שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קודר יותר מ"החיים על פי אגפא"

הסרט "עג'מי" הצליח לחרוג מהנרקיסיסטיות הקורבנית השכיחה בקולנוע הישראלי לטובת שותפות טוטלית עם האחר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רעיה מורג

"עג'מי", סרטם המבריק של ירון שני וסכנדר קובטי (ישראל, 2009), נפתח בחיסול בעקבות התנגדות לתשלום פרוטקשן. הרצח מתרחש לאור יום ברחוב של השכונה היפואית שעל שמה קרוי הסרט. הפתיחה מובילה למבוך שמעורבים בו עסקות של העולם התחתון הערבי והיהודי, בדווים, ערביי השטחים, וקצינים בכירים במשטרת ישראל. אך "עג'מי" אינו סרט פשע.

בניגוד ל"הסנדק" של פ"פ קופולה (1972), למשל, שתיאר את עלייתה ונפילתה של משפחת קורליאונה, "עג'מי" אינו משל אלגורי על החיים בחברה קפיטליסטית או על העדר הפער בין העולם התחתון ל"עליון". זהו סרט על הדו-קיום היהודי-ערבי בישראל, בעולם שהצעירים הערבים מדברים עברית עשירה בביטויים סופניים כגון "על הפנים", "אין ברירה", "אין סיכויים", "נגמר הסיפור".

כוחו של "עג'מי" נובע מאסטרטגיות הבימוי שלו, השואבות את השראתן מדרך העבודה של הבימאי הבריטי מייק ליי (חזרות עם שחקנים שאינם יודעים מה צפוי בתסריט), ומהניאו-ריאליזם האיטלקי שהעדיף שחקנים לא מקצועיים, שחלקם מדבבים את חייהם. הסרט שואב את כוחו גם מתסריט המאפשר הצלבה של אירועים ומהלכים עלילתיים. מה שנראה כצירוף של נסיבות נהפך בידיהם האמונות של הבימאים-התסריטאים לחשיפה דרמטית של הסיבות העמוקות למתרחש (הנכבה, הכיבוש, שלילת זכויות בסיסיות מהבוואים ומערביי ישראל). נראה, כי שני וקובטי למדו את מלאכת הכתיבה הנפתלת מסרטים כמו "מגנוליה" (תומס פול אנדרסון, ארה"ב, 1999), למשל, אך הם עושים שימוש אנטי-פוסטמודרני מופגן בתחבולות התסריטאיות שאימצו מאנדרסון.

"עג'מי" גם אינו חותר להיות אחד מסרטי הפאזל המאפיינים את שני העשורים האחרונים בקולנוע העולמי, החל מ"המטריקס" של האחים ואשובסקי מ-1999 ועד "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי וצ'רלי קאופמן מ-2004. הסרט אינו מעוניין בצופה המשועבד לרמת התחכום של תחבולות נראטיוויות או לצופה המתמכר לתחושת העליונות שלו משפיצח אותן. המורכבות התסריטאית פועלת ב"עג'מי" כדי לחשוף ללא כחל וסרק את מורכבות הדו-קיום היהודי-ערבי, ובעיקר של זה המתנהל הרחק מתודעתנו, כגון אותו צעיר ערבי מיפו (בגילומו של קובטי) המעמיד פנים של יהודי אך אינו מצליח לחצות את המרחק בין שכונת עג'מי לשכונת נוה צדק, המחובר ללא הפרד לחייל הישראלי שנחטף בדרכו הביתה ונרצח.

מערכת ההקבלות הלא פוסקת מחזקת את התחושה של שותפות כמעט דטרמיניסטית בעולם שבו האלימות נראית כאילו היא מתרחשת רק בעג'מי, בשכונת דהמש בלוד, בפאתי תל שבע ובשכם, אך למעשה היא נוכחת במלוא עוצמתה גם בתל אביב. יפו הערבית אינה מוצגת כאיום על עיר יהודית חילונית שהחוק והסדר שולטים בה, אלא כזו החושפת את החוק והסדר הללו במלוא עליבותם וגיחוכם כהעמדת פנים מתמשכת.

השותפות המרשימה בין שני וקובטי, בימאי יהודי ובימאי ערבי ישראלי, מולידה בסרטם ייצוג ליותר מנקודת מבט אחת. מבחינה זו, "עג'מי" סולל בקולנוע הישראלי את הדרך שהתחיל בה רפי בוקאי ב"אוונטי פופולו" (1986) כשתיאר מסע של שני חיילים מצרים לתעלה בזמן הפסקת האש במלחמת ששת הימים והכריח אותנו להיות צמודים לנקודת מבטם. גם אם איננו מזדהים בסרטם של שני וקובטי עם הצעירים הערבים המנסים לשרוד בג'ונגל של הדו-קיום שלתוכו נולדו, אנחנו חווים את חייהם דרך עיניהם.

בניגוד ל"לבנון" של שמואל מעוז (2009), המשועבד כולו לנקודת המבט ולאוזניות של התותחן בטנק, רוחב היריעה והמעברים בין נקודות המבט היהודית והערבית ב"עג'מי" מאפשרים חריגה מהנרקיסיסטיות הקורבנית השכיחה בקולנוע הישראלי לטובת שותפות טוטלית עם האחר. עד ל"עג'מי" היה נדמה ש"החיים על פי אגפא" (אסי דיין, 1992) שירטט בצורה הקודרת ביותר בקולנוע הישראלי את המציאות הישראלית. בסצינת הסיום של "אגפא", כזכור, חיילי צה"ל פותחים במלחמת אזרחים ורוצחים את כל מי שנקרה בדרכם. אך "ע'גמי", הבנוי כמו "החיים על פי אגפא" בצורת טרגדיה של חמש מערכות, הוא קודר ואפל יותר, מפני שאין בו כל עתיד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ