בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף תרבות וספרות

תגובות

דרוהוביץ', גם מעוז הלאומיות האוקראינית

הייתי מבקש להוסיף היבטים אחדים למאמרה המרתק של רוחמה אלבג על דרוהוביץ' וברונו שולץ ("תרבות וספרות", 27.9). ככל גליציה המזרחית, דרוהוביץ' היתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה, היתה חלק מפולין בין שתי מלחמות העולם ועכשיו היא שייכת לאוקראינה העצמאית. דברים אלה מרומזים במאמר, אך מי שאינו יודע זאת יתקשה להבין את ההיסטוריה המורכבת של המקום מתוך המאמר עצמו.

אלבג מדגישה בצדק כי העיר היתה בשעתה מרכז לתעשיית נפט, ומכאן עושרה. חלק גדול מן היזמים ואילי הנפט בסוף המאה הי"ט ותחילת המאה העשרים היו יהודים, והבתים המפוארים הבולטים עד היום בייחודם ברחובה הראשי של העיר היו ברובם בתי יהודים. עושר זה מסביר גם את מידותיו העצומות של בית הכנסת הגדול, העומד עד היום בחורבנו. דרך אגב, בדרוהוביץ, כמו בכל גליציה האוסטרית, לא היה בית כנסת רפורמי: בית הכנסת הצנוע יותר, שתמונתו מופיעה במאמר כ"בית הכנסת הרפורמי", היה בית כנסת מודרני ומתקדם, אך לא רפורמי: נוסח התפילה היה הנוסח המסורתי, לא היה בו עוגב והנשים ישבו בנפרד בעזרת נשים (מה שברור גם מציורו המפורסם של מאוריצי גוטליב, המוזכר במאמר).

לפני מלחמת העולם השנייה תושבי העיר נחלקו כמעט במידה שווה בין פולנים, אוקראינים ("רותנים") ויהודים. היהודים הושמדו על ידי הנאצים, הפולנים גורשו עם סיפוח העיר לאוקראינה הסובייטית ב-1945, והעיר היא היום על טהרת האוקראיניות. במוזיאון העירוני אין זכר להיבטים הפולניים והיהודיים בהיסטוריה של העיר: הוא מוקדש כולו לגיבורי הלאומיות האוקראינית, החל מבוגדן חמיילניצקי ועד למיליציות האוקראיניות האנטי-פולניות והאנטישמיות של ה-OUN בראשות סטפן בנדרה, ששיתפו פעולה עם הנאצים והיו שותפות לרצח המוני של יהודים.

לא רק ברונו שולץ, מאוריצי גוטליב ודוד הורוביץ נולדו בדרוהוביץ'. בדרוהוביץ' נולד ופעל גם אחד ממייסדי הלאומיות האוקראינית המודרנית, איוואן פראנקו, שבכתיבתו שילב אנטי-פולניות ואנטישמיות במידה שווה. מכיוון שרוב הפועלים במפעלי הנפט שהיו ברובם ביד יהודים היו אוקראינים, פראנקו משלב בכתיבתו לאומיות אוקראינית רדיקלית יחד עם זעם חברתי נגד הקפיטליסטים היהודים. במוזיאון העירוני יש לו חלק נכבד.

ברונו שולץ, שחי כמו יהודים רבים אחרים במציאות מורכבת זו של העיר, ראה עצמו מזדהה הרבה יותר עם פולין מאשר עם הלאומנים האוקראינים. כלומר, סיפורה של דרוהוביץ' היהודית וסיפורו של ברונו שולץ אינם מתקיימים בחלל הריק.

שלמה אבינרי

סופם של משוררי הג'אהלייה

למרות שירו המפורסם של מחמוד דרוויש, שבו קרא ליהודים להסתלק מהארץ עם גופות מתיהם, רואה אלמוג בהר בשירתו גם ניסיון לדיאלוג. לדעת בהר, דרוויש קורא לחזור לשירת הג'אהלייה הקדם-מוסלמית, בניסיון לראות בה פתח לפיוס ("תרבות וספרות", 9.10).

ובכן, כדאי ללמוד משהו על שירה זו ועל סיבות היעלמותה. המשורר היהודי שמואל בן עדיה, שבהר מזכירו, חי בערב לפני האיסלאם, בסביבות 560 לספירה. דמותו משקפת את אידיאל הנאמנות והיושר. המשורר הערבי אל-קייס הפקיד את בתו ואוצרותיו בידי שמואל בן עדיה שישב במבצרו. ערבים משבט גסאן הצליחו לתפוס את בנו של שמואל ודרשו שימסור בידם את בתו ואוצרותיו של אל-קייס, או שיהרגו את בנו. שמואל סירב להפר את הבטחתו, וכתוצאה מכך נרצח בנו.

הנאמנות הזאת בוטאה בפתגם הערבי שאומר "אין אדם יותר נאמן משמואל" (אופא מן אלסמואל). עם עליית האיסלאם השתנו אמות המידה. עם הטלת המצור על יהודי אל-מדינה, החל מוחמד את מלחמתו במשוררים כמבטאי דעת הקהל. משוררת ושמה עצמא ניסתה להוכיח בשיריה את הערבים באל-מדינה, על כך שהם סרים למשמעת של איש זר.

מוחמד שלח קרוב ממשפחתה להורגה. הוא מצא אותה ישנה על מיטתה ושיסף את גרונה בזמן שתינוקה הקטן ישן בחיקה! לאחר רצח המשוררת, כל משפחתה התאסלמה מרוב פחד.

משורר נוסף, יהודי ושמו כעב (עקיבא) בן אלאשרף, ניסה לעורר בשיריו את האנשים להילחם במוחמד. כשהחליט מוחמד לחסלו, שלח אליו בעורמה את אבו נאילה, בן המינקת שלו, חברו הטוב מילדות. הוא בא לביתו בתואנה כלשהי, וביקש לשוחח עמו ושר לו שירים בידידות. הם שוטטו שעות ושוחחו, ואז פתאום התנפל עליו, כרת את ראשו, והביאו למוחמד שקם לתפילת בוקר.

מאז, לפי מסורת האיסלאם, כריתת ראש היא המוות הראוי לכל כופר, בשל ההשפלה שיש בה לנרצח.

חיסולו של היישוב היהודי על ידי מוחמד, הריגת הגברים ומכירת הנשים והילדים לעבדות הביאו כליה גם על השירה היהודית בערב. האם זו כוונתו של דרוויש?

מה שנותר הוא שיר קינה על הטבח שנעשה ביהודים שכתבה משוררת ושמה שרה, יהודייה מבני קורייט'ה, שנמכרה לעבדות:

נפשי הייתי נותנת כופר,

אומה שאין תמורה לה.

חרבות חזראג' ורמחיהם,

את אצילי קורייט'ה השמידו.

אסון כבד קרנו.

מרים יהיו בפי האנשים, המים הזכים.

ולו ירדו לסוף דעתם של האויבים,

היו נלחמים כאילו התפרצו שם סביבם,

גדודים לבושי ברזל שחור, הגיבורים.

תרגום קינתה של שרה בת שבט קורייט'ה מופיע בספר "ישראל בערב" מאת חיים הירשברג, 1946, עמ' 258.

נעמן כהן

אתינה הג'ינג'ית

במאמרו "אלים בצבעים" ("תרבות וספרות", 8.10), חוזר הנרי וסרמן על הטענה שהעתקים יווניים ורומיים של פסלים קלאסיים (כלומר מן המאות השישית עד הרביעית לפנה"ס) לא נצבעו בצבעים פוליכרומיים כמו המקור וזאת כדי להבדילם מהדגמים הראשונים.

מה לעשות שיש לא מעט עובדות המפריכות טענה זו. למשל, בחפירות מקדש פאן בבניאס נמצא פסל שיש, העתק רומי, של ראש אתינה עם קסדה אטית (הפסל עצמו בסגנון ארכאי) ועליו שרידי צבע. על אחדים מתלתלי ראשה של אתינה, המבצבצים מתחת לקסדה, נותרו סימני צבע אדום ועל הקסדה עצמה כתמי צבע כחול. ייתכן שזו עדות פיקנטית ראשונה לכך שלפי אמונת הקדמונים, גם בתקופה הרומית, היתה האלה אתינה ג'ינג'ית.

דיווחנו לראשונה על פסל ראש אתינה בכתב העת "קדמוניות" בשנת 1998 (עמ' 23) ועל הצבע לאחרונה בספרי Baniyas, the Roman Temples, Qazrin 2009, p.130 (ניתן להשיגו רק במוזיאון עתיקות הגולן בקצרין).

צבי אורי מעוז

עוסק בפסיכואנליזה

התבוננתי בשמחה בגיליון האחרון של "תרבות וספרות" (9.10). לא לעתים קרובות מתפרסמת בו רשימה על כתב העת "קתרסיס" המוקדש לביקורות של ספרים אקדמיים - כתב עת אשר אני אחד מעורכיו. קיוויתי וציפיתי למצוא ברשימה זו התייחסות ביקורתית, בין חיובית ובין שלילית, למאמרי הביקורת שפורסמו בגיליון האחרון של "קתרסיס".

אלא שמחבר המאמר, יצחק לאור, לא סבר כי תפקידה של ביקורת של כרך כתב העת "קתרסיס" הוא לעסוק בביקורת. קורא מאמר "ביקורת" זה לא זוכה לקרוא אפילו טיעון ביקורתי אחד. כך למשל לא טרח לאור להתעמת עם מאמר הביקורת של ירון אזרחי על השיח הפוסט קולוניאליסטי. כל שהיה לו לומר הוא לצטט את אמו, אשר על פי דבריו היתה אומרת: "ובשביל לכתוב ככה היה צריך פרופסור".

לאור כותב כי הקו הפוליטי של "קתרסיס" אינו שונה "מן הכיוון הפוליטי של האוניברסיטאות בארץ." מעניין אילו מסקנות היה מסיק לאור בדבר הכיוון הפוליטי לכאורה של כתב העת לו היה קורא את מאמר הביקורת החריף של אמיר אנגל באחת מן החוברות הקודמות המתקיף את ספרו (הפרו-ציוני) של פרופסור אלחנן יקירה.

מאמר הביקורת החריף של הפרופסור יוחנן גלוקר (אחד העורכים של כתב העת) המצביע כי המתרגמת דבורה גילולה ערכה את הנאומים של אנדוקידס תוך שימוש בתרגום אנגלי ואף תירגמה ישירות מן התרגום האנגלי ולא מן המקור היווני, זוכה להתייחסות ארוכה ומפורטת של לאור. במקום לפתוח דיון על שאלות תרגומיות מנסה לאור לעסוק בפסיכואנליזה של כותב מאמר הביקורת.

קורא המאמר של לאור אשר אינו מכיר את כתב העת "קתרסיס" ילמד רבות מן המאמר על עוולות הכיבוש, על הביוגרפיה של לאור עצמו ואפילו בלילי רכילות על העולם האקדמי התל אביבי, אך אף לא על כתב העת שהיה נשוא הביקורת.

אלון הראל

היוונית והלטינית, יצחק ויוחנן

שיר שנכתב בתגובה על רשימתו של יצחק לאור, "או יוחנן יוחנן" ("תרבות וספרות", 9.10)

אחדים שוגים בדברים אחדים,

אחרים - בדברים אחרים.

בא הזמן, והמקום קובר

אויבים וחברים.

באתונה זורחת שמשך

ולילך אינו מתעורר.

לא לך לקבע אף מסמר

בארון המשורר.

רמי סערי



גרברנד ון דן אקהוט, המלומד, 1671



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו