חדר מיטה, חדר לידה, חדר מלחמה - ספרים - הארץ

חדר מיטה, חדר לידה, חדר מלחמה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אירוע משמח אלייט אבקסיס. תירגמה מצרפתית: נירית ברדוגו. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 207 עמודים, 84 שקלים

ברברה, כפי שמבארים המונולוגים הבאים (הספר בנוי כרצף של מונולוגים), לא נקלעה למצבה הסיוטי אלא בחרה בו. למה? "מאיפה התחיל הטירוף הזה שלאנשים יש ילדים?" כפילוסופית יש למספרת, ולמחברת, עניין מיוחד בשאלת הבחירה, כמו גם באינסוף הסוגיות האחרות הקשורות בהריון ובהורות - פילוסופיות, חברתיות, תרבותיות, כלכליות - אבל מי שחושש ממשהו דמוי דרשה דה-בובוארית יכול להסיר דאגה מלבו: לאבקסיס יש כישרון נדיר למסור את הדברים באופן תמציתי ואלגנטי, לעתים עז כמו בשירה, לעתים מבדר וסרקסטי (כשהיא מתארת קבוצת תמיכה של מיניקות או "שיעור להכרת חיץ-הנקבים") והעיקר, שלא כמו דה-בובואר, יש לה סיפור. כמו בחיים, ההריון והלידה אינם אלא תחילתו. החלק המעניין, הקשה והמאתגר באמת, מגיע מטבע הדברים עם הצטרפות התינוקת למשפחה, אותו "אירוע משמח" שנהפך אצל אבקסיס לביטוי אירוני. "הבאתי לעולם את הדבר הזה, ועכשיו מה עלי לעשות".

אבקסיס שבה ובוחנת את הפער בין הדימוי השמאלצי של האם והתינוק - אותו לפיד שהחברה המבקשת לשמר את עצמה דואגת להעביר מדור לדור ומבעלת סמכות למתלמדת, מאם לבת, ממחברת ספרי הכנה ליולדת - לבין הרגשות האותנטיים שחווה היולדת עצמה. היא נותנת ביטוי לתוקפנות, ניכור, טינה ואפילו קנאה ביוצאת חלציה: "היא היתה זרה לי, זרה-קרובה שיצאה מבטני וכבר לא היתה אני... קינאתי בה, הייתי זקנה, נרגזת, שבורה, עייפה, החיים שלי נותרו מאחור והקטנה היתה מלאת חיים, כל המרץ החדש שלה הפך אותי לעבר שלה, לעבר". על ההנקה היא כותבת: "חשתי כעס כלפי הדחף הנלהב הזה, כאב לי, והיא היתה מלאת חיים, כבר רצתה לנצל אותי... נטרתי לה טינה על שהכאיבה לי כך. עם זאת, רציתי גם להגן עליה, לטפל בה, לכסות אותה כמו גוזל שנפל מהקן". על השאלה "מי היא הילדה הזאת?" היא עונה: "לאה. המפלצת האגואיסטית והאדישה הזאת, המניפולטיבית הזאת, שמשתמשת בי רק לצרכיה האישיים, היצור הזה שמוטרד רק מהישרדותו בלי להתחשב כלל באחר, הגרגרנית הזאת, בעלת האובססיה שיש לה מטרה אחת ויחידה בחיים: לאכול". ההתמודדות עם התינוקת ועם הרגשות הנולדים אתה אינה אלא חזית אחת בחיי ברברה - חיים שהפכו למאבק, למלחמה. החזית השנייה היא, מטבע מבנה התא המשפחתי: הגבר, וגם כאן מיטיבה אלייט אבקסיס לתאר ולנתח את המכאניזם של הרס הקשר הזוגי, הרומנטי, בידי הצאצא/ השיטה הכובלת אליו את האם. כששכנתה, אשת רב, אם לעשרה(!) ילדים, מרגיעה אותה ואומרת "יהיה בסדר", היא תוהה בינה לבין עצמה: "בסדר, אבל איזה סדר? של אלו שמתגרשים שישה חודשים אחרי שנולד להם ילד, או סדר של אלו שעושים עוד ילד כדי לנסות לתקן את הנזקים? סדר של אלו שנפרדים בתום שבע שנות נישואים ושלושה ילדים, או סדר של אלו שמביאים שלושה ילדים, מעבירים עשרים שנה יחד ונפרדים בסוף אחרי שהילדים גדלים?" והיא ממשיכה ומונה סוגי סידורים זוגיים מדכדכים שונים, עד למסקנה הסופית: "אבל זוג מאוהב עם ילדים, לאורך זמן, אני לא מכירה, אף אחד".

משבר הילד הראשון, גם אם חווים אותו בצורה מינורית, או מכחישים אותו, בהיותו מובנה בתהליך הטבעי של התרחבות המשפחה, הוא שלב בלתי-נמנע. ועדיין, ולו בשל היותו נחלת רבים, תוצר של אירוע משמח (הפעם בלי אירוניה) וקשור בטבורו לזוגיות, אפשר שקל יותר לצאת ממנו בשלום.

גם כאן נמסר הסיפור מנקודת מבט נשית, כמונולוג של רעייתו, אם בנותיו הקטנות, בעלת טמפרמנט שונה לחלוטין מזה של ברברה: מתון, קשוב, סובלני, אמהי. את ההודעה על הפיטורים מקבלת האשה, לפי דיווחה, "כמעט בעליזות", "כאילו סיפר לי בדיחה". עד מהרה מתברר למה. הפיטורים לא באו כרעם ביום בהיר, אלא לאחר תקופה ארוכה - שנים - של סכסוכים. יש בכך גם הקלה, אך זו רגעית, שכן יו, המצטייר כמין וריאציה פאתטית של מיכאל קולהאס, מקדיש עצמו, כמו גיבורו של קלייסט, למאבק (במקרה זה משפטי) נגד עושי-העוול.

פנט, באמצעות המספרת שלה, חסרת השם, מתארת, באיפוק, בבהירות, באובייקטיביות של שיקוף רנטגן, ובעיקר, דרך פרטי פרטים המעידים על היכרות אינטימית עם המצב (או על כישרון אדיר) את החיים בסיר הלחץ של האבטלה: מאבקו חסר התוחלת והתכלית של יו לשוב אל מקום העבודה השנוא, קשיי הקיום בסביבה בורגנית שבעה ("גם עלי לא רואים שבעלי מחכה בבית, שאולי הוא עוד ישן בכלל, שהוא לא מביא כסף הביתה, שהקיץ לא ניסע לחופשה"), הניסיון לקיים את שגרת חיי המשפחה וההורות, לחגוג את יום ולנטיין.

כרעיה אוהבת נקרעת המספרת בין הרצון להיות אמפתית לבין היצר ההישרדותי לנער את הגבר - שבמקרה זה הוא מפרנס יחיד - מחדלונו. עד מהרה מוטחות האמירות הבלתי נמנעות: "למה אתה יושב סתם", "לפחות תעשה משהו", "אתה כבר לא מה שהיית"; התסכול והזעם על הגבר המתמסר למצבו, למחלותיו הפסיכוסומטיות ול"מלחמה" בממונים עליו, הולכים ותופחים. האם גם האשה הופכת לחלק מן העליהום? השימוש היומרני שלו במלה "מלחמה" מעורר בה קבס. "אתה רוצה אולי להשוות את כל המריבות המטופשות שלכם למלחמה אמיתית? שלא תעז. יש מקומות שיורים בילדים ואתה יושב לך בחלל המשרדי המוסק שלך ומדבר על מלחמה". כשהמצב נמשך היא מתנחמת: "לפחות יש לכם מה לאכול". עם זאת, גם היא נדבקת בהדרגה באותו שיתוק, לא מצליחה להביא עצמה לחולל את השינוי ולצאת לעבודה.

כאשר קוראים את שתי הנובלות בזו אחר זו קשה להימנע מהשוואה בין שתי הנשים המספרות. המספרת של אבקסיס מהפנטת בכוח לירי, בברק אינטלקטואלי, בהומור גרדומים, בנואשותה הטוטאלית, אך מצטיירת בסופו של דבר כילדה מפונקת; המספרת של פנט כובשת את הלב בשקט, בבגרות, בחוסן נפשי, בלקיחת החיים ומאורעותיהם בפרופורציה, בהכרתה העמוקה בקיומו הנבדל של הזולת וביכולת לשאוב נחמות קטנות מן היום-יום, מן הילדה, מן התינוקת.

שלא כמו ב"אירוע משמח" אצל אנטה פנט האמהות, כמעט נטולת קונפליקטים, טבעית. התינוקת מוצגת כמקור לאושר, מעין איבר של החיים הזוגיים שנותר בטהרתו, שלא הוכתם ולכן יש בכוחו להביא מרפא.

אבל גם כאן אין הפי אנד. שתי הנובלות לא מציעות לקוראיהן מבט אופטימי על הנישואים, גם לא חיסונים או מתכונים לפעולה בעת משבר. עם זאת, מי שיקראו אותן יזכו בחוויה אמנותית (המשתמרת בתרגומים); אפשר גם שיהיו חכמים יותר, מודעים יותר, ובעיקר קשובים יותר לאחרים ולעצמם. במקום סדינים, סרוויסים, מכונות אספרסו, מסחטות מיץ, פמוטים, ויברטורים, או מה שלא נותנים היום למתחתנים (צ'קים!), תנו להם את שני הספרונים הגאוניים האלה.

Un Heureux Evenement \ Eliette Abecassis Mobbing Roman \ Annette Pehnt

תגיות:

תגובות