בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פצעי אוהב

אחרי שנים של חברות אמיצה עם אהוד אולמרט נזכר דן מרגלית שקשרי ידידות בין עיתונאים לפוליטיקאים הם בעצם פסולים

תגובות

התפכחות דן מרגלית. הוצאת זמורה ביתן, 334 עמ', 89 שקלים


מועקה מלווה את קריאת ספרו של דן מרגלית, "התפכחות". יסודה בהבנה שגם עיתונאי ישר וחד עין כמותו נהג כסומא בעניין חברו האהוב, אהוד אולמרט. האי נחת גוברת עם ההכרה בכך שמרגלית מגולל סיפור על קשרי שלטון-עיתון, קשרים העלולים לעמעם את ידיעותיהם ואת תובנותיהם של כל הישראלים הניזונים ממידע עיתונאי. בין השיטין מתחוור שהקשרים הטעונים מתפרשים גם לשילוש הלא קדוש הון-שלטון-עיתון. במובן זה, ההתפכחות של מרגלית מזמנת לקוראיו התפכחות-משנה.

מעבר לשיתוף הקוראים בעבודתו, מנתח מרגלית את מצבן של העיתונות הישראלית ושל התרבות בישראל. אבחנותיו מבעיתות. חרף הסתייגותי מרבות מעמדותיו ומהערכותיו, ראוי שדבריו יצטלצלו באוזני כל מי שהחברה הישראלית יקרה להם ויניעו אותם לשינוי.

קשה שלא לחוש מידה של אמפתיה כלפי כאבו של מרגלית ביחס לחברותו הנגדעת עם אולמרט. אפשר להבין איך כשני צעירים מצאו שפה משותפת. הממסד המאובן עיצבן אותם, בעלי שררה קוממו אותם, ובריונות - באמצעים פיסיים או פיננסיים - הוציאה אותם מכליהם. חלפו שנים. האחד נהיה בין המובילים שבעיתונאי ישראל, והאחר נחת על כיסא ראש הממשלה.

השתלשלות כזאת יכולה להיות נחלתם של כל מי שעוסקים במקצועות הצווארון הלבן - במגזר העסקי, במקצועות עתירי ידע ובחרושת התרבות לגוניה. האם צריך להימנע מחברויות עם מי שעשויים להיות מושאי הערכה או ביקורת? האם צריך לקטוע אותן כאשר מתברר ששני הצדדים היו למובילים בתחומם? האם יכול היה מרגלית, ככתב, ולימים כפרשן, להגיע להישגים מעולים אלמלא רקם קשרים אינטימיים עם מושאי כתיבתו?

שאלות אתיות ממין זה חייבות להיות חקוקות בדעתם של עיתונאים. כפי שכלבי שמירה אינם יכולים להסתובב סביב סיר הבשר: כשבטנם כבדה עליהם, ספק אם יאזרו כוח לתקוף. גם אם ישמרו על צום לא יוכלו לעשות את מלאכתם. כך גם עיתונאים, אם רצונם להחזיק בתפקידם כ"כלבי השמירה של הדמוקרטיה".

את הפרקים העוסקים בקשרים שבין מרגלית לבין אולמרט ובניתוצם ראוי לשנן באוזני עיתונאים מתחילים: כך אין לנהוג. איך יש לנהוג? שאלה טובה. מתוך האירוע המסוים הזה אפשר רק להבין מה אין לעשות, וממנו לגזור מידה נכבדה של זהירות. למקרא הספר רצוי גם לפתח מידה גדושה של חשדנות ושל ביקורת. איך קרה שאולמרט ושרון נכללים בפרק "על השחיתות", ואילו דרעי וליברמן זכו לנדוד עד לקצה הספר, לשער "הכל אישי" (לצד "גברת ניקיון", ציפי לבני)? אם אולמרט היה כשר בעיני מרגלית עד שפעל בכוחנות מופגנת כלפי סובביו וכרע תחת נטל מעטפות וחשבוניות, אולי גם אבחנות בנוגע לאישים אחרים מקלות מדי.

לאורך הספר מרבה מרגלית להתייחס למצבה של העיתונות הישראלית. הוא מבכה את נחיתותה הנוכחית של העיתונות המודפסת ומשווע לתקומת הכתיבה העשירה, המלמדת והפרשנית. אלא שמרגלית, שמכיר היטב את הנפשות הפועלות, יודע דבר או שניים על הנסיבות, והוא חולק עם קוראיו רק מעט מזעיר. הוא נוגע בשוליה של בעיית התוכן, מטיל על הכוחות הכלכליים המניעים את שוק התקשורת את האחריות לרדידותה, אבל נמנע מסימון ברור של האשמים.

כך, למשל, אין הוא מספר על שכרם המביש של עיתונאים מתחילים. מובן שאין מקום ששכרם ישתווה לשכרו, אבל אין גם סיבה שבני דורו של מרגלית וצעירים מהם יפוטרו בסיטונות מעיתונים שמבכרים עיתונאים מתחילים וזולים יותר. ההוזלה פועלת לכל הכיוונים: העדר תחקירים (ולחלופין הצהרות "בלעדי!" המתייחסות למידע דלוח), שימוש מעליב בשפה העברית העשירה והעלמותם הכמעט מוחלטת של מגיהים מעולם העיתונות המודפסת.

שוב עולה השאלה האתית: האם מרגלית היה מגלה נכונות לאמירות נוקבות יותר אלמלא היה מחובר בכל נימי נפשו לאותם אנשים שהמחשבה על חשבון הבנק שלהם הורסת את העיתונות? האם היה מבקר במו פיו במקום להסתמך על אזהרותיו של אד מורו האגדי? מורו הזהיר מפני עולמה הרדוד של התקשורת בעידן האלקטרוני וניחש את מה שסיכם מרגלית במלותיו: "תלותם של עיתונאים במקורות המידע השלטוניים הכריעה את הכף נגד תקשורת לוחמת" .

כמי שאחראי לשפע של ידיעות ומאמרים חשובים, מאירי עיניים ומנקי אורוות, אבל גם לתוכניות טלוויזיה - רציניות וצעקניות כאחת - ציפיתי ממרגלית לכנות רבה יותר. עיתונות הטלוויזיה המשמעותית אכן מעוטה ומתבטלת מפני בידור זול. אבל העיתונות המודפסת אינה עושה דבר כדי לבדל עצמה. היא מתנשפת בתחרות האבודה מול האינטרנט, ומתפלשת בעליבות הבידור-בכסות-תרבות. דווקא אדם כמו מרגלית יכול היה לדחוף להפיכתה של העיתונות המודפסת לאלטרנטיבה אמיתית של עמקות ופרשנות. כך היה מממש מקצת מכמיהתו לחברה תרבותית יותר.

קשה לי להסכים עם רבות מתפישותיו הפוליטיות והתרבותיות של מרגלית, אך הזדהיתי עם גישתו כלפי החברה הישראלית: עילגות, בורות, ואגואיזם צרוף מערערים גם את שלוותי. מרגלית קובע כי יש לתרבות העברית די מזון כדי להאביס את בניה: מתפילות ופירושן ועד ספרות מודרנית. בניגוד לו אשמח אם בני התרבות העברית יוזנו במגוון של דעות, לא רק בגישות העולות בקנה אחד עם הציונות הקלאסית; גיוון, גירוי ועימות מעוררים למחשבה (ואבי "פופוליטיקה" יודע זאת). יחד אתו אהיה מאושרת לחיות עם אנשים קוראים, לומדים, יודעים, מציגים עמדה המושתתת על עומק מחשבה ולא על גלישה אקראית בוויקיפדיה.

בסוף ספרו מפשיט מרגלית את החברה הישראלית ממחלצותיה ההיסטוריות. בצד דברי הצער שלו על הבורות והעדר ההשתייכות החברתית-תרבותית כאופנה, הוא חותם את דבריו במסקנות על מידת האלימות והעליבות של החברה הישראלית בעקבות תקיפתה האכזרית של בתו, שירה, בידי שלוחיו של דודו טופז. אי אפשר להתעלם מן הממד הרחב של הדברים. אנחנו חברה אלימה ביחס לסביבתנו, כל סביבה; מן המלחמות הצודקות והלא-צודקות נגד אויבים מדיניים, ועד לאלימות בכבישים ולרצח בני אדם, כאילו מעולם לא עברה החברה האנושית מן החיים השבטיים לעולם הריבוני המוסדר. מרגלית, שהתייחס בספרו לשני העניינים - מלחמות ואלימות פנימית - לא כרך ביניהם. אולי הגיעה השעה לעשות זאת.

הפרופ' נעמה שפי היא ראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר



דן מרגלית עם אהוד אולמרט. קשה שלא לחוש מידה של אמפתיה כלפי כאבו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו