בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרני אלדד | מחפשת בייביסיטר

תגובות

אני מחפשת בייביסיטר. לא, זאת לא מודעת "דרושות", זאת דילמה אמיתית. תליתי מודעות בשכונה, ובבוקר שלאחר מכן התקשרה המועמדת הראשונה. היא נשמעה נחמדה, סטודנטית באוניברסיטה העברית, יש לה שני ילדים, היא ראתה את המודעה שלי בבית קפה בהר הצופים והיתה שמחה להיפגש. "יופי!" אמרתי, "איך קוראים לך?". "סוהא", היא ענתה.

נהדר. מערבולת של תחושות ומחשבות, פחדים וייסורי מצפון. ניסיתי לדמיין מטפלת ערבייה לבני. אין בעיה. מבחינה אישית היא נשמעת שיגעון, היא לא תלמידה בת 17 שנגעלת להחליף חיתול ותתעצבן עליו אם הוא יבכה, היא גרה קרוב (אז מה אם קוראים לשכונה שלה "עיסאוויה" ולא "הגבעה הצרפתית") והיא יכולה ורוצה לשמור עליו שעה ביום. אבל מה אם...

מדי פעם אנו נתקלים בכתבה בחדשות שבהן מוצגות בתמונות זוועה שצולמו במצלמות נסתרות, התעללויות של מטפלות בתינוקות או בקשישים. ההנחה של ההורה היא שאין איש בעולם שאפשר לבטוח בו, שידאג לתינוק שלו. אז למה לי להוסיף פחדים על הפחדים הקיימים ממילא? נכנסתי, כמו שאומרים, לסרטים גרועים.

מצד שני, הדילמה היא מוסרית באופן הבסיסי ביותר. אשה, אזרחית ישראל, תושבת העיר שלי, רוצה להתפרנס בכבוד. אישה אינטליגנטית, בערך בגילי, עם שני ילדים, שכנה. למה אני לא מעסיקה אותה? באמת למה? ממה אני מפחדת?

הסתכלתי על עצמי ועל המחשבות שלי. נראיתי נורא. הצטערתי על המצב שבו נמצאתי, על הפחדים שקושרים אותי ומעוותים את ההחלטות שלי. נזכרתי שכשהיינו קטנים היתה לנו עוזרת ערבייה. היא לא היתה נחמדה בכלל, אבל לא בגלל שיוכה האתני. סתם, יש אנשים לא נחמדים.

למה לא פחדנו אז להעסיק אותה? למה לא פחדנו שתהיה ערבייה בבית שלנו כל שבוע? היינו תמימים? היינו פחות פחדנים? אולי בעידן הטרום-אינתיפאדה היה יותר קל להעסיק ערבים? האם נהפכתי לגזענית? והשאלה הכי קשה: האם אני מוכנה לחיות עם ההגדרה הזאת?

התקשרתי לסוהא. היא שאלה מתי ניפגש. אמרתי לה את האמת. שאני מפחדת. "ממה?" היא שאלה. "אני מפחדת להעסיק ערבייה", אמרתי. "אין לך ממה לפחד. את רוצה שניפגש ותראי שאין לך ממה לפחד?" אמרה. היא היתה כל כך נחמדה, כל כך אצילית. אבל לא יכולתי. הפחד היה חזק ממני. נתתי לו להשתלט עלי.

"חשבתי על זה", אמרתי לה, "ואין לי בעיה שנהיה חברות, את נשמעת לי אחלה בחורה, אבל על הבן שלי אני מפחדת. סליחה. סליחה. זאת אשמתי", גימגמתי. והיא, שכולה מתיקות, איחלה לי שאמצא מישהי שארגיש אתה בנוח.

איזו מועקה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו