בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע שורשים בכורדיסטאן מסתיים בקביעת מותה של הארמית

מפעל חייו של פרופ' יונה צבר, מאחרוני היהודים שנולדו בכורדיסטאן ושפת אמם היתה ארמית, הוא תיעוד השפה הגוועת. בנו, אריאל צבר, יצא להתחקות אחר שורשי משפחתו ופירסם את קורותיה בספר, הרואה עתה אור בעברית. בתום המסע נאלץ לקבוע בצער את מותה של הארמית

3תגובות

בעיני מביני דבר, פרופסור יונה צבר תמיד היה תופעה מרתקת - יליד העיר זאכו שבכורדיסטאן העיראקית, בן לקהילת היהודים הכורדים ומאחרוני דוברי הארמית מלידה, הוא שם לו למטרה לתעד את שלב ההתפתחות האחרון של השפה הגוססת והיה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית. אבל מעבר לחוגי המקצוע, שמו ופועלו מוכרים רק למעטים. אפילו בנו, העיתונאי והסופר הטרי אריאל צבר, לא ממש התעניין במפעל החיים שלו בצעירותו. "אני מרגיש רע בנוגע להתנהגות שלי כלפיו בתור נער. היום אני מתבייש בזה", אומר צבר הבן בבית קפה בוושינגטון, בניסיון להסביר מה גרם לו לצאת למסע שורשים בעקבות אביו.

אריאל צבר נטה לראות באביו איש תמוה, שקנה חליפות לא אופנתיות במבצע, נסע שנים באותה מכונית ישנה ולא ממש ידע, או לא באמת רצה, להשתלב בחייה התוססים של לוס אנג'לס. כל אלה לא מנעו מפרופ' צבר להתעמק בגלגול האחרון של השפה הנעלמת, המכונה הארמית החדשה.

"גדלתי בלוס אנג'לס בשיא תקופת החומריות", נזכר אריאל. "העולם הזה שכל כך רציתי להתבלט בו, היה רחוק שנות אור מהמקום שממנו בא אבא שלי, עיראק. בשנים שאחרי משבר בני הערובה באיראן, התיישבה בלוס אנג'לס פזורה ענקית של פליטים משם. אני זוכר כתובות גרפיטי הקוראות להם להסתלק. ידעתי שאבא שלי לא מוסלמי ולא ערבי, אבל בשום אופן לא רציתי להיות מזוהה עם המזרח התיכון, עם הבעיות האלה".

"הורי היו הורים טובים, אבל הייתי מכור לתרבות השטחית הזאת", הוא מצטדק. "ביקרתי בבתים של חברים, שהוריהם היו עורכי דין. היו להם מכוניות יקרות וצעצועים מגניבים. אבי היה לא מגניב בצורה מאוד מודעת. לא רציתי שיראו אותי אתו, לא רציתי שהוא יהיה חלק ממני. העדפתי שאמא שלי (יהודייה אמריקאית, בת למשפחת מהגרים ממזרח אירופה) תבוא לאירועים בבית הספר. לא רציתי שיידעו שהוא אבא שלי. התביישתי בבגדים שלו, במבטא שלו, בזה שהוא סיפר בעצמו את שיערו, שהוא לא היה משאיר טיפים במסעדות, דברים קטנים כאלה. לאחי אילן, היום מהנדס מכונות, זה לא ממש הפריע. במקומות שאני התייסרתי וחיפשתי משמעויות, הוא פשוט התנתק מזה. שאלתי אותו פעם, מה הוא חשב על אבא כשגדלנו. אילן אמר: 'הוא היה מוזר, אז מה?'"

בצעירותו השקיע אריאל צבר מאמצים רבים כדי להוכיח שהוא ההיפך הגמור מאביו. רוב הזמן רצה להראות לחברה שהוא מגניב, אופנתי, ספונטני, ספורטיווי, עם חוש הומור. כשהגיע זמנו לרכוש השכלה גבוהה, בחר בכוונה בקולג' בקצה השני של אמריקה. הוא ניגן בתופים בלהקה מקצועית והיה לעיתונאי שרודף תאונות וכותב על סיפורי פשע ושחיתות.

דיאלוגים בארמית

הוא התחיל לגלות עניין בעבודה של אביו בשנת 2000, לאחר שמפיקי הסדרה "תיקים באפלה", שרצו להקליט דיאלוג בארמית, ביקשו את עזרתו של המלומד. בעקבות הפנייה התעוררה בלבו של אריאל צבר התהייה שמא בכל זאת יש עניין מסוים בעיסוקו של אביו, למרות ערימות הספרים והכרטיסיות שהונחו בקופסאות נעליים, שתמיד נראו לו כה משמימות. "חשבתי שאני מגניב, אבל פתאום מזמינים את אבא שלי ל'תיקים באפלה', מקליטים אותו באולפני הוליווד. רק בגיל 28 התחלתי לשאול אותו שאלות מאוד בסיסיות, כמו איפה הוא גדל".

לאחר שקיבל תשובות לשאלותיו, כתב אריאל צבר מאמר על הדרך שעשה אביו מהעיירה זאכו, דרך ישראל ועד להוליווד. לתדהמתו, עוצמת התגובות למאמר עלתה על זו שעורר כל סקופ מאלה שפירסם בעיתון שבו עבד אז, "בולטימור סאן".

אבל המהפך האמיתי בא רק שנתיים אחר כך, בעקבות לידת בנו הבכור, סת. "פתאום נהייתי חרד, מה הוא יגיד עלי כשיגדל. פתאום הכתה בי ההבנה שאתה לא יכול לברוא את עצמך מחדש מאפס, שיש המשכיות. גם ראיתי שאבי מזדקן, נעשה אטי יותר, ושדור הזקנים הכורדים שעלו לישראל, דוברי הארמית האחרונים, מתחילים למות. הבנתי שהסיפורים האלה, שלא התעניינתי בהם בעבר, יילכו לאיבוד".

בהחלטה לא קלה ובלי לסכם עם מו"ל כלשהו, הוא עזב את עבודתו בעיתון ויצא למסע בעקבות השפה הגוועת. שלוש שנים התעמק בתולדות משפחת סבו של אביו - צבע הבדים אפרים ביי צבאע'א, שבבית הכנסת היה מדבר "עם מלאכים" - ובחבלי הקליטה של הקהילה הכורדית בישראל. ממילא התמודד עם מקומו של אביו בחייו ועם דמותו המורכבת.

הוא יצא להתחקות אחר ההיסטוריה של שפת האם של אביו, "האספרנטו הראשונה של העולם", כהגדרתו, מנקודת זינוק לא פשוטה. מילדותו זכר בקושי כמה מלים פשוטות בארמית, שאותן רכש בעיקר בביקורים בבית סביו בשכונת קטמון בירושלים. סבתו, מרים, היתה גוערת בו כשלא אכל מספיק מהיפראך (כרוב ממולא) או החמוצתא (מרק) שלה.

"כבר שאלו אותי איך יכולתי לכתוב ספר כזה בלי ללכת כל שבוע לבית הכנסת וללמד ילדים עברית", מספר אריאל צבר. "יש יהודים אמריקאים שמסמנים 'וי' על כל אחד מהפריטים ברשימה שמגדירה מה זה להיות יהודי אמיתי באמריקה - מתחתנים עם יהודים, ואת זה לא עשיתי; עושים לילדים ברית מילה, ואת זה לא עשינו, כי זה נראה לאשתי ברברי. אבל אנחנו חוגגים את חגי ישראל, בני אומר תפילות שבת ובגיל שש הוא כבר צם ביום כיפור - הוא רצה לעשות את זה. מצד שני, הוא לא מדבר עברית. אני שואל, מה כן אפשר להעביר לילדים במצב של חוסר שלמות? לא עשיתי הרבה דברים שיהודים אחרים אולי עושים, אבל כן נסעתי פעמיים לעיראק לחפש את השורשים של משפחתי כדי להעביר משהו לילדים".

אשתו מג, פסיכיאטרית ילדים, פירנסה את המשפחה בזמן שעבד על הפרויקט. "היה לנו ילד קטן, אבל היא חזרה לעבוד כדי שאוכל להתמקד בספר. היא מאוד תמכה בי. התחלתי לעבוד על הספר בלי שידעתי מה ייצא מזה. רציתי לעשות את זה מסיבות מאוד אישיות. אבל, זה משהו שקל להגיד. כמו כתבים רבים, הייתי מכור לאדרנלין. ואז מצאתי את עצמי באמצע מיין המושלגת, בלי סקופים, בלי דד-ליין - הייתי צריך לכייל את עצמי מחדש, לשנות את התפישה מה זה עבודה. דיגדג לי לחזור לעיתונות, חששתי שאני מפספס סיפורים גדולים. איבדתי קצת את תחושת הרלוונטיות".

רבקה בתנו

כשיצא לדרך, זאכו היתה בשבילו מושג די אבסטרקטי. "כשגדלתי, זאכו היתה מין עיר מהאגדות. לא יכולתי להגיד איפה היא על המפה. דימיינתי אותה בערך בקצה הארץ, לפני שנופלים למטה בסוף העולם. חשבתי שזאת עיירה אידילית מנומנמת. ואז הגעתי לשם וראיתי עיר שצמחה והתפתחה, עם אשפה בכל מקום, פקקים ומה שהיה פעם נהר עם זרמים גועשים, שבו שלטה אימיד מיה, אם המים, נראה יותר כמו נחל. השכונה היהודית מלאה ילדים רעבים ועניים". בעיר המבודדת שלגדות נהר החאבור חיו בעבר 27 אלף כורדים מוסלמים ובקרבם קהילה יהודית של כ-1,400 נפש, ששמרה בדרך נס כמעט על הארמית כשפה חיה.

הוא ביקר שם עם אביו 50 שנה אחרי שכל היהודים עזבו את המקום. מיקומה האסטרטגי של זאכו, סמוך לגבול בין עיראק לטורקיה ולסוריה, סייע לה לצמוח במהירות הבזק. כיום חיים בה כ-600 אלף תושבים. "העיירה דהרה אל העתיד, עם חנויות אלקטרוניקה ונעליים של מעצבים אירופאים. זה היה כל כך שונה מהעיירה שאבי שימר בזיכרונו", הוא אומר.

אבל הסיפורים ששמע מאביו על המקום הקסום שבו דילג כילד על הגגות לא הרפו מאריאל צבר. בין השאר שמע על התינוקת הראשונה שנולדה לסבתו, כשהיתה בת 15. כשהאם הצעירה לא יכלה יותר להניק את בתה, נמסרה הילדה למינקת בדווית ומאז נעלמו עקבותיה, הפרשה הפכה בשבילו לאובססיה של ממש. הוא שב לעיראק פעם נוספת, כבר בלי אביו, כדי לאתר אותה. הוא ידע ש-70 שנה קודם לכן ניסה סבו, רחמים, לחפש את הפעוטה והעלה חרס בידיו, אבל לא נרתע.

"באמת האמנתי שיש סיכוי שהילדה, שמה היה רבקה, שרדה וגדלה אצל הבדווים באזור מוסול", הוא אומר. "שמעתי על תקדימים כאלה. בתור עיתונאי, האמנתי שאם אשאל מספיק שאלות ואדפוק על מספיק דלתות, אגיע אליה או לפחות אמצא תשובה חד-משמעית על גורלה. חלק מהמאמץ היה עבודה של עיתונאי שרודף אחרי סיפור. חלק אחר ממני ניסה להוכיח שאני הניגוד המושלם לאבי ההססן, שלא לקח סיכונים, שאני הרפתקן שיכול לנסוע למקומות מסוכנים ולהשלים את המשימה שלא השלים סבי. אותו הזהירו לא להמשיך בחיפושיו באזור מוסול. אמרו לו, שזה לא מקום טוב ליהודי להסתובב בו".

בהתחלה היה מלא תקווה. אחד האנשים שאיתר שמע משהו על ילדה יהודייה שגדלה בשבט בדווי. ככל שהתארכה שהותו בעיראק, המקורות שלו החלו לחזור אליו עם גרסאות שנשמעו שלמות מדי וגם ציפו לתשלום בתמורה לשירותיהם. הוא התחיל לחשוש שהם מרמים אותו והחליט להניח לסיפור "להישאר בלי הפי-אנד הוליוודי".

"הבנתי שאם אלך למקום שאמרו שהיא התגוררה בו במוסול, יש סיכוי שאפגע בתור יהודי. זה בדיוק מה שאמרו לסבי כשיצא לחפש אחריה. להסתכן בגלל תינוקת שלא ברור מה עלה בגורלה? הרגשתי שמשחקים אתי כל מיני אנשים שחשבו שבא איזה משוגע מאמריקה ומוכן לשלם תמורת מידע על איזו תינוקת יהודייה שנעלמה לפני 70 שנה. 'אם זה מה שהוא רוצה להאמין בו - בבקשה'. בשלב מסוים שמעתי בקולו של אבי, שאמר שהיא אבדה לעד. גם אם היינו מוצאים אותה, מן הסתם היא כבר היתה נשואה עם ילדים ונכדים. אולי זה בכלל היה מסכן אותה, אם היינו חושפים אותה בתור יהודייה. לכן החלטתי לוותר על המשך החיפוש. אבל בכל זאת, כשהתראיינתי לרדיו בשפה הכורדית אחרי שיצא הספר, סיפרתי את הסיפור בתקווה שיימצא איזה קצה חוט".

בר מצווה אחרונה בזאכו

לא רק כישלון מאמציו לאתר את הדודה האבודה נסך בו תחושה של אובדן, אלא גם המידע שאסף על מעמדה של הארמית במזרח התיכון בעבר. את המילון הארמי-האנגלי שהוציא אביו הוא מכנה "בית קברות מפואר" לשפה הגוססת. "למעשה, השפה במצב של מוות קליני כשהמבוגרים לא מלמדים את הילדים לדבר בה", הוא אומר. "היתה לי תחושה של אובדן, שאין דרך להחזיר את הזמן לאחור. אבל היתה לי גם תחושה של ישועה ואני גאה שהתרומה הקטנה שלי עזרה קצת לשמר את המורשת הזאת. יכולתי לתעד את סיפורי העדה הכורדית בשפה חדשה, שהילדים כן יכולים לקרוא בה. התחבטתי לא רק בשאלה מה ישרוד מהתרבות של יהדות כורדיסטאן, אלא גם בגורלה של תרבות המוצא לאחר המעבר למקום חדש. אין לי תשובה חד-משמעית לתהיות האלה".

יונה ביי צבאע'א היה הילד היהודי האחרון שחגגו לו בר מצווה בזאכו, לפני שהקהילה עלתה לארץ ב-1951 עם יהודי עיראק. בישראל הפך ליונה צבאג, שעבר בכל התחנות הרגילות במסלול הקליטה באותן השנים, כולל מכירת עיתונים וספיגת לעג על מוצאו. "בוא נראה: רומני גנב. פולני מטונף. תימני פלאח. וכורדי, זה הכי גרוע: סתם מטומטם. לא מסוגלים לחשוב לבד. עושים מה שאומרים להם. אנא כורדי!" כך נשמע הקורס המזורז בהייררכיה של העדות בישראל, ששמע יונה צבאג הצעיר במקום העבודה שלו.

אחרי הצבא, הלך ללמוד באוניברסיטה העברית, שם מרציו גילו שהוא דובר ארמית ועודדו אותו להמשיך במחקר. אחרי ששיכנע את אביו לשנות את שם המשפחה לצבר, יונה עבר לאמריקה. בזכות עבודת המחקר שעשה על ארמית עם זקני הקהילה הכורדית, הצליח להתקבל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת ייל היוקרתית. אביו רחמים, שבזאכו היה סוחר מצליח, נאלץ להסתפק בעבודת כפיים עד סוף ימיו בישראל. שתי אחיות של יונה היגרו גם הן לאמריקה וגם הן עוסקות בהוראה.

אריאל צבר אמנם למד תשע שנים בבית ספר יהודי, אבל מעולם לא חשב לעשות עלייה. "זה נכון שהדלת בישראל לא היתה פתוחה באותה מידה ליוצאי עדות המזרח", הוא אומר. "אבל אני לא חושב שחבלי הקליטה של משפחת אבי הם שהרתיעו אותי. הסיבה היא שהחיים שלי כאן והתרבות שלי כאן והחברים שלי כאן. בספר ניסיתי למצוא פתרון אישי ליחסים המורכבים שלי עם התרבות, הדת וההיסטוריה שלי. אני תומך גדול בישראל, ואני מבקר שם בשמחה - עכשיו, כשהסבים אינם, פחות - אבל זה לא מקום שאני יכול לדמיין את עצמי עובר אליו. אבי, לעומת זאת, התחבט הרבה, אבל אמריקה הציעה לו יותר הזדמנויות בתור אקדמאי. הוא גם ראה את הקשיים של הוריו בהתמודדות עם המציאות החדשה. בערבי קריאה של הספר היו כאלה שאמרו לי, שלכולם היה קשה כשעלו לארץ. אני עדיין חושב שישראל היתה צריכה לעשות עבודה טובה יותר בניסיון לקלוט את עדות המזרח ואת הכורדים, שהיו אולי בתחתית הסולם. היה כישלון בניסיון לקלוט את השונה. היה לי מאוד קשה לשמוע כמה סבלו סבי וסבתי במעבר הזה. בגלל בעיות הקליטה, פרצו גם מריבות מכוערות ביניהם. אבל עדיין, פרופסורים בישראל עודדו את אבי להתמודד עם שפת האם שלו ואמרו לו שיש לו משהו מיוחד בתור דובר השפה מלידה, אמרו לו שלא יוותר".

לדבריו, על רקע הקשיים שעברה המשפחה, אביו עשה אידיאליזציה של עיר הולדתו ובין השאר תיאר את יחסי השכנות הטובים ששררו בין היהודים למוסלמים. כשביקר בזאכו, נוכח באמת שמאחורי הסיפורים. "אנשים הזמינו אותנו לבתים שלהם, סיפרו בערגה על היהודים שסחרו אתם לפני 50 שנה - הקהילה היהודית היתה פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית כורדיסטאן", אומר אריאל צבר. "השכונה שהיהודים עזבו בשנות ה-50, עדיין נקראת 'השכונה היהודית'. אי אפשר להגיד שלא היו בעיות בין היהודים למוסלמים ולא היו שם יחסי שוויון, אבל כשאני משווה את זה לזוועות אירופה - זה פשוט לא בר-השוואה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, יהודים היו בקבינט, בפרלמנט הבגדאדי, בבתי המשפט. בבל באמת היתה בית במשך אלפי שנים.

"היום אני יכול להגיד 'אנא כורדי' בגאווה. יש לקהילה הזאת הרבה יוקרה. במובן מסוים, עם המסורות שהם שימרו בעל פה, כנגד כל הסיכויים, הם היהודים האמיתיים. יש להם סיבות היסטוריות לגאווה אמיתית. בהשוואה לאירופאים בעלי השכלה אוניברסיטאית, הם בטח נראו פרימיטיווים כשעלו לארץ. אבל אני חושב שמנהיגי ישראל אז, חוץ מיצחק בן צבי, לא ראו את רוחב החוויה התרבותית היהודית. אולי ליהודים שעלו ממדינות עוינות גם התייחסו בחשדנות, בטח כמו שבארצות הברית מתייחסים למהגרים מאפגניסטאן אחרי 11 בספטמבר".

תיבת נח לשונית

הדרך שעשה מילאה אותו גאווה במשפחתו. "יש לי כבוד עצום למאבק הקליטה של המהגרים לישראל ולכבוד שרחשו להשכלה - סבתי היתה אנאלפביתית, אבל היתה מרימה כל פיסת נייר שהיה כתוב עליה משהו. יש לי כבוד אדיר לסבו של אבי, אפרים, שעבד בשוק, צבע בדים, ומדי יום הלך לבית הכנסת, קרא, התפלל והיה 'מדבר עם מלאכים'. בזאכו אז לא היה הרבה ערך להשכלה. העדיפו שהגבר יפרנס את המשפחה, שייצא לעבוד כמה שיותר מוקדם. בסוף, כל אחיו של אבי, חוץ מאחד, אברהם, הפכו למורים. זה די מדהים בשביל עולים כורדים מאותו הדור. אחיו הצעיר, פרופ' שלום צבר, מרצה היום באוניברסיטה העברית. אבי הצליח לקחת את העבר ולהפוך אותו מנטל, מסטיגמה, לתיבת הנח של שפת אמו".

אמו סטפני, יהודייה אמריקאית ממוצא רוסי-פולני, שאלה מתי יגיע הספר גם אליה. "אולי הייתי צריך להקדיש לה יותר דפים. אמא, עובדת סוציאלית, שימשה כל החיים מעין מתווך בין אבא שלי לילדיו ולעולם החיצון. שימוש בכרטיס אשראי, קביעת תור לרופא - היא עסקה בזה. מגיע לה הרבה קרדיט על כך. אמרתי לה שזה שהיא לא מופיעה הרבה בספר לא משקף את האהבה שלי כלפיה. אבל היא נולדה בברוקלין והסיפור של יהדות אירופה מתועד היטב".

הספר, שראה אור באחרונה בעברית ("גן העדן של אבי", הוצאת שוקן), הוא מסע אישי של משפחה אחת, אבל אריאל צבר קיבל מכתבי תודה מכל העולם, גם מקהילות מוסלמיות, ובני הממשפחה שלו נהפכו לידוענים לרגע בסביבתם - דיברו איתם על הספר, ואת אחת הדודות הזמינו לבשל קובה ולספר על הוריה בבית הכנסת.

הרבה חששות היו לאריאל צבר מתגובת אביו, כיום בן 70, על הספר. "לאבא לא היה קל שאני כותב עליו ספר. הוא השלים עם הפרויקט כשאמר שאני כותב לא רק את הסיפור שלו, אלא גם את שלי. דאגתי איך הוא יגיב, אבל הוא לקח את זה די טוב - תיקן שגיאות בארמית, פרטים קטנים. בתור איש ששונא קונפליקטים, הוא שאל בעדינות אם באמת חובה להתעכב על הסכסוכים המשפחתיים, אבל לא לחץ יותר מדי. היו דברים מכוערים הקשורים לריבים המשפחתיים בעקבות העלייה לארץ שהשארתי בחוץ - בכל זאת, הרעיון לא היה להוציא צהובון. לא רציתי לתאר כל דבר מכוער שסבי וסבתי היו אומרים זה לזה, אבל להשאיר את זה לגמרי בחוץ לא יכולתי. זה היה חלק מהתיאור איך רוחה של סבתי נשברה בישראל. שני הסבים כבר לא היו בחיים כשהספר יצא לאור. סבתי נפטרה בביקור הראשון שלי ושל אשתי בארץ, אחרי 14 שנה שלא הייתי שם. היו הרבה פיגועים באותה התקופה, אז נשארנו בבית וארבעה ימים היא סיפרה לנו את סיפורי המשפחה. תיכננו לנסוע לצפון, ואז היא מתה במפתיע".

המבקרים בעיתונים החשובים בארה"ב שיבחו את הספר, שזיכה את מחברו בפרס המבקרים הלאומי. גם הגיבור הראשי, פרופ' יונה צבר, אהב אותו. "נהניתי מאוד מהכישרון הספרותי של אריאל והספר גרם הרבה תגובות חיוביות ונלהבות מאנשים - זרים לגמרי, תלמידים שלי, מכרים קרובים ורחוקים והרבה בני דור שני ושלישי, שידעו מעט מאוד על עברם. כל זה הביא שמחה גדולה לכולנו ולי במיוחד", הוא אומר.

את היחס של בנו אליו בעבר, יונה צבר רואה באור סלחני. "האמת, אני פירשתי את מרד הנעורים שלו כמצב טבעי בין אב לבן, במיוחד שהאב מהגר שבא מתרבות אחרת", אומר יונה צבר. "זה לא שאחרי הספר הפכנו לאדם אחד", מבהיר אריאל. "אבא גם לא התחיל פתאום ללכת לספר או ליהנות מהופעות רוק. אבל בזכות הספר בנינו לקסיקון משותף. כשאנחנו מדברים בטלפון או יוצאים לטייל ונגמרים נושאי השיחה, כי בכל זאת יש הבדל גדול בין החיים שלי לחיים שלו - אני מחזיר אותו לסיפורים על המשפחה. יש ערך גדול לבניית קרקע משותפת עם אנשים שהיו לפנינו. יש לנו אינטרס משותף - לקרב את הדברים שכבר ירד עליהם מסך ההיסטוריה".

אריאל צבר אמנם הצליח לתעד פיסה מתרבות גוועת, אבל בעניין הארמית לא יכול היה לעשות הרבה והוא נאלץ לקבוע את מותה. אביו, שעשרות שנים ליקט מלה למלה בארמית החדשה, גלגולה האחרון של שפה ששרדה כ-2,700 שנה הודות לבידודה של זאכו, מתקשה לקבל את הבשורה.

"בתור ילד בעיראק לא חשבתי כמובן שהשפה תיעלם", הוא אומר. "אבל שמתי לב שאחד מדודי, שעבר לחיות בעיר הגדולה מוסול, שכח בהדרגה לדבר ארמית ועבר לערבית, והבנתי ששפה ומקום תלויים מאוד זה בזה. סוף חיי השפה מסמל בשבילי את סופה של קהילת דובריה, של חיי הרוח וחיי היום-יום שלהם, של ההווי הלשוני שלהם, של השמחות, הצער ועוד".

כששני בניו, אריאל ואילן, היו קטנים, לימד אותם כמה מלים בארמית. "אבל מהר מאוד האנגלית התגברה גם על הארמית וגם על העברית שלהם. אינני רואה שום אפשרות מעשית להמשיך חיי שפה מעבר לסוף חייה הטבעי. אין שפה בלי דוברים. כאשר הדוברים עוברים לשפה אחרת, מסיבה זו או אחרת, היא חדלה להתקיים ומצטרפת לבית הקברות הגדול של מאות שפות שמתו בדורנו. הן מתו מפני שמספר דובריהן הצטמצם מאוד, או שנאלצו לעבור לשפה הרשמית של המדינה שהיא שפת הרוב, ויש לה יוקרה רבה יותר מבחינה מעשית".

אריאל צבר, שבתקופת הבחירות בארה"ב חזר לתקופה קצרה לעיתונות וסיקר את הקמפיין ב"כריסצ'ן סיינס מוניטור", עובד עכשיו על ספר "קליל יותר", כדבריו. ספרו הבא יגולל סיפורי אהבה ניו-יורקיים, שמתרחשים במקומות שיכולים להפגיש בין אנשים מרקע שונה כל כך, כמו אביו ואמו. "צריך לנקות קצת את הראש אחרי 3,000 שנה של היסטוריה כורדית", הוא מסביר.


האנגלית של העת העתיקה

השפה הארמית, שמוכרת כיום לישראלים חילונים בעיקר מהקדיש הנאמר בהלוויות ובאזכרות ומכמה שירים בהגדה של פסח, היתה בעת העתיקה השפה השלטת במזרח הקרוב, ונהנתה ממעמד דומה לזה של האנגלית בעולם של היום. הארמית היא שפה שמית, וכמו העמונית, המואבית, האדומית והעברית, שייכת לענף הצפון-מערבי של השפות השמיות.

הארמים הם עם המוזכר פעמים רבות בתנ"ך, בסיפורי האבות. התעודות המוקדמות ביותר בשפה הארמית הן מלפני כ-3,000 שנים (המאה העשירית לפני הספירה). השפה אומצה כשפה הדיפלומטית של האימפריה האשורית, הבבלית והפרסית, מה שתרם לתפוצתה הרחבה.

כיוון שהעברית והארמית היו מצויות תקופה ארוכה במגע הדוק, היתה לארמית השפעה רבה על העברית. בנוסף, כמה קטעים במקרא, ובעיקר בספרים עזרא ודניאל, כתובים ארמית. גם התלמוד כתוב בארמית.

בעקבות הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה, עברו רבים מדוברי הארמית במזרח התיכון לדבר ערבית. בארמית המשיכו לדבר נוצרים ויהודים, אך גם אלה ממעטים לדבר בה היום. בדיאלקט המערבי של הארמית החדשה מדברים כיום רק בכמה כפרים בסוריה, ובדיאלקט המזרחי באזור מצומצם בגבול עיראק-איראן. בסך הכל, מדברים בשפה פחות מחצי מיליון בני אדם. בלשנים מעריכים שהארמית תיהפך לשפה מתה בתוך דור או שניים.

עפרי אילני



אריאל צבר. ''לא רציתי לתאר כל דבר מכוער שסבי וסבתי היו אומרים זה לזה''


מלמעלה: ספר הכתוב ארמית; יונה צבר, מימין, עם אריאל ב-1971; תעודת הזהות של אבי סבו של אריאל, אפרים ביי צבאע'א. ''אבי הצליח להפוך את העבר מנטל לתיבת הנח של שפתו''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו