

בחודש שעבר, באמצע אימון כושר, ירד הדופק של דן מרגלית ל-42 פעימות בדקה. הוא איבד את ההכרה, קפץ לביקור בעולם הבא ואז חזר. את השניות שלפני הוא זוכר כחוויה גופנית נעימה בסך הכל, אבל עכשיו, כשהוא תלוי בקוצב לב, הוא אומר שהמוות אינו מטריד אותו עוד, יש לו דברים יותר חשובים לעשות. למשל, לכתוב ספר חדש שבו הוא סוגר חשבון עם החברים לשעבר אהוד אולמרט ואמנון דנקנר, להמשיך להזדעזע מהמכות שספגה בתו, שירה, ואגב כך לקדם מבצע כלל עולמי לגיור המוני. מה שהמוות עושה לאנשים

5תגובות

דן מרגלית - כל הכתבות

יומיים לאחר ששוחרר מבית החולים איכילוב כשלגופו מוצמד קוצב לב משוכלל, הלך דן מרגלית לעודד את קבוצתו, מכבי תל אביב, במשחק שבו ניצחה את הפועל פתח תקוה 0:2. השבוע התפשט חיוך ספקני על פניו הכחושים למשמע ההערה שיתכן שבגילו, 71 וחצי, לא מומלץ לרוץ עשרה ק"מ ביום על מסלול ריצה במכון כושר, כפי שנהג לעשות עד לפני שלושה שבועות. מה אני מבינה, אמרו פניו. אלא שהרופא כבר הכריע: מרגלית רשאי ללכת על המכונה, אבל במהירות סבירה. לרוץ אסור.

הוא איבד את הכרתו ב-24 באוגוסט בצהריים במכון הכושר ברמת החי"ל. "זה אירע תוך כדי הרמת משקולות", הוא מספר השבוע. "כמה שניות לפני שהתעלפתי התפשטה בגופי תחושה נעימה. המאמנים הנשימו אותי ותוך שתי דקות התעוררתי כבתוך חלום. אילן שילוח, בן זוגה של בתי שירה, הגיע די מהר והעובדה שהתעצבנתי ששוב הוא לבוש בחולצה אדומה (כאוהד הפועל) העידה שחזרתי אל עצמי. נסענו לאיכילוב".

ומה מצאו?

"חלה ירידה משמעותית במספר פעימות הלב שלי. יש לי חבר שבזמן הריצה על המכשיר הדופק שלו ירד ל-42. המאמן עצר את המכונה ושלח אותו למיון וחייו ניצלו. בשבועיים האחרונים לפני שהתעלפתי ראיתי שגם הדופק שלי יורד ל-40-42. באיכילוב התברר שיש לי בעיה בהולכה החשמלית של הלב, שנחשבת נדירה ומסוכנת. פרופ' סמי ויסקין, שנכנס לחיי, התקין לי קוצב לב שעונה על בעיית הפעימות הנמוכות ובמקרה שתהיה הפרעה בגירוי החשמלי הסדיר של הלב, הקוצב גם ייתן לי שוק חשמלי. בשבוע שעבר פתחתי את 'מועצת החכמים' ואמרתי שהוויכוח מימי בית שני בין הצדוקים לפרושים בסוגיה אם יש או אין עולם הבא, לא יתקיים באולפן. אני כבר יודע שיש עולם הבא. הייתי שם".

איפה?

"בעולם הבא. יש לי חשק לחיות עוד המון שנים, אבל בהגיע שעתי להיאסף אל אבותי, אשמח שזה יהיה כמו בשורה של אלכסנדר פן בשירו 'וידוי': 'אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת'. אני מבסוט ולא חרד ולא כואב לי דבר. ואם מדברים על המעבר שבין מצב של אדם חי למצב של מת, כמו אותן שניות סופר-נעימות שהרגשתי במכון הכושר לפני שהתעלפתי, כך בדיוק הייתי רוצה למות".

ואינך חושב על הסוף?

"אני לא מרגיש שום שינוי בפרספקטיבה. אחי, דודי, היה בן 38 כשהוא מת מהתקף לב ב-88'. אמי וסבי הלכו לעולמם כשהיו בגילי עכשיו. זה עושה לי משהו, אבל אני לא מתעסק במוות. חיי הם מלאי עניין ויש לי עוד המון דברים לעשות. תמיד השתדלתי לישון מעט ככל האפשר. כבן 71, עשיתי יותר ממה שעושה אדם אחר בגילי. הפעם האחרונה שעבדתי היתה כשהייתי סטודנט באוניברסיטת העברית בירושלים וחילטרתי במס רכוש ובמס הכנסה. מאז שנהייתי עיתונאי אני לא עובד; אני חי ממש טוב בתוך ההובי שלי".

יכול להיות שאני שרוט

23 קילוגרמים השיל מרגלית ממשקלו מאז שהחל להתאמן לפני כארבע שנים. היום, כשהוא רזה מתמיד, הוא חש הנאה מההתמכרות לספורט. "מה כבר יכול לקרות? כשנסעתי בימי מלחמת לבנון השנייה לגליל שהיה נתון להפגזות ולמתקפת טילים, אמרו שאני משוגע ומסכן את חיי. אני לא חי בהכחשה. אני מודע למצבי. לא עשיתי צוואה כי אין לי הרבה. מה שיישאר יתחלק בין אשתי דנה לבין הבנות. כשבועיים לפני האירוע ישבנו במסעדה באשדות יעקב ונתתי לבנותי את ספר העלייה השנייה. הראיתי להן שסבתי פרומה ציפיס שהתה בחצר כנרת. אמרתי שישמרו על הספר כי זו עדות שהיינו במייפלאואר".

ב-2004 זימן המו"ל אוהד זמורה את מרגלית והציע לו לכתוב ספר המשך לרב המכר שלו מ-97', "ראיתי אותם", שהתמקד בפוליטיקה ובתקשורת ב-36 שנות עבודתו כעיתונאי. מרגלית השיב בחיוב ואף קיבל מקדמה. לאחר זמן מה ראה שהמוח לא מסנתז חומרים שיולידו ספר מצליח נוסף. פעמיים הוא הציע להחזיר את הכסף, אבל בהוצאה סירבו ולפני כחצי שנה הבחין מרגלית שהוא כבר לא נתון במבוי סתום. כחברו הנאמן ("היינו חברים בלב ובנפש") של ראש הממשלה אהוד אולמרט, וכתומכו הבולט מעל דפי העיתון ובתקשורת, היה לו הרבה לחשוף ולמכור לציבור.

חברותם נמשכה כ-33 שנה והתרסקה לאחר שמרגלית היה בין הראשונים, לדבריו, שזיהו שאולמרט לא ניהל כראוי את מלחמת לבנון ("לשכת אולמרט בירושלים התנהלה כאילו אין מלחמה", הוא כותב בספר "התפכחות", שרואה עכשיו אור) וגם התגלה כמושחת. "החודשים שבהם הלכה ונפרשה בפני תמונת השחיתות של אולמרט היו חודשים של חיבוטי נפש וחוסר שינה. וגעגוע אל אדם שאהבתי כאח... רבים מבני משפחתי וחברי חשו כי יש הפרזה בדחיסותה של ביקורתי על אולמרט. גם בנותי נויה ושירה וקרן", כתב בספר. אשתו דנה, דוקטור לפסיכולוגיה, ש"מצאה כף זכות בהתנהלותו של אולמרט", הסכימה איתו שאולמרט מושחת רק לאחר תקופה ממושכת.

למה בעצם כתבת את הספר?

"הספר היה מונח לי בלב ובראש. זמורה-ביתן לחצו אז נכנסתי לזה בלב שלם. הכנסתי את עצמי למצב של להיטות. ברור שכל אדם שכותב את זיכרונותיו מפיק מכך תועלת. יש לי סיפור טוב וזה בסדר, לא?"

אתה אחד מגיבורי הספר והתראיינת כבר על המשבר ביחסיך עם אולמרט, ועכשיו יוצא הספר שאמור לקדם אותך גם מהבחינה הכלכלית.

"אני לא אוהב לדבר על כסף, זה מביך אותי. יש לי קשיים עם דברים שקשורים לרכוש ולממון. לא שלא מגיע לי, אבל זה כאילו אני סוחר בדמעות. לא רציתי לריב עם אולמרט. הספר הוא בבחינת חשבון נפש. איזה בן אדם היה קורא לספר, שהוא כתב אישום כה חריף, 'התפכחות'? שם די מביך, לא? שחר אלתרמן, עורך הספר, הציע את השם, והסכמתי".

בשבוע שעבר הוגש כתב האישום הפלילי נגד אולמרט. האם שמחת?

"אני מרוצה מאוד ובעיקר אני מרוצה מהמדינה. אני כותב בספר על פגישה שלי שהתקיימה כמה ימים לאחר הרכבת ממשלת אולמרט ב-2006, עם שר האוצר אז אברהם הירשזון, במסעדת בית סוקולוב בתל אביב. הירשזון אמר שזה על דעת אהוד כשביקש ממני לעזור להם לסלק את ירון זליכה, החשב הכללי, ממשרד האוצר. הייתי המום והגבתי בהנפת אצבע, ועניתי לו בחריפות שלעולם לא יעז לדבר אלי כך. אבל פניו לא זזו והוא שב מיד לחביבותו ואמר שהוא לא התכוון ושלא קרה כלום. בשבוע שעבר, כשהוא נכנס לכלא, הרגשתי כמה זה מגיע לו. חצוף כזה. רציתם לגרש את זליכה? על מה ולמה? כי הוא אמר את האמת בלא פחד? הרי גם הוא יכול היה לחיות חיי רווחה נהדרים. גם השופט מיכה לינדנשטראוס יכול היה לחיות היטב. יהודי בן 72 שאת הכבוד שלו כבר עשה, אבל התעקש להיות מבקר מדינה יסודי וחרוץ. אולמרט כינה את הדו"ח שלו קרקס. ודאי ששמחתי כשראיתי את רשימת העדים שיעידו במשפטו של אולמרט. תשאלי מה העיב על שמחתי".

מה?

"שבכמה נקודות הפרקליטות לא הלכה עד הסוף. למשל, בעניין ההלוואה שהוא קיבל מיוסף ג'ו אלמליח בסך 75 אלף דולר ב-93', והלוואה נוספת, ללא ריבית, בסך מאה אלף דולר, שהוא טרם החזיר".

אתה כותב בספר שאנשים כמו השופט לינדנשטראוס וזליכה הם שרוטים, למה הכוונה?

"לא פגשתי אף לוחם בשחיתות שהוא לא שרוט. הרבה אנשים אומרים שגם אני שרוט. 'שמע', הם אומרים, 'חברות יותר חשובה מהכל, לא היית צריך לעשות את מה שעשית לאולמרט'. יכול להיות שאני שרוט. זה לא מעניין את הסבתא שלי".

אני לא מושחת

בעמוד 28 בספר כותב מרגלית: "רק חוג המכרים הקרוב ידע על תחילתו של הסדק. הזהירו אותי שלא תהיה עוד כחברות הזאת. הבהירו לי כי אאבד יתרון רב, שיש לעיתונאי אשר ראש הממשלה מדבר איתו מדי לילה בעיצומה של מלחמה. באותם לילות היו מתבדחים בכניסתי לאולפן החדשות של ערוץ 10 כי הנה מגיע סגן ראש הממשלה. נכון, ידעתי שאאבד את הצינור החשוב הזה, אבל איזו ברירה היתה לי?"

איך הווידוי הזה מסתדר עם כללי האתיקה העיתונאית?

"מיטב העיתונאים בעולם הסתובבו עם בכירי השלטון. ג'יימס ראסטון, פרשנו המדיני של 'ניו יורק טיימס' ובני דורו היו המודל שלי לעיתונאות טובה, ואף אחד מהם לא הושחת כתוצאה מקשרים אלו. למה היה עלי להתרחק מאולמרט ידידי הוותיק ברגע שהוא נבחר לראשות הממשלה? הוא היה חבר חיי. התוצאות מוכיחות שאני לא מושחת באופן מוסרי".

עליזה אולמרט אמרה שבגידתך היתה פנומנלית, כלומר שהיתה ציפייה ברורה ממך שכחלק מעסקת החברות אתה כעיתונאי נשאר נאמן לחברות.

"הם חשבו מה שהם חשבו. הם ידעו שאני מאמין שחובתי להפריד (בין החברות לעקרונות העיתונאיים). גם אמרתי לשניהם שאם יתגלה עליו דבר חמור שקשור בפלילים, אנתק את הקשר. התוצאות מדברות בעד עצמן. אינך מבינה מהי חברות אמיתית. חברות זו היכולת להפריד בין שני הדברים האלה. אני טוען בחוצפה שאני ההוכחה שזה אפשרי ושזה נכון אתית להיות עיתונאי וגם ידיד של ראש הממשלה".

אילו היית מרצה אורח באחת המכללות בקורס אתיקה, מה היית אומר לעיתונאים לעתיד?

"הייתי אומר להם שאם הם מרגישים בפנימיות האמיתית שלהם שבבוא שעת מבחן ידעו לעמוד בזה, אז יש ביחסי ידידות מסוג זה יתרון: אתם תראו איך המנהיגים ואנשי הציבור חיים, ותשמעו איך הם מדברים. אם אחר כך יתברר שהאיש הוא 'בן משהו' אז ייגרם לכם הרבה צער ותוכלו להגיד 'לא ראינו'".

"התפכחות" מחולק לארבעה שערים וכולל 20 פרקים ואפילוג. הספר, שעוסק בתריסר השנים שחלפו מאז ראה אור ספרו הקודם של מרגלית, מתמקד לא רק בהתפכחות מהחבר אולמרט. מרגלית סוקר את שנות כהונתם של אריאל שרון ואולמרט כראשי ממשלה, שנים שבהן "טיפסה השחיתות האישית לצמרת, שלטון החוק מצא את עצמו תחת אש צולבת, חלקים הולכים וגדלים בתקשורת השתעבדו מרצון לממסד הפוליטי והעלימו עין מעבריינות חמורה בשמה של 'קונספציית האתרוג'". כך הוא מתנסח בראיון וכך כתב על גב כריכת הספר.

מרגלית שוטח בספר גם את עמדותיו הפוליטיות. הוא מצדד בשתי מדינות לשני העמים אבל, מוסיף, "אפילו בהנהגה הפלסטינית המתונה אין מי שיאמץ את מרב הוויתורים הישראליים. על מדינת היהודים להיערך לשנים ארוכות בלי שלום. לא מפני שהימין דוחה אותו בתנאיו הבסיסיים, אלא מפני שהשמאל אינו יכול להשיגו".

הוא ייחד פרק ל"מות השמאל" בארץ. זקנתה של שולמית אלוני ביישה את צעירותה, כתב. יוסי שריד חסר יכולת מנהיגותית ויוסי ביילין מקבל אצלו ציון כמעט טוב כ"נבון היעיל והשקול בשלישייה". מרצ בראשות חיים אורון, הוא מאשים, עשתה עם אולמרט עסקה וירטואלית של שלום תמורת שחיתות.

היכן אתה ממקם את עצמך במפה הפוליטית?

"אני שייך למפא"י בגלגולה המקורי, כלומר הציונות השמרנית עד 67' וקצת לאחר מכן. אני מצדד בזכות של היהודים לחיות במדינה היהודית בארץ ישראל כפי שהיא מצויה בקושאן התנ"כי".

בשער הרביעי של הספר, שנקרא "העתיד", ממליץ מרגלית שהתלמידים בתיכון יידרשו ללמוד את תפילת שמונה-עשרה ולשנן בעל פה פסוקים מהתנ"ך ומשירה עברית. "שורה ארוכה של שרי חינוך החניפה לילדים ודאגה כל הזמן להקל עמם במקום לבוא בתביעות, והסיכוי להנחיל להם פק"ל של ידע תרבותי בעברית נמוג", הוא כותב.

"הפוסט-ציונים" הפכו על פניו את כל הנרטיב הציוני, קובל מרגלית, שחרד לעתידו של הדור הבא שמא לא יהיה קשור "בכל נימי נפשו לאהבת הארץ". כדי למנוע זאת הוא ממליץ: "על המורים להוביל את תלמידיהם לפחות פעמיים במהלך שנותיהם בבית ספר לסיורים בירושלים היהודית, 'סלע קיומנו', זה אולי לא יבלום את הירידה מהארץ, אבל יסייע במשהו לשמור שורשים של הזדהות בלבם של הבוחרים להסתלק מכאן".

כתבת, "בעיני אין לעם היהודי משימה חשובה יותר מאשר כינון תנועת גיור כל עולמית" ואתה ממליץ לגייר מיליון בני אדם ולהביאם ארצה. מאיפה זה בא?

"היעד צריך להיות כמאה אלף מתגיירים מדי שנה. אין כמעט מנהיג ישראלי שלא שוחחתי איתו על כך. אני מציע להקים מרכז במדריד או בקייב, שיגייס רבנים אורתודוקסים או קונסרבטיבים ורפורמים שילמדו בו את יסודות היהדות כדרכו של הלל הזקן, יגיירו וימולו וישלחו את הגרים לארץ".

אולי מדינת ישראל תממש את זכות השיבה של מיליון פלסטינים וצאצאיהם, שחיו כאן לפני 48'?

"ברצון. בתנאי שהם יתגיירו. אני לא בעד זכות השיבה לפלסטינים בשום מחיר, אבל ברגע שהם מתגיירים מתחיל סיפור חדש והם באים לכאן מכוח חוק השבות".

המנוולים האלה

מרגלית שמנחה את "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית ואת "מועצת החכמים" בערוץ 10 החל לשדר לפני כ-40 שנה. מ-93' הוא הנחה בערוץ 1 את התוכנית הפופולרית "פופוליטיקה", שהתאפיינה בוויכוחים סוערים ובלשונם המתלהמת של משתתפיה, ובראשם חברי הפאנל הקבועים: יוסף (טומי) לפיד, אמנון דנקנר וישראל אייכלר. כעבור חמש שנים עברה התוכנית לערוץ 2, ונקראה שם "הכל פוליטי".

באיזו מידה הביאה "פופוליטיקה" לזילות ואף להתבהמות של הדיון הפוליטי-ציבורי בארץ? האם הסגנון שלכם חילחל גם לדיוני הכנסת?

"'פופוליטיקה' לא קבעה נורמות של דיון פוליטי בחברה הישראלית. לא היינו כאלה גדולים וחשובים. דיברנו בתוכנית כמו בחיים. מאז ומתמיד הוויכוחים בעניינים אמיתיים בכנסת היו קשים וקיצוניים. אני זוכר פולמוסים בין בן גוריון לבגין שלא נפלו מהטונים שלנו. אמרו 'תסתום את הפה' ו'פשיסט' ועוד. שכחת את ההפגנות ב-83' בימי מלחמת לבנון, שבשיאה של אחת נרצח אמיל גרינצוויג? זה היה עשור לפני 'פופוליטיקה'. לא צעקו 'רוצח' לבגין ולשרון? לצעוק רוצח זה להתיר את דמו של מישהו.

"'פופוליטיקה' לא הצליחה כי היא קבעה נורמות חדשות של שיח ציבורי ופוליטי כזה או אחר, אלא משום שהיא שיקפה בנאמנות את אופיו של השיח שהתקיים בבתים של אזרחים אכפתיים במדינת ישראל. המשתתפים בתוכנית לקחו חלק בוויכוחים, באותם דציבלים, קודם לכן, בבתים שלהם".

מה אתה אומר, שאת הגידופים, גסות הרוח והאלימות המילולית הבאתם מהבית?

"טומי לפיד, אמנון דנקנר ואני דיברנו בתוכנית כמו שדיברו בבתים שלנו. כשאולמרט כעס על טומי לפיד או כשלפיד כעס על אולמרט, זה היה בטונים גבוהים. 'פופוליטיקה' שיקפה סוג של דיון שהיה שכיח בקרב משפחות ואליטות שאכפת להן. אנחנו לא יצרנו את הנורמות בתוכנית, התוכנית חזרה על הנורמות הקיימות. אני מביא כדוגמה בספר את המקרה שלפיד העיר למרואיינת על התסרוקת שלה".

העיר? הוא אמר בגסות שבסכום שהיא מוציאה על צבע שערה היא יכלה לדאוג לחינוך ילדיה. זה לפיד שלמשמע שיר בביצוע עמיר בניון אמר "טול כרם כבשה אותנו". דוגמאות רבות לסגנונו המשתלח פורסמו במוסף זה ב-98' בכתבתה של שרה ליבוביץ-דר.

"מה את חושבת, שטומי לפיד דיבר בשתי לשונות? כמו שהוא דיבר בחיים, הוא דיבר בטלוויזיה, ואני אומר זאת לזכותו. אני לא מדבר כך כשאני בשידור בטלוויזיה, אבל כשמשהו מרגיז אותי, כמו למשל מה שקרה ליחסי עם אולמרט, הרמתי את היד ודפקתי על השולחן. אני לא מקלל אבל אני אומר הרבה 'המנוולים האלה'".

"פופוליטיקה" סללה את דרכם של אייכלר ולפיד לכנסת וקידמה את דנקנר לתפקיד עורך "מעריב".

"אוריאל רייכמן ואברהם פורז ראו את לפיד ב'פופוליטיקה' והציעו לו לעמוד בראש מפלגת 'שינוי' ובהמשך הוא התמנה לשר המשפטים. ישראל אייכלר נבחר לכנסת מטעם אגודת ישראל. רוני בר-און, שהחליף את לפיד במשך עונה אחת, היה גם הוא לח"כ וכך ציפי חוטובלי, שבזכותי נהיתה ח"כית. ד"ר צביה גרינפילד ממרצ שאלה אותי, 'למה אתה לא מזכיר אותי בין אלה שהתוכנית הפכה אותם לח"כים?' אמרתי לה, 'בבקשה, לא הייתי בטוח שאת רוצה!' זה מלמד ש'פופוליטיקה' הציגה לקהל את הדיון הציבורי הכי חשוב בחברה הישראלית. אם תוכנית טלוויזיה זניחה הצליחה לייצר חמישה ח"כים אז אולי בכל זאת היא היתה תוכנית טובה".

הלוואי שהייתי סלע

אילו יחסים היו בינך לבין לפיד?

"אפילו במקום שטומי נמצא כעת, הוא כועס עלי. למרות שכעס גם באחרית ימיו, הוא לא היה מכחיש שנאבקתי בציפורניים כדי שהוא יישאר ב'פופוליטיקה' למרות שעורכי התוכנית רצו להדיחו. כינו אותו ארצ'י בנקר של התוכנית ואני חשבתי שהוא טוב ושהקהל מת לשמוע אותו. אבל טומי היה גם הומניסט ואיש תרבות. כשהייתי עורך 'מעריב' ב-92' אמרתי לעופר נמרודי שלפיד יכתוב את המאמר הראשי מדי יום. לאחר שהכל הסתדר, טומי ושולה לפיד, אני ואהוד אולמרט ישבנו במסעדה בדרך פתח תקוה. לפיד נישק אותי על המצח ואמר: 'נתת לי מעמד שלא היה ב'מעריב' לאף אחד מאז ימיו של הפובליציסט ד"ר עזריאל קרליבך'. פעם, כשרוחו היתה טובה עליו, הוא אמר שהייתי האיש שעשה לו הכי הרבה טובות ואילו הוא עשה לי הכי הרבה רע".

אולי משום שהתבטלת בפניו?

"לא. חשבתי שהוא האיש הכי נכון ל'מעריב' ול'פופוליטיקה', אלא שאז צצה הבעייתיות של אולמרט כראש ממשלה וזה פוצץ את היחסים לגמרי, משום שטומי ודנקנר החליטו להתייצב להגנתו. לזה לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן".

אתה כותב בספר שלאחר שהמשטרה ופרקליט המדינה משה לדור החליטו לסגור את תיק החקירה בפרשת בנק לאומי, "התנהל סביב מבקריו של ראש הממשלה מחול שדים, כפי שרק אולמרט יודע להניע". למה התכוונת?

"לפיד אמר בשידור בטלוויזיה 'שייחנקו', וכיוון אלי ולעיתונאי ארי שביט. השר סילבן שלום וח"כ זהבה גלאון ועו"ד אלדד יניב היו עדים להתפרצות רגשית נוראה שלו עלי כשהם המתינו לשידור בערוץ 2. הוא זעם באורח קיצוני גם פנים אל פנים וזה נמשך בלי סוף גם ב'מועצת החכמים', ולא רק שם".

פחדת ממנו?

"טומי לא היה מפחיד ובטח לא מהבחינה הפיזית. הוא גם לא כל כך חזק ומאיים. הוא היה חביב יותר ממה שניכר לעין. כבר מזמן יצאתי מתוך הנחה שאני לא חייב לקבל את העמדות של כל מי שאני עובד איתו. היו לנו אינסוף מריבות ואני אומר לך שוב, פעמיים הייתי מעורב בבחירתו לתפקידים חשובים ולא טעיתי, אבל היתה לי אכזבה אישית ממנו. דווקא מדנקנר חיכיתי ליותר. אבל אם את שואלת מי מחברי איכזב אותי יותר, אומר שמרוב שאהבתי יותר ואני עדיין אוהב את דנקנר, אני הכי מאוכזב מאהוד אולמרט".

אתה לא נראה כל כך רגיש.

"הלוואי שהייתי סלע. אני כותב בספר איך ייבבתי אחרי שראיתי את המפונים מבתיהם בגוש קטיף. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתמוך עוד בגירוש של יהודי בידי יהודי מביתו החוקי. שם הייתי בתוך הסערה וכתבתי כי 'אסור לממשלת מדינת היהודים לגרש בכוח את מי שנשלח על ידה ליישב את נחלת אבותינו'. כשהורי מתו וכשאחי נפטר בכיתי. מעניין קוצב הלב לא נשברתי, אבל מיחסי עם אהוד אולמרט יצאתי פגוע ומאוכזב".

דנקנר לא מצלצל

אמנון דנקנר, אומר מרגלית, לא צילצל לברר מה שלומו לאחר שאושפז, "וזה קצת הפתיע אותי".

זה כואב לך?

"לא, זה לא כואב לי. זה מה שהוא בחר".

גם הוא בנה קריירה מ"פופוליטיקה" כשמונה ב-2002 לעורך "מעריב".

"ב-91' התפוצצה פרשת הביוגרפיה של דן בן אמוץ שדנקנר כתב. היו שם שתי בעיות: התיאור של האונס לכאורה של בן אמוץ בן ה-13 על ידי אמו, על זה איני יודע כלום; והיתה פרשת 'הבנות', שסיפקו לכאורה קטינות לבן אמוץ שקיים איתן יחסים ואף הציע אותן לחבריו. חברו הטוב אלכס אנסקי אמור היה לשחק אז בהצגה 'פיגמליון' שהעלה תיאטרון הקאמרי והוא הגיש תביעת דיבה. אני כתבתי רשימה מלגלגת על התביעה הזאת, לא היה לי ספק אז שדנקנר כתב אמת. כתוצאה מזה נודיתי על ידי חבורתו של בן אמוץ שנידתה את דנקנר, והחלטתי לצאת להגנתו. כמה העולם קטן. כשדנקנר ואנסקי רצו לגמור את העניין, הם החליטו ללכת לבוררות והם לקחו את טומי לפיד כבורר. ככה לפיד ודנקנר נהיו חברים".

ומה היתה פסיקתו של הבורר?

"הבורר אמר אתה צודק ואתה צודק, וכל אחד ייתן לי בקבוק וויסקי טוב. כך שאני אפילו לא אשם בזה שהם חברים. לפיד ודנקנר הודיעו שאם הם לא יופיעו יחד ב'פופוליטיקה' הם לא ישתתפו בתוכנית, ותמכתי בזה. ביני לבין דנקנר היו יחסי ידידות אבל גם אי הסכמות. אני חושב שבעניין אולמרט הוא לא נהג בסדר, אבל אני חייב לומר שאני יודע איזה לחצים הופעלו עליו שיזרוק אותי מ'מעריב', והוא עמד בהם באומץ".

אלכס אנסקי בתגובה: "העובדות אינן נכונות ואיני מעוניין להגיב עליהן במסגרת יחסי ציבור לספר. השקרים האלה כבר מאחורי. טומי לפיד המנוח אכן היה הבורר, וכתב הבוררות נמצא בידי. הסכם הפשרה נחתם כיוון שאי אפשר היה למשוך את זה יותר בבית המשפט. אף אחד לא נידה את מרגלית ואין לו סיבה להרגיש מסכן. הוא מבוגר מספיק כדי לבחור את ידידיו".

מרגלית כותב שרוחו של אולמרט ריחפה על פני "מועצת החכמים" כשהתווכחו על מלחמת לבנון השנייה ועל שחיתותו של אולמרט.

באחד המונולוגים שלו, דנקנר אמר שאתה כפייתי עם עבר נפשי קשה "ודומה לכלב השב אל קיאו" כשאתה מבקר את אולמרט שוב ושוב. בתגובה אתה קראת לו פסיכופת. עד כדי כך?

"ציפיתי שדנקנר יתייצב נגד אופן ניהול המלחמה ושהוא יצטרף למאבק נגד השחיתות של אולמרט, והוא איכזב. לפני הבחירות ב-2006 הוא הפך וכתב מחדש כתבת דיוקן של אולמרט שהכינה מירב בטיטו פריד, והותיר את חתימתה על הטקסט. ציפיתי שהוא ינהג באולמרט כפי שהוא נהג באומץ כאשר הוא פירסם תחקיר חמור מאין כמותו על חברו הטוב יוסי גנוסר. הוא אמנם אמר לכולם שאני אחליט אם לפרסם את התחקיר או לא, אבל לי לא היה תפקיד רשמי ב'מעריב'. כשזה הגיע לאולמרט, דנקנר רק איכזב".

ממה הוא חשש לדעתך?

"אנשים הם לא מכונות משוכללות. לא היה לו שום אינטרס לתקוע לגנוסר כמו שהוא תקע לו, אלא אם תגידי לי שזה היה הופך אותו לעורך השנה ולזוכה בפרס פוליצר".

על מה אתה מדבר? הרי זה לא אמור להיות בכלל עניין אישי.

"בפרשת הביוגרפיה של בן אמוץ, דנקנר נכנע ללחצים ולא פירסם את הסיפור הכי קשה שנקשר בשמו של בן אמוץ. כשהוא כתב מחדש, כעורך 'מעריב', את כתבת הדיוקן של אולמרט, הוא לא היה בסדר מהבחינה המקצועית. לעומת זאת ב-2005 הוא ואני כתבנו יחד את המאמר 'איפה הבושה' שפורסם ב'מעריב'. והיות שראיתי איך הוא התנהג במקרה גנוסר, קיוויתי שגם במקרה אולמרט הוא ינהג על פי השקפתו, שלפי דעתי מצויה בעומק לבו, ונלך ביחד. כשבאתי אליו במהלך מלחמת לבנון השנייה, הוא הסכים איתי שאין להפקיר את המלחמה בידי אולמרט. אלא שאז הוא אמר שכעורך 'מעריב' הוא לא יכתוב זאת, והוא איפשר לי לכתוב כל מה שאני רוצה".

דנקנר: "אין מה להגיב".

שאלתי אותו מאיפה הכסף

מרגלית כותב בספרו שדנקנר היה ונשאר תעלומה בעיניו. הוא גם חושף סודות מביכים מאחורי הקלעים של "מועצת החכמים", למשל המריבה בעניין השתתפותה של חוטובלי בתוכנית. "המריבה לא היתה סביב השאלה למה דנקנר ולפיד לא אוהבים את דעותיה", הוא אומר. "זה ברור. אבל הם התנהגו אליה כמו שהם לא היו מתנהגים לאף גבר. הם היפנו לה את הגב ועשו תנועות מגחיכות כשהיא דיברה. הצלם של התוכנית ריחם עליהם ולא תיעד זאת".

האם ידידותך רבת השנים עם דנקנר הסתיימה כשהחלטת לנטוש את "מעריב" השוקע לטובת מאה אלף שקל בחודש ב"ישראל היום" של שלדון אדלסון?

"כשאני עזבתי את 'מעריב', דנקנר כבר היה בסוף הקדנציה שלו והוא לא ראה בזה בגידה. הוא אמר לי 'עת לטעת ועת לעקור נטוע'. שקיעתו של 'מעריב' מצערת מאוד ועזיבתי לא דירדרה את העיתון. מדינת ישראל חייבת שיהיו לה כמה שיותר עיתונים. שכרי לא היה אף פעם מאה אלף וגם לא שישים אלף שקל בחודש. שכרי ב'מעריב' היה אמנם פחות ממה שאני מקבל ב'ישראל היום', אבל לא באופן משמעותי. כש'מעריב' הסתבך כלכלית, הסכמתי שלוש פעמים להחלטותיו החד-צדדיות של נמרודי לקצץ בשכר העובדים. הלכתי ל'ישראל היום' כי דנקנר עמד לעזוב והרגשתי ש'מעריב' נגמר".

גם אתה מרגיש שהיום אתה משפיע פחות מבעבר?

"אם את אומרת כך אז את לא שומעת רדיו. אין שבוע שלא מראיינים אותי בתחנות הרדיו לפחות פעמיים-שלוש בתגובה על מאמרים שכתבתי. אני משפיע ועוד איך. החירות שלי לא נפגעה וכאשר רציתי לכתוב ביקורת על נתניהו, הכל היה פתוח. בעניין מה שאני קורא מלחמת בני אור בבני החושך המושחתים, עמוס רגב (עורך 'ישראל היום') הוא פצצה".

האזכור החוזר של "המושחתים" מחזיר את מרגלית אל יחסיו עם אולמרט. "אני מכיר אותו מאמצע שנות ה-60 ונהיינו חברים באמצע שנות ה-70 כי הוא היה הלוחם הכי גדול בשחיתות שקם לישראל". בשנים ההן זכה אולמרט בתמיכה של אורי אבנרי ושבועונו "העולם הזה". אבנרי, אומר מרגלית, היה מילדותו המגדלור העיתונאי שלו. "בכל רביעי בבוקר הייתי יורד לאלנבי פינת מזא"ה לקנות את 'העולם הזה'. חלום חיי היה לכתוב שם ומימשתי זאת כשהייתי סטודנט בן 22 בירושלים. חלמתי שאלחם בשחיתות ובמנוולים".

מוזר שאחרי 33 שנות ידידות לא הצלחת להבחין בעושר הגדל והולך של אולמרט, בין אם לפי נכסי המקרקעין שלו או לפי לבושו, אוסף שעוניו ועטיו.

"אני בן אדם שלא רואה חפצים. אפילו אולמרט יגיד לך שאני לא מזהה אובייקטים או חפצים. כבר שנים שאני לא נכנס לחנויות. אשתי קונה לי בגדים. לא רכשתי מכונית מאז שמלאו לבתי שירה 16 והיא קונה לי את הרכב בהתאם לסכום שברשותי. זה לא מעניין אותי".

איזו מכונית יש לך היום?

"נדמה לי שיונדאי. או אולי בעצם הונדה. נשאל את שירה כשהיא תחזור. אני יודע שזה נשמע מסריח ואולי צבוע, אבל מי שמכיר אותי יודע שחפצים ורכוש מעולם לא עניינו אותי. אני לא מבין בסוגי וויסקי כי אני לא שותה. הבחנתי שאולמרט חי ברווחה ושהוא הפך לנהנתן, שזה לא אהוד עם הסנדלים והגרביים שהוא היה מגלגל כמו כעכים. חשבתי שהוא נהיה כמו פוליטיקאים שחזרו מאמריקה לאחר שפגשו עשירים, כי כל הזמן הוא היה אומר: לזה יש 500 מיליון דולר, א-קלייניקאט (דבר פעוט ביידיש), ופתאום הוא הביא לחבורה את בני שטיינמץ ואת אלפרד אקירוב. כששאלתי אותו מאיפה הכסף הוא אמר שיש לו אוברדראפט עצום ושהוא עשה קצת כסף מעבודתו במשרד עורכי דין. במשך שנים הייתי חבר טוב יותר מכל אחד אחר ושמעתי אותו אומר שטומי לפיד היה חברו הכי טוב. אני אומר לך שאני הייתי החבר הכי טוב ובחיים לא נסעתי איתו לחופשה".

למה בעצם?

"לנסוע עם אהוד לחו"ל הולך כך: קודם משדרגים את הסוויטה. דבר שני, אהוד נורא אוהב ללכת לשופינג, ואני כאמור שונא חנויות. הבנתי שכאן הוועד היהודי-האנגלי או האמריקאי משלם לו, אבל לא העליתי על הדעת שהוא מקבל כספים משלושה גופים בעת ובעונה אחת".

עכשיו, כשהקריירה שלו דועכת ואולי מחוסלת, האם קל יותר למעוך את החבר לשעבר?

"אני מניח שמעדתי, אבל אני לא יודע איפה. אני לא יודע באיזה מקום אולמרט הרוויח דבר מה ממני. יכול להיות שהוא הרוויח דבר אחד. יתכן שהוא אמר לעצמו: 'לדני יש שם של אדם ישר, אז אם הוא חבר שלי אני מרוויח מזה'. אני נשבע בכל היקר לי שלא העליתי בדעתי שהוא מעורב בפלילים".

מקרה דודו טופז

השיחה עם מרגלית התקיימה בחדר הטלוויזיה שבבית המידות של שירה מרגלית ואילן שילוח בצהלה. הסיבה: מרגלית ורעייתו דנה אורזים את ביתם לקראת מעבר לתל אביב. חלפו כשלושה חודשים מאז ששירה מרגלית, סמנכ"לית התוכן של רשת, הותקפה לעיני בנה על ידי שליחיו של דודו טופז. הילדים של הזוג התרוצצו בבית וניכר שהחיים שבו למסלולם. שירה מרגלית הבהירה שלאביה יש הונדה, לא יונדאי.

אחר כך נמשך הראיון בארבע עיניים, ומרגלית אמר שלא שמח לקרוא את דברי רביב דרוקר בבלוג שלו, שטופז עשה טובה לעצמו ולציבור כשהתאבד. "אף פעם לא אומר שזה טוב שמישהו לקח את חייו", הוא מסביר. "אבל אני גם רואה היום את המחול של 'כמה דודו היה מסכן ואיך דחפו אותו אל מותו', ואני נזכר מה שהוא תיכנן ויזם. אני לא מתעלם מן העובדה שמותו הוא טרגדיה לילדיו, אבל הניסיון להציג את טופז כקורבן לא נראה לי".

לאחר ששירה הותקפה נוצר הרושם שאתה רץ מראיון לראיון ושזכית לסטטוס חדש, "האבא של שירה", והפכת לדובר המשפחה, בעוד שאבי ניר, מנכ"ל קשת, שגם הוא הותקף, הקפיד על שתיקה מהרגע שטופז נעצר ועד מותו.

"אני מכבד את הדעה הזאת. הבחנתי שהיו אנשים שניצלו את זה נגדי. ניחא. אני מלא הערכה לאבי ניר, אבל אני חושב שזה לא היה נכון מבחינה ציבורית שהוא ישמור על שתיקה. היה צריך להגיב ולצאת למאבק כדי שטופז ישלם את המחיר. לאחר שהוא התאבד לא רציתי להתייחס יותר לפרשה, כי אני מאמין לכאב של בני משפחתו". *



דן מרגלית. אני לא אוהב לדבר על כסף, זה מביך אותי


דן מרגלית עם אהוד אולמרט. ידעתי שאאבד את צינור המידע החשוב הזה, אבל איזו ברירה היתה לי?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו