טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

14 שנה לרצח רבין | רחל רבין מדברת. על הילדות, על הבדידות, על העצבות

14 שנה לאחר רצח אחיה הגדול, יצחק רבין, נותרה רחל יעקב אחת השרידים האחרונים לדור הנפילים. בשיחה איתה, בביתה בקיבוץ מנרה, היא נזכרת בילדותם המשותפת. היום, כשיורשו במפלגת העבודה מתארח על חשבון משלם המסים בסוויטות פאר במלונות פאריסאיים, היא אינה מבינה לאן נעלמה הבושה והאחריות הציבורית ועורכת השוואה בין התפריט של אהוד ברק לארוחת השחיתות שביקש רבין מעוזריו להביא ללשכתו כשהיה ראש הממשלה: אשל עם מלפפונים

תגובות

לקיבוץ מנרה עולים בדרך מפותלת הטובלת בצמחייה ירוקה ובנוף משכר. בכניסה פונים ימינה ומיד שמאלה ונוסעים לאורך הגדר. שם, לאחר כמה עשרות מטרים, בבניין בטון ישן מוקף עצי אורן וצמחיית חורש, מתגוררים בשלווה פסטורלית רחל ורפי יעקב. השקט במקום עשוי להטעות. ממש ממול לבית נפרשת לבנון. רחל מספרת כיצד למדה לסמס לנכדה שנלחם שם במלחמה האחרונה.

במטבח פורמייקה קטנטן, לצד חלון מלבני עם נוף, שולחן עץ ערוך לארוחת הבוקר. תה צמחים מהגינה, ריבה ביתית, חמאה וסלסילת לחם. רפי חזר משחיית בוקר והזוג בדיוק התיישב לסעוד. רפי חוגג היום את יום הולדתו ה-86. לפני יותר מ-66 שנה, במארס 1943, עלתה רחל עם קבוצת הנוער העובד והלומד ובוגרי בית הספר האזורי גבעת השלושה, אל אדמת הטרשים שרכשה קק"ל בראש ההר. ומאז היא כאן, מביטה מראש ההר וממרום שנותיה על המתרחש ושומרת על אופטימיות וחיוניות אין קץ.

בקרוב ימלאו לה 85 שנים. במשך עשרות שנים עסקה בהוראה ובחינוך, ועכשיו, בזמנה הפנוי, היא לומדת ציור ומדריכה קבוצות חיילים בתולדות הקיבוץ. לקראת יום השנה לרצח אחיה, ראש הממשלה יצחק רבין, היא נוהגת בכל שנה לבקר בשניים-שלושה בתי ספר ולספר עליו לילדים. השבוע התארחה בבית הספר היסודי שבבנימינה, בכיתה ה'. התלמידים שלחו לה את השאלות מראש. "איך הוא היה כילד?" היא קוראת מהדף, "מה הוא אהב לעשות בשעות הפנאי? מה התחביב העיקרי שהיה לו? האם בבית היה חשוב לו שלא יהיו מריבות? איזה תלמיד היה? האם היו לו חששות לפני שהלך לכיכר?"

היא ישבה עם הילדים בכיתה וסיפרה להם בקול שקט על ילדותם, שלה ושל אחיה, בתל אביב של שנות העשרים והשלושים; על הוריה שהיו עסוקים בפעילות ציבורית בעיר; על הלימודים בבית הספר לילדי עובדים, שלא היו בו צלצולים ולא שיעורי בית, ועל אוסף הבולים שהצית מריבות רבות בינה לבין יצחק. והם, הדור שאוסף פוקימונים, ישבו פעורי פה והקשיבו לכל מלה.

"הם נדבקו לעניין הבולים", היא מחייכת. "סיפרתי להם שאני ויצחק אספנו בולים. בהתחלה רבנו - אז הפרדנו את האוסף. אחרי זה החלטנו שלא טוב לבד וחיברנו שוב את האוסף, אבל כל אחד כתב מאחורי הבול את שמו - כדי שנדע, אם עוד פעם ניפרד, מי הביא מה לאוסף. זה כל כך דיבר אליהם. התפתח שיח וכל אחד סיפר שגם סבתא שלו או אבא שלו אסף בולים. ואני שאלתי אותם מה הם אוספים.

"סיפרתי להם שאספנו גם זהבים וגם ניירות של שוקולד. יצחק אהב מאוד שוקולד. אז היו טבליות שוקולד מחברת פישינגר שעטופות בנייר עם ציור. יצחק היה אוכל את השוקולד, אני הייתי מקבלת את הנייר לאוסף שלי. פעם אחת, ידיד משפחה שלנו הביא לנו ערימה של שוקולדים כאלו, מיד פתחנו הכל ולקחנו את הניירות. את השוקולדים שמנו בארון. כשאמא שלי פתחה את הארון וראתה ערימות של שוקולד היא כעסה ונזפה בנו שמפנקים אותנו יותר מדי".

הרגשת בדידות

רוזה, אמם של יצחק ורחל, שנודעה בכינוי "רוזה האדומה", היתה אשה סוערת ומהפכנית שמתה בגיל 47. רחל היתה אז ילדה בת 12 ויצחק נער בן 15. "עננת היתמות", אומרת השבוע רחל, "ליוותה אותי ואת יצחק שנים רבות".

בביוגרפיה חדשה, "רבין - צמיחתו של מנהיג" (בעריכת דני דור ובהוצאת ספריית מעריב) כותב ההיסטוריון שאול ובר כי רבין היה בשבילו חידה; אדם שהקרין יושרה ותום אך ידע להיות כוחני, היה מוקף באנשים אך בלט כאדם בודד המנוכר רגשית, והצליח להחצין את רגשותיו רק בשנים האחרונות לחייו. באמצעות חיטוט במסמכים וראיונות עם חברי ילדות חיפש ובר את התשובות בילדותו של רבין, בנעוריו ובתקופת המבחן הקשה שלו כמפקד חטיבת הראל בתש"ח.

תל אביב של ילדותו, בשנות העשרים והשלושים, היתה עיר תוססת מבחינה כלכלית ותרבותית, שנוהלו בה מאבקי עובדים. הוריו, רוזה ונחמיה רבין, היו פעילים בולטים במאבקים אלו. נחמיה עבד בחברת החשמל והיה חבר באיגוד המקצועי ורוזה ניהלה סניף של בנק הלוואה וחיסכון ונסחפה לפעילות ציבורית ענפה שלא הותירה לה הרבה זמן לילדיה הרכים.

נחמיה רבין היה איש משפחה ועשה חלק מעבודות הבית. חברות ילדות של בנו זוכרות את נחמיה יושב בפינת החצר בביתם ומשפשף את הכבסים על הכסכסת. המשפחה חיה בתנאים ספרטניים: הבית היה מרוהט בצניעות רבה ושימש בעת הצורך גם אכסניה לאורחים מזדמנים. ישיבות רבות התקיימו בבית, והילדים הקטנים נרדמו לא אחת במיטות לא שלהם.

הבדידות של יצחק היתה חלק בלתי נפרד מילדותו. אמו נעדרה לא אחת מהבית, בעיקר בתקופת המאורעות של 1929. אז, כותב ובר, נשאר יצחק בן השבע בבית עם אחותו בת הארבע. בחופשות הקיץ נשלחו הילדים לדודים בירושלים. החוויה המשפחתית המשמעותית ביותר היתה כנראה בלילות שבת, אז הוזז שולחן הכתיבה למרכז החדר והארבעה ישבו סביבו לאכול יחד את ארוחת השבת.

ב-1931 עברה המשפחה לרחוב המגיד, בשכנות למשפחת דיסלר, במטרה להקל על בדידותם של הילדים. "ההורים עבדו", מספרת השבוע רחל. "והיו פעילי ציבור בתחומים מאוד רחבים. אמא היתה פעילה בהמון תחומים, היא היתה במפקדה העליונה של ההגנה והיתה נציגה במועצת העירייה בתל אביב, עיסוק שתפס המון זמן. היא היתה מין עובדת סוציאלית לא רשמית של העיר וטיפלה בכל תחום: חינוך, קופת חולים, עבודה, והכל היה על חשבון הזמן שאחרי העבודה. ללכת איתה ברחוב היה סיפור, כל אחד היה עוצר אותה בעניין זה או אחר. אבא היה מגיע הביתה אחר הצהריים, נשאר בבית כמה שעות ובערב היה הולך לעיסוקיו".

ואתם?

"בהתחלה גרנו ברחוב שד"ל. כשהיינו קטנים היתה מטפלת בבית. כשהתחלתי ללכת לבית הספר, ההורים עשו הסכם עם השכנים, משפחת דיסלר - הוא היה קבלן בניין ועמד לבנות בית ברחוב המגיד - שיבנה דירה עם מעבר משותף, מטבח משותף. וכך עברנו בצמוד אליהם. כך, שבעצם אף פעם לא היה בית באמת ריק. משפחת דיסלר היו זוג מבוגרים מאוד נחמדים והם תמיד היו בבית".

בתוכנית הרדיו "בית אבי", שאותה מציין ובר בספרו, אמר אחיך שהוא בעצם חי את ילדותו בבדידות גדולה.

"בראיון הפתיע אותי דבר אחד: יצחק דיבר על הרגשת בדידות בזמן שאמא עוד חיה. דיברתי על זה עם יצחק, אמרתי לו שזה נורא משונה, 'אתה מדגיש את הרגשת הבדידות, ואני אף פעם לא הרגשתי בדידות'. ניסינו להבין למה זה כך ומהר מאוד הבנו. לי היה אותו, וכנראה אני לא יכולתי לספק לו אותה מידת ביטחון שהוא סיפק לי. ואז נפל לי האסימון והבנתי כמה ביטחון הוא נתן לי לאורך השנים".

באיזשהו שלב בחייך התעורר אצלך כעס על ההורים, שהיו כל כך עסוקים בפעילות ציבורית ואולי הזניחו אתכם?

"לא. אף פעם לא כעס. ההורים אף פעם לא דיברו גבוהה-גבוהה על ערכים, אבל הם חיו על פי סולם ערכים מאוד ברור. הם תרמו למען הזולת והחברה. יש דברים שלמענם שווה להשקיע וראוי להשקיע. היום קוראים לזה 'הגשמה אישית'. אז לא אמרו הגשמה אישית, אז אמרו: 'לא לחכות, לעשות'".

זיתים ותפוחי עץ

רחל תמיד היתה האחות הקטנה שנשרכה אחרי אחיה הגדול. "אני נורא אהבתי את יצחק", היא אומרת. "אני לא זוכרת את עצמי בלעדיו. ההורים שלנו תמיד היו עסוקים והוא הרגיש אחריות עלי. אני לא חושבת שההורים ביקשו זאת ממנו, אבל באופן פנימי הוא שמר עלי תמיד. אני תמיד נסחבתי אחריו, לחברים, והוא אף פעם לא גירש אותי. חנה ריבלין, אחותו הבכורה של חיים גורי, למדה בכיתה של יצחק, וכשאני הייתי נשרכת אחרי יצחק אז חנה ועוד חברה היו חברות לוקחות אותי כבת חסות. עד היום אנחנו חברות. רק בגיל מבוגר, כשהייתי בעצמי אמא, הערכתי את הסבלנות שלו אלי. איך הוא סבל אותי? האחות הקטנה שנשרכת אחריו.

"עד היום האחרון הרגשתי שהוא שומר עלי. הוא שמר עלי מרחוק. כאדם שחי במקום כמו מנרה, להחלטות הפוליטיות והביטחוניות יש תרגום בחיי היום-יום. וכל הזמן שיצחק היה בין מקבלי ההחלטות, במשך שנים, הייתי שקטה. ידעתי שהוא שקול, שהוא יודע מה הוא מחליט. האמנתי בכושר ההחלטה שלו מילדות ועד יומו האחרון".

ובר מתאר בספרו בית צנוע מאוד, למרות שההורים התפרנסו יפה. זה הפריע לכם? זה השפיע עליכם?

"היה שולחן, כיסאות, מיטות. לא היו שטיחים, אני לא זוכרת תמונות. אבל היה כל מה שצריך. אנחנו היינו אחד הבתים הראשונים עם מקרר חשמלי, כי אבא עבד בחברת החשמל. מבחינתי לא היה חסר כלום. הילדים אהבו מאוד לבוא לשחק אצלנו, כי לא היה מה לשבור. לא היה גם מפתח לדלת וכל החברים ידעו איפה הצנצנת עם הסוכריות.

"בת כיתה של יצחק היא אמא של יולי תמיר, עדהל'ה. הם גרו מולנו. הם היו בית אחר לגמרי משלנו. להם היה בית מרוהט, היה פסנתר והיה להם גם סדר יום מאוד קבוע. אני זוכרת שבכיתה ג' רציתי ללמוד לנגן בפסנתר וההורים הסכימו. אבל אז אמא אמרה שרק אם אני אוכיח את עצמי יקנו לי פסנתר. ואיך ילדה בכיתה ג' תוכיח את עצמה? היא צריכה לתרגל איפשהו? אז הייתי צריכה לבוא מוקדם לבית הספר, שם היה פסנתר, או לפעמים ללכת אל עדה.

"עדהל'ה ראתה את אורח החיים שלנו במבט ביקורתי יותר. מותרות לא היו אף פעם. אבל מה כבר ילד צריך? היו משחקי שולחן: דומינו, שח, לרוב שיחקנו בחוץ. ופעמיים בשנה, לקראת פסח וראש השנה, קנו לנו בגדים. הילדים בסך הכל קינאו בנו, כי אצלנו אמא לא בישלה. אז בחופשות מבית הספר, כשאין ארוחת צהריים, ההורים היו משאירים לי וליצחק כסף והיינו הולכים לאכול במסעדת הפועלים בברנר. הרבה פעמים התעצלנו ללכת כל כך רחוק אז היינו קונים שמנת ובננות וצלחת מרק באזור הקרוב. האוכל אף פעם לא היה עניין גדול".

אתמול, מספרת רחל, הילדים בכיתה שאלו אותה מה יצחק אהב לאכול. "אמרתי להם ששנינו אוהבים אוכל בסיסי, פשוט: לחם, סלט, חביתה. יצחק אהב מאוד תפוחי עץ וזיתים. סיפרה לי מזכירתו של יצחק בלשכה, שכשהוא נכנס לתפקיד ראש הממשלה הם ראו שהוא לא יוצא לאכול. יום אחד היא שאלה אותו 'אולי להכין לך משהו?' אז הוא אמר לה: 'אם אתם יכולים להכין לי את מה שהכינו לי במשרד הביטחון, אני אהיה מרוצה'. שאלו אותו: 'ומה הכינו לך?' אז הוא ענה: 'אשל עם מלפפונים'".

האחראי על האתון

במשך עשרות שנים עסקה רחל רבין בחינוך. היא היתה המורה של הכיתה הראשונה במנרה. לאחר מכן לימדה בבית הספר היסודי שנוסד במקום, וכעבור זמן היתה ממקימי בית הספר האזורי הר וגיא בקיבוץ דפנה ולימדה שם ביולוגיה. בשנים האחרונות בעבודתה ריכזה את עבודות הגמר של כיתות י"א-י"ב. חינוך וילדים הם עבורה אהבה גדולה.

כאחיה, גם היא למדה בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב. הילדים שהו בבית הספר מהבוקר עד אחר הצהריים ואכלו שם ארוחת צהריים שבישלו לעצמם. המטרה היתה חינוך פועלים סוציאליסטי: חינוך לאחריות ומשמעת עצמית במסגרת דמוקרטית. בפועל, המסגרת היתה די רופפת. לא היה לוח זמנים מסודר והשיעורים התחילו והסתיימו על פי רצון המורים. שיעורי בית וציונים לא היו. התלמידים לקחו חלק בניהול בית הספר ועניינים רבים הוכרעו באספות תלמידים.

בית הספר היה ממוקם בארבעה צריפים דלים - ובשביל הילדים זה היה גן עדן. האנרכיה הגיעה לסיומה כאשר בכיתה ד' נכנס לכיתה המורה והמחנך הנערץ אליעזר שמאלי. הוא נדהם מהבורות שמצא ושלח את התלמידים הביתה לשנן בחברת הוריהם את לוח הכפל. הוא קיווה שבמעשה זה גם הם, ההורים העסוקים, ייקחו חלק מהאחריות על חינוך הילדים. יצחק רבין, אגב, החל לקרוא ולכתוב רק בכיתה ד'.

"אתמול", היא מספרת, "סיפרתי לילדים בבנימינה שלא היה לנו צלצול וכשגמרנו את השיעור, יצאנו בשקט להפסקה. וגם לא היו מבחנים. הם נדהמו. הערכים שקיבלנו בבית החינוך ליוו אותנו כל החיים: ציונות, צדק חברתי, התייחסות לזולת ואהבת הארץ. את יודעת, היינו ילדים קטנים ולא היו אוטובוסים כמו היום, אבל טיילו איתנו בכל רחבי הארץ. למדנו יחס לטבע ויחס לעבודה. הסיסמה בבית החינוך היתה: 'עבוד ולמד'. ועבדנו: היתה גינה שבה גידלנו ירקות, ובישלנו לבד את הארוחות. עבדנו בתורנות במטבח, בשטיפת כלים, בכביסת הסינרים. עבדנו בנגרייה (אצלנו בבית היתה כוננית שבניתי בנגרייה). היתה כבשה, היו כוורות ואפילו אתון. יצחק היה אחראי על האתון".

המורה אליעזר שמאלי היה אחד האנשים שהשפיעו על עיצוב אישיותו של יצחק רבין. בספרו "פנקס שירות" הודה רבין למורה הנערץ שהוציאו מהבדידות ולימד אותו לחוש את החוויה של "להיות ביחד". לאורך כל הספר של ובר שזורים כחוט השני קשייו החברתיים של הנער רבין. באותן שנים הוא לא התבלט במיוחד, מיעט לדבר אבל הצטיין בספורט. את עולמו קנה על מגרש הכדורגל. הבנות כינוהו "בוריק", סלק, בשל נטייתו להסמיק כשהן חיפשו את קרבתו, ובריקודי המעגלים לא היה לאף אחת סיכוי לצרפו אל מעגל הרוקדים.

רחל: "בתור ילד הוא לא היה טיפוס של מנהיג. הוא היה ילד מופנם ושקט, אל תיגע בו והוא לא יגע בך. זה היה שם דבר בכיתה, שלהגיע אליו זה לא כל כך פשוט. אגב, גם אמא שלנו, למרות הפעילות הציבורית, היתה אשה סגורה. ביני לבינו זו היתה לא פעם בעיה, כי אני מאוד פתוחה ואני מצפה שיחס יבוא לביטוי, ואצלו זה לא היה".

כאשת חינוך וכמי שגדלה על חינוך סוציאליסטי ודמוקרטי, מה את חושבת על הנוער היום?

"יש לנו נוער נהדר. שפר מזלי ואני נפגשת עם קבוצות נוער מדהימות. בפסח הנכדה שלי הגיעה אלי הביתה עם כל הגרעין שלה. 16 חבר'ה ישבו כאן בסלון לשיחה וארוחת בוקר. הם אמרו שהם רוצים לשוחח על יהדות, לאומיות, חילוניות, זה מה שמעסיק אותם. הם כולם בני 24-25, ישבנו כאן שלוש שעות ודיברנו. רפי, שנכח גם הוא בשיחה, היה בהלם. בשבוע שעבר קיבלתי בקיבוץ את 'מכינת רבין': 70 חבר'ה בשנת שירות לפני הצבא. עשיתי להם סיור בקיבוץ וסיפרתי להם איך הקמנו כאן את הישוב. נוער נהדר. מי יודע על זה? מי שומע על הנוער הזה? כולנו פותחים טלוויזיה ושומעים על רצח ואונס ושוד ושחיתות ומרמה. איך רפי אומר, פותחים עיתון והכל שחור על גבי לבן. אני חושבת שצריך שיראו את הדברים הטובים והיפים שיש בארץ הזאת, שלאנשים תהיה תקווה. הם גם התקווה שלי".

בכל זאת, קשה להתעלם ממה שקורה במערכת החינוך, האלימות בבתי הספר, מעמד המורה המידרדר.

"יש בתי ספר שהתגברו על האלימות. אם יש מודעות לזה, אפשר להתגבר על זה. זה לא קל, כי הסביבה שלנו אלימה. הדיבור אלים. הדיבור בטלוויזיה אלים. האלימות מתחילה מלמעלה וערכי היסוד של סובלנות, התייחסות לשונה וכבוד הדדי כבר לא נשארו. פעם אמרה לי קצינה שהרציתי אצלה, שלדור שלנו היה יותר קל, כי לנו היו מודלים חינוכיים. וזה נכון. היו לנו מורים משכמם ומעלה. היו לנו מדריכים עם אידיאולוגיה. זה חסר.

"אני חושבת שהיום צריך בעיקר להחזיר לילדים את הגבולות. אני זוכרת בוקר אחד שהגעתי לבית הספר בדפנה, ועל הבניין המרכזי מקבל את פני שלט ענק ושם כתוב 'מזל טוב, בועז, יא מניאק'. ראיתי את זה ומיד התכופפתי קצת. הזמנו את הנער שתלה את השלט לשיחה. הבחור אמר לי: 'אני לא מבין אתכם, מה קרה? לבועז יש יומולדת ורצינו שיהיה לו טוב בלב'. אמרתי לו: יופי, אבל למה לכתוב 'יא מניאק'? הוא התחיל להתווכח איתי מה פירוש המלה מניאק. בשלב מסוים של הוויכוח אמרתי לו: 'פה לא עושים את זה, נקודה. לא חשוב אם פירוש המלה מניאק הוא כך או אחרת, יש דברים שלא עושים בבית הספר'. צריך לדעת לשים את הגבול. לצערי גם ההורים וגם מורים מפחדים לשים גבול".

מה דעתך על השחיתות השלטונית ועל הפזרנות בצמרת? רק השבוע פורסם על סוויטת הפאר של ברק בפאריס.

"זה נורא. זה עושה לי רע. אני חושבת שהיום אין יותר בושה. בפרשת חשבון הבנק של יצחק ולאה בחו"ל - יצחק התפטר. מצד אחד מאוד הערכתי אותו על כך. מצד שני, חשבתי שזה לא היה צודק. על מה הוא התפטר? ואני כבר לא מדברת ביחס להיום. הוא ולאה לא הכחישו את קיום החשבון. זה היה כסף שלהם, שהרוויחו. נכון, הם היו צריכים על פי החוק להעביר את כל הכסף לארץ. אבל יצחק לקח אחריות. הוא לא הטיל את זה על לאה. בצדק. ואמר שאם מעמידים אותה לדין, הוא מתפטר. ואני רואה היום - אין בושה ואין אחריות".

שתי חתונות צנועות

בפעילותה הציבורית הענפה התעלמה רוזה ממצב בריאותה הרופף. היא היתה חולת לב וכמה שנים לפני מותה לקתה גם בסרטן. מחלתה הגבירה את תחושת האחריות של רבין הנער והכניסה לחייו את החרדה. "היתה הרבה דאגה", אומרת רחל. "יצחק דאג לאמא יותר ממני. הוא היה רץ הרבה פעמים לקרוא לרופא".

בקיץ 1934, כשהוריהם נסעו למקום מרפא במארינבאד שבצ'כיה, רחל הושארה אצל מכרה ביגור. ובר מציין כי יצחק, ילד בן 12, נשאר לבדו בבית. רחל אומרת השבוע כי הוא גם ביקר אצל קרובי משפחתם בירושלים. באותה שנה, 1934, הוא גם סיים את הלימודים בבית הספר היסודי, מה שהביא להתלבטות קשה בבית. נחמיה, האב, רצה שיצחק ילך לגימנסיה הרצליה, שנחשבה מוסד אליטיסטי. האם, רוזה, רצתה שימשיך את מסלול החינוך של הכשרת פועלים חקלאים ברוח סוציאליסטית. ומכיוון שבית ספר כזה לא היה קיים באזור, החליטה לייסדו.

כך הקימה ב-1935 את בית הספר החקלאי בגבעת השלושה, ויצחק למד בו במחזור הראשון. בבית הספר למדו שמונה שעות ביום, לימודים מעשים ועיוניים. לאחר הלימודים היה יצחק נוסע הביתה לתל אביב. הנסיעה היתה עניין מתיש ומסוכן ובבית המתינה לו אם חולה. לאחר שנתיים עבר לבית הספר כדורי בגליל, שם החל לפרוח והתגלה כתלמיד מצטיין. ובר מציין כי חבריו זוכרים אותו כ"אדם לעצמו". כולם כיבדו את ידיעותיו ויכולתו, אך תמיד הורגש גם יחס של ריחוק כלפיו. כישוריו הספורטיביים תרמו לא מעט לביסוס מעמדו החברתי. רבין, באופיו העצמאי, האחראי, התאים למסגרת הנוקשה של בית הספר, שדרש מחניכיו התמודדות וחריצות. הוא נחשב בחור רציני, כאשר דיבר הקשיבו לו, וראה את עתידו כמהנדס מים ואף החל להתעניין בהמשך לימודים באוניברסיטת ברקלי, בארצות הברית.

באמצע נובמבר 1937 הגיעה ההודעה שמצבה הבריאותי של אמו הידרדר ויצחק נקרא בדחיפות הביתה. רוזה עצמה את עיניה רק לאחר שראתה את בנה. ב"פנקס שירות" כתב כי "מעולם לפני כן, לעולם אחרי כן, לא בכיתי כך". לאחר השבעה חזר לכדורי, בוגר יותר, מופנם יותר ומתמסר למשימות. "למזלנו היה לנו אבא שדאג לנו מאוד", אומרת רחל. "אבא גם לא נקשר שוב עם אשה ולא נישא בשנית. בינינו דיברנו, יצחק ואני, ויצחק גם כתב לי את זה במכתבים, שאבא חשב, למרות שכבר שנינו לא היינו בבית, שאשה בחייו זה דבר שיפגע בנו".

רחל, שלמדה כבר בבית הספר בגבעת השלושה, המשיכה בלימודיה גם לאחר מות האם אך בתנאי פנימייה, ולאחר מכן יצאה להכשרה בתל חי. "בשנת 1942 קק"ל רכשה את הקרקעות במנרה, ואנחנו עלינו לכאן בינואר 43'. לא היה פה כלום. אפילו לא עצים. את העצים כרתו פה לפני המון המון שנים ולא צמח שוב דבר, כי הערבים היו עולים לפה עם העדרים והם היו מכרסמים את מה שניסה לצמוח מחדש. עשינו הכל לאט-לאט. קשה-קשה. מאוד האמנו. זה היה החלום שלנו. ורבים נטשו בדרך".

אחרי שנתיים, היא מספרת, רפי הגיע. "הוא עלה מגרמניה, הספיק לברוח ב-39'. יצחק ואני התחתנו בהפרש של שלושה ימים: קודם אני ורפי, ואחרי זה יצחק ולאה. זה היה בהפוגה של מלחמת העצמאות, ניצלנו את ההפוגה בקרבות. שתי החתונות היו צנועות. בחתונה שלי הנוכחים היו ההורים של רפי ואבא שלי. יצחק לא הצליח להגיע. החבר'ה מהפלמ"ח לא ויתרו ליצחק וללאה, ששירתה במטה הפלמ"ח, הם לא ויתרו על אפשרות למסיבה אחרי כל הכאב והאבידות במלחמה. הם עשו זאת באולם קטן בבית מלון".

מה קרה ליצחק?

הטלפון לא מפסיק לצלצל. הילדים, הכלות והנכדים מתקשרים ומאחלים לרפי מזל טוב. הבת הבכורה, תרצה, נולדה ב-1950, אחריה יפתח ולבסוף בן הזקונים גדי. רחל ורפי אימצו גם את ביניה (בנימין) ג'דידי, שנהרג במלחמת יום כיפור. את ילדיו הם מחשיבים כנכדים לכל דבר. רוב הנכדים, 11 במספר, כבר לאחר שירות צבאי. "כולנו מאוד קשורים", היא אומרת. ביום שישי ייפגשו כולם לארוחה חגיגית, לכבוד יום הולדתו של רפי.

יפתח, היא מספרת, נפצע במלחמת יום כיפור בחווה הסינית. "הוא היה מפקד מחלקת טנקים ובקושי חילצו אותו מהתופת ההיא. הוא היה פצוע קשה מאוד: שבור ושרוף וקרוע. הוא שכב ארבעה חודשים וחצי בבית החולים. הוא נפצע כאשר חילץ צוות של טנק אחר. הוא היה בצריח וקיבל פגיעה ישירה ועף מהטנק. מי שחילץ אותו היה ברטי אוחיון, שהיום פרש מתפקידו כקצין המבצעים של המשטרה. באותו מקום היו פזורים גופות ופצועים של מצרים ושלנו. ברטי עבר מאחד לאחד ושאל: 'אתה יהודי? יהודי?' כשהוא הגיע אל יפתח, יפתח ענה: 'אני יהודי, אבל קשה להיות יהודי'. ברטי סחב אותו החוצה. בלילה ההוא, באותו מקום, נהרגו 120 חבר'ה".

את דאגת ליצחק?

"כל החיים דאגתי לו. היתה בינינו איזו טלפתיה. זה סיפור מוזר, יצחק נפצע בתאונת דרכים על אופנוע (בדצמבר 1945, בדרך להכנת פעולה לפיצוץ משטרת ג'נין), אני כבר הייתי במנרה. הדואר היה מגיע לכפר גלעדי והיה חבר שיורד עם פרדה לכפר להביא דואר. אני באותו בוקר אמרתי לחברה שיש לי הרגשה שמשהו קרה ליצחק, והחברה אמרה לי: 'תפסיקי, מה את מכניסה לך לראש דברים'. בצהריים אמרו לי שהחבר שמביא את הדואר מחפש אותי, ניגשתי אליו וישר שאלתי: 'מה קרה ליצחק?' אני כבר ידעתי. בזמן הקרבות של מלחמת העצמאות, אבי היה מאוד מודאג. יצחק היה בירושלים, אני במצור במנרה. באחד הימים הוא הביע את דאגתו בפני יצחק ויצחק אמר לו: 'מה אתה מודאג? זה שאני בירושלים - אתה יודע. זה שרחל במנרה - אתה יודע. מה יגידו ההורים שלא יודעים איפה הילדים שלהם?'"

גם לפני הרצח דאגת?

"נורא פחדתי. נורא דאגתי. חשבתי שלא שומרים עליו מספיק".

אמרת לו?

"לא. אי אפשר היה לדבר איתו. הוא היה בטוח בדרכו. שבועיים לפני הרצח, בסוכות, הקימו סוכה בדובנוב (בית התק"ם בתל אביב). הגעתי לשם במצב רוח מאוד גרוע, ירדו המזכירים של התנועה ואני בדאגה ובכעס אמרתי להם שהפקירו את דמו של יצחק. הרחוב משתולל, אמרתי, ולא עושים כלום, לא שומרים עליו כמו שצריך. אמרתי להם, אתם זוכרים את פלוגות הפועל? צריך לקחת חבר'ה, גברתנים, שאיפה שהוא נמצא גם הם יהיו. אמרו לי: 'יצחק לא מסכים'. אמרתי: 'מי שואל אותו בכלל. אתם לא רואים מה קורה?' שבועיים אחרי זה יצחק נרצח".

איפה היית בזמן הרצח?

"הייתי פה. ראינו את העצרת בטלוויזיה. ואז שמענו שהיו יריות וראש הממשלה נפגע. כששמענו מיד ניסיתי להתקשר לכל הטלפונים שהיו לי. באף טלפון לא ענו לי. התקשרתי לאיכילוב וביקשתי את איתן (הבר), שאלתי: איתן מה קורה? והוא אמר לי: 'אני לא אעשה לך הצגות, בואי כמה שיותר מהר'. יצאנו מיד לדרך. בדרך שמענו שהוא נפטר".

את מתגעגעת?

"מאוד. התחושה הכי חזקה הם הגעגועים".

החללים שהשאיר מאחור

בארון בחדר העבודה היא שומרת קלסרים רבים ובהם דברים שכתב לה אחיה, אפילו פתקאות בכתב ידו, ומכתבים שקיבלה לאחר הרצח. אחד הרגעים המרגשים שלה לצד אחיה היה כשקיבל את פרס נובל לשלום, אז הזמין אותה להצטרף אליו לטקס באוסלו. "ישבתי לידו כל הטיסה", היא מספרת. "בנאום שלו, בעת קבלת הפרס, הוא הזכיר הרבה מאוד את בתי הקברות והחללים שהשאיר מאחור. אלי זה מאוד דיבר. למחרת בבוקר פנה אלי עמוס חורב, שהיה בין המוזמנים, ואמר לי: 'תגידי, למה יצחק צריך היה לדבר כל כך הרבה על בתי הקברות?' לא עניתי.

"לקראת הצהריים נסענו לארוחת צהריים שהזמינה גרו הרלם ברונטלנד, ראש ממשלת נורווגיה, ושם עומדת לפני לוסי מרנין. אני ידעתי מי היא, אבל לא הכרתי אותה אישית. לוסי היא אם שכולה מטבעון ששני בניה נפלו במלחמת יום כיפור. ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. שאלתי אותה 'איך את מרגישה פה?' והיא אמרה לי: 'עד הטקס לא הבנתי מה אני עושה פה. אחרי שיצחק נאם הבנתי בדיוק מה אני עושה פה. הרגשתי שהוא מדבר אלי'. ואני חשבתי על מה שאמר לי עמוס בבוקר.

"התפתחה בינינו שיחה מצמררת. תוך כדי השיחה, לוסי נפתחה וסיפרה על הבן הצעיר שנפל ואמרתי לה שהפרטים מוכרים לי - אבל לא ידעתי לחבר. בבית סיפרתי לבן שלי על מרנין והוא סיפר שהבן שלה היה פקוד שלו והוא כמובן מכיר אותה אישית.

"באוסלו, כשהסתכלתי על יצחק, וראיתי אותו, אמרתי בלבי, מה היו אומרים ההורים אם היו רואים אותו במעמד הזה. ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'אתה יודע, אני מאוד מודה לך שהזמנת אותי' והוא הניף את היד שלו בביטול, כדרכו, ואמר לי: 'עזבי, זה מובן מאליו'".*


הפתעות ההיסטוריון שאול ובר הופתע מכך שלא מצא בילדותו של רבין רמזים למנהיג שבדרך. רחל, אחותו של רבין, הופתעה ללמוד על התככים שהקשו על אחיה בפלמ"ח

כאשר שאול ובר, ההיסטוריון שכתב על יצחק רבין הצעיר, ביקש מאחותו רחל יעקב לקרוא את טיוטת ספרו, הוא חשש מתגובתה. להפתעתו היא אהבה את מה שקראה.

מה הגילוי שהכי הפתיע אותך בילדותו של רבין?

ובר: "אומרים על מנהיג שהוא גם מנהיג של אנשים. מנהיג צריך יכולת לתקשר עם אנשים. פסיכולוגים היו אומרים על רבין הילד שיש לו אינטליגנציה רגשית לקויה. הפן הזה היה בולט מאוד בילדותו. היה לו מזל שהיו לו מחנכים כריזמטיים שעזרו לו, והיו לו חברים שגילו סלחנות לתכונות הללו. וכן, הפתיע אותי שלמרות התכונות האלו הוא הגיע להיות מנהיג".

בחלקו השני של הספר מתאר שאול ובר את התקדמותו המטאורית של רבין הצעיר בשורות הפלמ"ח. בכדורי הכיר רבין את יגאל פייקוביץ (אלון), בן המחזור הראשון של בית הספר שגויס אז למשטרת הישובים (הנוטרים). הוא התמנה לפקד על יחידה צבאית ניידת, מצוידת בנשק, שסייעה לצבא הבריטי בדיכוי המרד הערבי, ומתחת לאפם של הבריטים אירגן בכדורי הדרכה בנשק לתלמידים.

ביוני 1941, בזמן שרבין שהה בהכשרה ברמת יוחנן, פנה אליו המא"ז (מפקד האזור) והתעניין בכישוריו הצבאיים. כך נמצא מתאים להשתתף במשימה בלבנון, במסגרת פלוגה ב' של הפלמ"ח, בפיקודו של משה דיין. הבריטים תיכננו לכבוש את סוריה ולבנון מידי משטר וישי הצרפתי, ששיתף פעולה עם הנאצים, והסתייעו לשם כך בפלמ"ח. רבין צוות לחוליה של ארבעה אנשים, שאומנו ויצאו לנתק את חוטי הטלפון בין בינת ג'בייל לצור ולמרג' עיון.

לאחר הפעולה בלבנון עבר רבין קורס מ"כים של הפלמ"ח בפיקודו של אלון, שגייס אותו אחר כך כמדריך לשדאות ואקדח במחלקה הערבית. משם המשיך לקורס מפקדי מחלקות. בסוף 1946 כבר התמנה רבין למפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, וקיבל אחריות על אבטחת הדרכים אל ישובי הנגב. בנובמבר 1947, עם ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, היה רבין כבר קצין המבצעים של הפלמ"ח, תחת פיקודו של אלון, והיה האחראי על אזור הדרום ועל הדרכים הקשות והבעייתיות לירושלים ולגוש עציון.

ב-15 באפריל 1948, בגיל 26, הוא קיבל לפיקודו את חטיבת הראל, שהוקמה אז ואליה סופחו שני גדודים שבעי קרבות והרוגים. על אחד מהם, גדוד הפורצים, פיקד יוסף טבנקין. סביבו התקבצה קבוצת לוחמים ומפקדים נאמנים שכונתה "החצר". המינוי של רבין למפקד החטיבה עורר את התנגדותו של טבנקין, בנו של מנהיג "אחדות העבודה", שהיה מבוגר מרבין בשנתיים-שלוש וראה את עצמו ראוי יותר לפיקוד על הראל. דרכם של השניים, כותב ובר, התאפיינה בחיכוכים רבים שפגעו בתפקוד המבצעי של החטיבה ואולי אף גרמו קורבנות מיותרים.

"כשקראתי את הספר מאוד הופתעתי", מספרת רחל יעקב, אחותו של רבין. "יצחק לא סיפר שום דבר על כל מה שהיה בהראל. אני שמעתי שמועות, אך יצחק כרגיל מעולם לא ריכל. היו דברים שהוא לא היה מדבר עליהם. ואני למדתי מה לשאול ומה לא לשאול כדי לא להביך אותו".



רחל יעקב רבין. אני נורא אהבתי את יצחק, תמיד נסחבתי אחריו והוא אף פעם לא גירש אותי


רחל ויצחק רבין עם אמם רוזה, 1927. כשאמא ראתה את השוקולד היא כעסה ונזפה בנו שמפנקים אותנו יותר מדי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות