בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קוונטין טרנטינו בשליחות ניצולי שואה: בסרטו "ממזרים חסרי כבוד" החיילים היהודים הורגים את היטלר

בכמה מאולמות הקולנוע בישראל שבהם מוקרן הסרט החדש של קוונטין טרנטינו, הקהל מוחא כפיים בסצנה שבה הורגים החיילים היהודים את היטלר. ניצולי שואה, בני דור שני, היסטוריונים ובני-עשרה ישראלים חוזרים לצפות בסרט פעם שנייה ושלישית כדי לחוות קתרזיס ביזארי. אבל יש לא מעטים שמוטרדים מאוד מהצורה שבה "ממזרים חסרי כבוד" משכתב את ההיסטוריה. אחרי הכל, מה יקרה אם בעוד כמה עשורים ילדים באירופה יעדיפו על פני סרטי התעודה את גרסת הוליווד, שבה היהודים מפצפצים בסוף את ראשו של יוזף גבלס באלת בייסבול?

תגובות

יומיים עברו והיא עוד נרגשת. "זה בהחלט היה דבר מיוחד בשבילי", מספרת חוקרת השואה, פרופ' דינה פורת, העומדת בראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב. "באולם היה קהל גדול וצעיר, בני נוער. הם חוו מאוד את הסרט, צחקו, שוחחו תוך כדי צפייה, הגיבו לאירועים שהתרחשו על המסך, נמתחו, מחאו כפיים במהלך הסרט ובסוף היו תשואות של ממש. אז גם עלתה בדעתי השאלה מה הביא את טרנטינו, שאינו יהודי ולא היו לו סבא וסבתא ניצולי שואה, ליצור את הסרט הזה. בזמן השואה ואחריה, כל יהודי רצה נקמה, כולם נשבעו שינקמו, אבל בסופו של דבר לא היתה נקמה יהודית. בהקרנה שנכחתי בה הקהל הגיב כאילו הנה, סוף סוף, הוא חלק ממעשה נקמה, וירטואלית אמנם, אבל נקמה, ושהגרמנים מקבלים את מה שמגיע להם. טרנטינו יצר את הפנטזיה שלנו".

מול ספרייה עצומה בביתה שבשכונת נוה רום ברמת השרון היא נסחפת בקלות כשהיא שבה אל "ממזרים חסרי כבוד", סרטו החדש של הבמאי האמריקאי קוונטין טרנטינו. בסרט, המתרחש בצרפת הכבושה בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, לא נראות רכבות של מגורשים, טלאים צהובים, יהודים מזי רעב וילדים גוססים במחנות ריכוז, גם לא השמדה המונית בתאי גזים. בניגוד לסרטי שואה ריאליסטיים כ"רשימת שינדלר", טרנטינו מעמיד עלילה דמיונית שבמרכזה חיילים יהודים-אמריקאים היוצאים למסעות נקם ברוטאליים, הכוללים בין השאר קרקוף ראשים של גרמנים ואף הצתת אש שמכלה את צמרת המפלגה הנאצית, כולל היטלר עצמו, בבית קולנוע של יהודייה יפהפייה.

"מבחינה יהודית וישראלית הסרט הזה נוגע בנקודה רגישה מאוד", אומרת פורת. "העם היהודי, כפרטים, רצה לנקום על מה שעשו לו, ולכן למשל את חיילי הבריגדה היהודית לא הציבו בתום המלחמה בגרמניה אלא בבלגיה ובהולנד, כי לא רצו שתהיה נקמה פרועה. הנקודה היא שהגרמנים חיכו לנקמה על מעשיהם והיהודים חיכו לשעתם הגדולה לנקום. אבל בסופו של דבר, תוכניות כמו הרעלת מקורות המים של ארבע ערים גרמניות, או פעולות שונות שקבוצת הנוקמים של אבא קובנר חשבה עליהן - לא יצאו לפועל. בן גוריון אמר אחרי המלחמה: 'אם ייהרגו שישה מיליון גרמנים האם זה יחזיר לחיים את ששת מיליוני היהודים שלי? אם לא, אני לא מעוניין בנקמה'. במובן מסוים הסרט נותן לך את ההזדמנות לנקום, אבל לא באמת. אפשר ליהנות מהנקמה שמציע טרנטינו משום שהיא פנטזיה, משום שהיא לא התרחשה במציאות".

מסרים אנטישמיים

"ממזרים חסרי כבוד" מצטרף באיחור קל לגל סרטים בינלאומיים העוסקים בשואה, בהם "רסיסים", "אדם בן כלב", "אביב 41", "התנגדות", "מבצע ואלקירי", "הנער בכותונת הפסים" ו"נער קריאה" שיצאו לאקרנים בשנה שעברה. בניגוד לאותם סרטים, אך בדומה לסרטיו הקודמים ("כלבי אשמורת", "ספרות זולה" ו"קיל ביל"), מציע טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד" חוויית צפייה אלימה ביותר אך מבדרת בעיקרה. בזכות אותו תמהיל חריג, הסרט שהגיע לישראל רק לפני חודש וכבר צפו בו 200 אלף בני אדם, מצליח לסחוף את הקהל הישראלי לתוך מערבולת רגשות מוזרה.

מסע לתוך בתי הקולנוע החשוכים וחוויית הצפייה הישראלית בסרטו החדש של טרנטינו חושפים תגובות מעורבות על היצירה השנויה במחלוקת, שבה מככב השחקן בראד פיט המגלם קצין אמריקאי לא-יהודי, סגן אלדו ריין. "אנחנו נישלח לצרפת מחופשים לאזרחים ואנחנו נעשה דבר אחד בלבד - אנחנו נהרוג נאצים", מודיע בתחילת הסרט סגן ריין, העומד בראש קבוצת גרילה של לוחמים יהודים-אמריקאים המכונה "הממזרים".

"חברי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הכניעו את אירופה, הם רצחו, עינו והטילו פחד וטרור וזה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות להם. אנחנו נהיה אכזריים לגרמנים ובזכות האכזריות שלנו הם יידעו מי אנחנו. לנאצים אין אנושיות וצריך להשמיד אותם. כל חייל תחת פיקודי חייב לי מאה קרקפות של נאצים ואני רוצה את הקרקפות שלי", גומר הסגן את נאומו במבטא דרומי כבד ומותיר את הקהל המום ומלא ציפייה לדם.

"זה היה הזוי לחלוטין", פוסק בשאט נפש נפתלי אוברהנט-בלבן, ניצול שואה בן 68 מחיפה, שצפה בסרט בסינמה סיטי שבעירו. "סיפור טוב הוא סיפור שיש בו קונפליקט מעניין, הקונפליקט הכי גדול שקיים בסרט הזה הוא האלימות לשמה. לפי דעתי, מי שלא יודע לעשות סרט מתוחכם הולך לרובד האלים, הנמוך ביותר. ב'ממזרים חסרי כבוד' ראיתי סתם אלימות. מוצגת לנו קבוצה של יהודים סדיסטים. זה לא קשור למציאות, הפרטיזנים לא היו כאלה. יש לי במקרה קשר משפחתי לאחים ביילסקי, שהנהיגו קבוצת פרטיזנים יהודים בפולין. הם בפירוש לא היו כאלה. הפרטיזנים היו אנשים רעבים, חלשים, שעשו כל מה שהם יכולים כדי להציל יהודים. הם לא היו חיות צמאות דם. טרנטינו הציג אותם כחבורה יותר רצחנית מהנאצים".

בניגוד לפורת, אוברהנט-בלבן מוצא בהתייחסות של טרנטינו לשואה מקור לדאגה גדולה. כשעל חזהו מונחים משקפי קריאה התלויים על חוט שחור דק, הוא מסביר את חששו שמא בעיני הדורות הבאים יתעמעם האירוע ההיסטורי הממשי ואת מקומו תתפוס הצגה קולנועית מטעה. "כיוון שאני יהודי וציוני, לא יכולתי שלא להסתכל על הסרט מבלי לחשוב על ההשפעה שלו עלינו כיהודים", הוא מסביר. "הסרט אומר עלינו דברים רעים מאוד, אמנם מפי דמות של נאצי, אבל הדבר הזה טומן בחובו בעיה. זה מזכיר לי את סדרת הטלוויזיה האמריקאית 'הכל נשאר במשפחה', שבה הדמות הראשית ארצ'י בנקר, שמרן אנטישמי, כל הזמן מקלל את היהודים והכושים. בסקר שנעשה התברר כי צופים דווקא אהבו את הסדרה, אבל לא בזכות הביקורת שלה נגד הגזענות, אלא דווקא משום שהזדהו עם המסרים האנטישמיים. חלק גדול מהצופים לא חשב שארצ'י בנקר הוא אידיוט שמדבר שטויות, השטויות שלו דיברו ללבם. ב'ממזרים חסרי כבוד' יש משהו דומה, הפעם נאצי-שטן שמסביר לצופים בחן ובסופר אינטליגנטיות למה היהודים הם עכברושים. איך אפשר להתעלם מזה?"

בלי יומרה לאמת

מלחמת העולם השנייה, שנפתחה ב-1 בספטמבר 39' בפלישת צבא גרמניה לפולין, תפסה את אמו של אוברהנט-בלבן בעיר ורשה. "מיד כשפרצה המלחמה אמא ברחה עם המשפחה במסע רגלי של 300 קילומטר לעיר הולדתה ליד לובלין", הוא אומר. "אני נולדתי יום לאחר שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, ב-41'. כאשר החלו גם שם ההפצצות של הגרמנים היא ברחה שוב, הפעם לכיוון רוסיה. היא ברחה מפולין והגרמנים בעקבותיה. כשנפגעתי, אמא פחדה שאמות ורצה איתי למקום שבו נמצאו חיילים. הרופא שם עשה לי ניתוח בתנאי שדה, בזמן הפצצות. את שאר המלחמה עברתי כתינוק חולה מאוד, אמא לקחה אותי ורצה איתי ממקום למקום בלי אוכל ובלי מים. אבל בכל זאת, כשהמוני ילדים מתו סביבי, היא הצליחה להציל אותי".

בשלב מסוים הגיעה המשפחה לעיר אומן באוקראינה, וכיוון שהיה ריכוז גדול של יהודים דתיים, חלק מהמשפחה החליט להישאר. "אמא החליטה להמשיך ועברה במעבורת האחרונה את נהר הוולגה, עם כמה חיילים פצועים שפונו מזרחה, והמשיכה לאוזבקיסטן. חצי מהמשפחה שנשארה באומן נרצחה על ידי הנאצים. אני גדלתי בלי אבא וסבתא, הייתי רק עם אמא".

לדבריו, "רוב האנשים בעולם לא צופים בסרטים דוקומנטריים על השואה, שחבויים תמיד באיזה ערוץ צדדי. בישראל ובגרמניה אולי יש יותר ביטוי לסרטים כאלה, אבל בעולם המצב אחר לגמרי. כאשר המפגש המרכזי של מיליוני אנשים עם השואה ומלחמת העולם השנייה הוא דרך מבטו של טרנטינו, נוצר לדעתי עיוות. אני לא יודע עד כמה טרנטינו מסוכן לזיכרון השואה, אבל ברור לי שהוא יוצר זילות לשואה שלנו. יש קטעי צילום ובימוי גאוניים בסרט שלו, זה ברור, אבל אני לא יכול להשתחרר מההיסטוריה כפי שהיא ידועה לי. טרנטינו חורג בקיצוניות מהמסלול ההיסטורי. אני לא יודע איך אנשים יפרשו את הסרט הזה וזה מקור לדאגה לכולנו".

פורת דווקא אינה מודאגת, הבדיה שיצר טרנטינו לא מרתיעה אותה, להפך, היא מוצאת בה ערך רב, אפילו שהפכה את השואה לאגדה הוליוודית אלימה וחסרת מעצורים, לעתים אף מגוחכת. "יש ויכוח מתמיד עם ניצולים שלא אוהבים או חוששים מכל מה שלא ממש מייצג את המציאות כפי שהם עברו אותה בדיוק", אומרת פורת בזהירות. "החרדה הגדולה שלהם היא שהמציאות שעברו לא תוצג נכון, תעוות ותישכח. אני מבינה את דעת הרוב, שהיו רוצים לראות ייצוג מלא של הזוועה האנושית, אבל אני שותפה לדעת המיעוט. לדעתי קשה מאוד לייצג מציאות שהיתה בלתי אפשרית ולפעמים סוריאליסטית לגמרי. טרנטינו לא מספר את הסיפור של השואה ולכן אני לא רואה בעייתיות בסיפור שלו. הוא אומר בפירוש: 'אני לא נותן לכם היסטוריה, ככה פינטזתי לי ובואו תפנטזו אתם איתי'. אותי מכעיס כשסיפור מתיימר להיות אמת אבל חורג ממנה. על סילוף של עובדה היסטורית אתקומם ואצא נגד, אבל ל'ממזרים חסרי כבוד' אין יומרה לאמת וזה מה שיפה. הרבה פעמים יוצר מביא משהו שרחוק מבחינת הדיוק ההיסטורי אבל דווקא זה הדבר שמעורר ויכוח, שמביא לידי בדיקה מחודשת של המציאות".

ולמרות זאת, מתוך הסרט המחולק לחמישה פרקים, דווקא הפרק הראשון, הריאליסטי מכולם, הרשים את פורת במיוחד. הפרק הזה מספר את סיפורה הטרגי של משפחה יהודית ואיכר צרפתי שמסגיר אותה בלית ברירה. "כשהאיכר הצרפתי מבין שזה או הוא ובנותיו או המשפחה היהודית - הוא מחליט לחשוף את העובדה שמתחת לרצפת ביתו הוא מסתיר יהודים", היא מתארת. "אחר כך, רגע לפני שהנאצים יורים בהם בלי הבחנה, הוא יושב מעליהם ובוכה, מבלי שהם מבינים שהוא בגד בהם. הקטע הזה דיבר אלי במיוחד, כי לעומת הקרקופים ופיצוח הראשים בפרקים הבאים, זו סצנה שבה מתרכזים שלושת האלמנטים המרכזיים של השואה, שלוש הצלעות של המשולש: היהודים, האוכלוסייה המקומית והגרמנים. הסצנה הזאת מציגה את כל הדילמה: היהודים שמתחבאים ועושים כמיטב יכולתם להציל את עצמם, והצרפתי שעשה כל שביכולתו להציל אותם אך בסוף מסגיר אותם. הסצנה הזאת מראה באופן חד ואכזרי את הסיטואציה חסרת המוצא שבה נמצאו היהודים בתקופת המלחמה, וטרנטינו ממחיש זאת לדעתי ברגישות רבה".

זה לא גודאר

ביום חמישי לפני שלושה שבועות הצליח טרנטינו להכניס את הצופים באולם 2 של קולנוע לב דיזנגוף בתל אביב לקתרזיס מושלם. אלינור שריקי, סטודנטית לתקשורת, נעה בכיסאה בחוסר נוחות כשהקהל סביבה הגיב שוב ושוב במחיאות כפיים וקריאות עידוד אחרי חיסול גרמנים. הקלות שבה טרנטינו חילץ צחוקים מתגלגלים מהקהל הפתיעה אותה. "הפריע לי שבהרבה קטעים לא מצחיקים, שאותי לא הצחיקו, הקהל השתולל מצחוק", היא אומרת בתום ההקרנה. "התגובה ההמונית הפריעה לי. בסצנה האחרונה בסרט, שבה נראה אולם קולנוע מלא בגרמנים נשרף, דווקא הזלתי דמעה. קשה לי להסביר את זה, זה היה מאוד מוזר. לא בכיתי מרחמים על הגרמנים, אולי זו היתה התרגשות מההתרחשות הדרמטית".

ברגע הזה, היא מספרת, היתה דממה באולם. "ואז פתאום מישהי אחת התחילה לצחקק ואחריה כולם התחילו לצחוק ביחד. הסצנה הזאת היתה מראה לא קל לעיכול, מאוד חזק, והשקט אולי גרם לקהל לפרוק את המתח שהצטבר לאורכה של הסצנה בצורת צחוק. מה שהצחיק היה הקיצוניות, לא כי מכאיבים לנאצים ומקרקפים להם את הראש, אני חושבת שהקהל פשוט נדהם לאן טרנטינו לקח את השואה, אנשים צחקו כי הם היו בעצם בשוק.

"טרנטינו הביא לנו שעתיים של תענוג, מעדן קצפת עם רסיסים קלים של מרירות", מנתחת שריקי את החוויה שעברה. "אבל לדעתי, כשמתעמקים בסרט, אפשר להגיע גם לתובנות מורכבות יותר. למשל, מישהו שאל אותי אם בעוד עשרים שנה 'ממזרים חסרי כבוד' יוקרן אצלנו בטלוויזיה בערב יום השואה, האם הוא יהיה סרט שואה לגיטימי אצלנו. התגובה הראשונית היא מה פתאום, אבל במחשבה שנייה אני לא שוללת את זה. זה לא יפתיע אותי. יש בסרט גירוי תקשורתי מאוד חזק שקשה להוקיע אותו, אפילו שהשואה היא טאבו. בגלל ההפכפכות שבסרט, בגלל הניגודים שבו והעובדה שהוא נטול עמדה, קשה להתקומם נגדו. הנושא כבד אבל הסרט קליל, אפילו הקצין הגרמני שמכונה 'צייד היהודים' מוכר את העם שלו בשנייה אחת - הכל חמקמק, חסר אמירה חד-משמעית".

דני ורט, מבקר קולנוע והיועץ המדעי לספרות קולנוע בהוצאת הספרים רסלינג, מספר כי הגיע לצפייה ב"ממזרים חסרי כבוד" בחשש מפני הטיפול של טרנטינו בשואה. "אבל החששות שלי התפוגגו די מהר כי התברר שמדובר בכלל בפנטזיה קולנועית", הוא אומר בקפה בכיכר רבין בתל אביב. "לא הייתי מגדיר את 'ממזרים חסרי כבוד' כסרט שואה, מלבד רצח המשפחה היהודית בתחילת הסרט, הוא לא מתעסק בה ממש. די קשה לדעתי להכניס את הסרט לקטגוריה משותפת עם סרטי שואה כמו 'הפסנתרן', 'החיים יפים' או 'רשימת שינדלר'. הוא לא מתמקם ברשימה הזאת. הסרט הרבה יותר דומה בעיני לז'אנר סרטי פעולה אמריקאיים כמו 'הנשרים פשטו עם שחר', סרטים שבהם לוחמים יוצאים לפעולה מעבר לקווי האויב".

במרכז "ממזרים חסרי כבוד", טוען ורט, לא עומדת השואה. "הסרט מתעסק בקולנוע ונובע מתוך הקולנוע", הוא מסביר. "טרנטינו אוהב להכניס את אהבת הקולנוע שלו לתוך היצירה. המוטיב הזה בסרטים שלו מוכר, אבל פה הוא מגיע לשיא חדש. אין כמעט שום סצנה שלא לקוחה ממקום אחר, שלא מקושרת למקום אחר. דמות הקצין הגרמני, 'צייד היהודים', מבוססת על עשרות דמויות של נאצים בקולנוע ההוליוודי. היא מין תרכובת של כל הדמויות של האחים וורנר, כמו למשל הקצין הנאצי בגילומו של קונרד ויידט בסרט 'קזבלנקה' שיצא ב-49'".

סרטו של טרנטינו, מציין ורט, הוא פרודיה על הז'אנר שהתחיל ב"12 הנועזים" של רוברט אולדריץ' מ-67'. "שם סרטו של טרנטינו הוא ככותרתו של סרט הפעולה המלחמתי של הבמאי אנצו ג. קסטליירי, שהיה כבר וריאציה על סרטו של אולדריץ'. קטעים רבים בעלילה וקטעי מוסיקה רבים בסרט מתכתבים עם מערבוני ספגטי איטלקיים משנות ה-60. טרנטינו שיבץ בפס הקול קטעי מוסיקה של המלחין אניו מוריקונה שליוו את אותם מערבוני ספגטי. זו גם בדיוק הבעיה של הסרט - הוא כולו פסטיש, קולנוע על קולנוע. חיסול הצמרת הנאצית נעשה בתוך הקולנוע, על ידי פיצוץ באמצעות שריפת סרטי קולנוע שהודפסו באותן שנים על חומר דליק. אין שום קשר למציאות של התקופה. הסרט נפתח במלים 'היה היה פעם בצרפת הכבושה', שזו התייחסות ישירה לסרט 'היו זמנים במערב' של הבמאי האיטלקי סרג'ו לאונה, מערבון הספגטי הקלאסי, שהסצנה השנייה שלו היתה חיסול של משפחת חוואים. כך שאם מדובר על פסטיש, הרי שאצל טרנטינו זהו כבר פסטיש של פסטיש".

ורט מתקשה להחליט אם הלהט של טרנטינו ליצור פרודיה קולנועית משעשעת ומתוחכמת ולשלב בה נאצים ויהודים במחזה אבסורדי, הוא צעד אמיץ או פרובוקציה זולה. "יש באמת סצנות שמבחינת הבימוי עשויות באופן וירטואוזי", הוא מתלבט. "אין ספק, האיש יודע להעמיד מצלמה ולצלם סצנה. מצד שני, ישנו הצד הלא בוגר של טרנטינו, שמבסס את הסרט על סרטים אחרים במין התלהבות, מבלי להבין את הסבל של העם היהודי, את הטרגדיה האנושית. אבל כן, אי אפשר להתחמק מזה שהפרובוקטיביות של טרנטינו הופכת אותו לבמאי די מעניין על רקע מה שנעשה בארצות הברית בשלושה העשורים האחרונים. הוא מכניס משהו חדש בקולנוע האמריקאי, שלפעמים נראה לי די עייף וחוזר על עצמו. לכן, בפולמוס שמעורר הסרט, אני מוצא את עצמי באמצע".

מצד אחד הוא מעריך את היכולת הקולנועית של טרנטינו ומצד שני לא ממש מתרשם מרוח השטות. "בשורה התחתונה לא הייתי אומר שהסרט הזה גאוני, רחוק מאוד מכך, זה לא ז'אן-לוק גודאר שני, שבסרטים המוקדמים שלו נהג להשתמש בהמון ציטוטים קולנועיים. הגישה של גודאר היתה גישה אידיאולוגית, חתרנית. באמצעות הקטעים ששאל מסרטים אחרים הוא העביר ביקורת על פוליטיקאים, על ארצות הברית. אצל טרנטינו זה לא נמצא, היחס שלו הרבה יותר ישיר, אחד לאחד, יותר ילדותי. אני לא מוצא כאן צד אידיאולוגי. טרנטינו הוא הנציג של דור הצעירים שגדלו על הווידיאו, הוא עצמו עבד בחנות להשאלת סרטי וידיאו ושם החל לכתוב את התסריטים הראשונים שלו. כל העולם שלו לקוח מתוך הקולנוע. מבחינתי זה גם יתרונו וגם חסרונו, כיוון שאם מחפשים אצלו קצת רגש אנושי, אז לא מוצאים. הוא משתמש בסרט באלמנטים של סרט אימה, טראש, קרקוף וריצוץ גולגולות, אבל לא באלמנטים די בסיסיים של ז'אנר סרטי הפעולה, כמו אפיון דמויות. הדמויות חסרות כל נפח דרמטי וחסרות כל מאפיינים אנושיים. אנחנו לא יודעים מה הרקע שממנו הן באות ואני מרגיש שאין כל רגש הומני אלמנטרי בסרט הזה".

אולי כי רגש כזה מפריע לאווירת השטות? כי טרנטינו רוצה שהקהל ייצא מהסרט שלו עם חיוך, כי הוא רוצה לבדר אותנו?

"נראה לי שהוא מחשיב את עצמו ליותר מזה, שהוא חושב שהוא עושה דברים יותר חשובים מלבדר. יש משהו מגלומני בעבודה שלו וביחסו לעצמו. כפי שהדבר בא לביטוי בראיונות איתו, הוא לא מתייחס לסרט הזה כבידור נקי או קומדיה אבסורדית, הוא מאמין שהוא יצר יצירת מופת קולנועית".

מערבון ספגטי

במסיבת העיתונאים שנערכה במלון דן בתל אביב לרגל צאת סרטו בישראל, ניסה טרנטינו להתמודד עם הביקורת, להשיב על שאלותיהם של העיתונאים הישראלים שניסו לברר כיצד הרשה לעצמו לחגוג על חשבון הטרגדיה של העם היהודי. "הגעתי לישראל לראות איך הישראלים מגיבים על הסרט, אם הם יתרגשו, אם הם יצחקו", פתח את דבריו. "זו הפעם הראשונה שלי בישראל ואני סקרן לראות אם צופים ייצאו מהסרט באמצע, מה יחשבו עליו. חשוב לי שיאהבו את הסרט אצלכם. אין שום נושא שאני יכול לחשוב עליו שלא הייתי עוסק בו - טאבו נועד לכך שישברו אותו. זה לא סרט פארודי, אבל כן, יש בסרט אירוניה לכל עניין הקורבנות, לתפיסה של הטובים והרעים. כשהעליתי את הרעיון ל'ממזרים חסרי כבוד', אמרתי לעצמי שמעולם לא ראיתי סרט על ההתנגדות היהודית בצורה שכזאת. החברים היהודים שלי אמרו שהם היו רוצים לראות סרט כזה".

לבוש בג'ינס וחולצת משבצות בשחור-לבן נראה טרנטינו במבוכה מול המבטים החשדניים שננעצו בו. "אני אוהב את כל הדמויות שאני יוצר", השיב על שאלה וחצי חיוך התעקם על פניו. "יש לי רגשות כלפיהן. אין לי ברירה, אני לא מתערב להן בחיים ולא בדרך שבה הן מתנהגות. כיוצר, אין לי הלוקסוס לשפוט אף אחת מהדמויות שלי. אם אשפוט אותן לא אהיה נאמן לדמויות. כשיוצרים דמויות, אין טובים ורעים, לכל אחד יש סיבות למעשיו. הקהל בוחר את מי לאהוב ואת מי לא. אני התחלתי לכתוב, וככה הדמויות יצאו".

הוא הבהיר שלא ניסה ליצור סרט שואה. "רציתי ליצור סרט הרפתקאות, קצת מערבוני. מה שעשינו זה סרט הרפתקאות. הכנסתי את היהודים והגרמנים לקרב מערבוני. משם זה התחיל. וזה יצא מעניין, מערבון ספגטי על מלחמת העולם השנייה".

"אני לא ראיתי מערבון יהודי-גרמני", אומרת זהבה צוקרמן-סטרומזה, ניצולת שואה המתגוררת ברמת אביב בתל אביב. "יכול להיות שזה מה שטרנטינו רצה לעשות, אבל מבחינתי מערבון זה לא היה. בעיני זה פשוט סרט שעשוי מצוין, שדיבר אלי מאוד. הדמיון הפורה שלו לא מכעיס אותי בכלל. קבוצת הנוקמים שהוא יצר, שמהות החיים שלה לנקום ולתת לנאצים את המוות הכי כואב - לא סתם לירות בהם, כי למות בירייה זה מוות קל - עשתה לי טוב. היה לי טוב לראות את הנאצים מתחננים על חייהם, שהם טועמים קצת מהטעם המר הזה. באותה מידה היה לי טוב לראות בסרט את הבחורה היהודייה ששרדה וחיה בזהות בדויה בצרפת. התרגשתי לראות את האומץ שלה, לראות את כוחות הנפש שלה אחרי שמשפחתה נרצחה והיא נשארה לבד".

כשהיא מחליפה משקפי שמש במשקפי ראייה, מבקשת צוקרמן-סטרומזה להתייחס אל טרנטינו בפרופורציה. "טעות בעיני לשפוט את הסרט כשחור או לבן. בסופו של דבר אלה חוויות שאנחנו מסתכלים עליהן במבט לאחור, אנחנו יודעים מה אמיתי ומה בימוי, מזהים את הפלפל והמלח שהכניסו לעלילה. יכול להיות שלא כולם יכולים להבין אותו, אבל אני יכולתי. בפירוש היו בסרט כמה רגעים שאני בתור ניצולת שואה חוויתי, בעיקר את הרדיפה האינסופית כדי להרוג, לרדוף אחרי היהודי, לא משנה איפה הוא נמצא. כשהקצין הנאצי בסרט אומר שכדי למצוא את היהודים צריך לחשוב כמו יהודי, כמו עכברוש, זה דיבר אלי. אנחנו היינו כמו עכברושים. אף אדם שלא חווה את השואה לא יכול להבין את זה, אבל ככה זה היה בדיוק".

היא נולדה בווילנה למשפחה מהמעמד הבינוני, אביה היה בעל מאפייה וקונדיטוריה ואמה פעילה בתנועות ציוניות. כשהמלחמה החלה עולמה התהפך עליה, היא היתה רק בת תשע, לא מודעת לכך שבתוך חודשים לא רבים תמרר בבכי לשוטרים יהודים שלא יסגירו את אביה לנאצים, והם לא ייענו לתחנוניה. "כשהתחילו בגטו האקציות, כשהחלו לקחת ילדים לפונאר, מקום ההשמדה בווילנה - מנהיגי הגטו חשבו איך להציל את הילדים", היא נזכרת. "הם מצאו עבורנו מקומות מסתור בתוך הגטו. אני התחבאתי בכל מיני מקומות, הראשון למשל היה בתעלת ביוב מתחת לשער הגטו, שם שמעתי - כמו שרואים בכל הסרטים - את הצעדים של הגרמנים מלמעלה. זה היה פחד מוות.

"רצנו לכל חור כדי להתחבא, כל פעם פחות ופחות ילדים. באחת הפעמים הכניסו אותנו למקום רטוב ושחור, חלל גדול וקפוא. לשם גם ירד איתנו תינוק. אמא שלו הכניסה לו פירורי לחם בתוך סמרטוט קטן שהיה כמו מוצץ ונתנה לנו. ככה הזנו אותו. התינוק הזה בכה ואנחנו, שפחדנו שיגלו אותנו, חיפינו עליו בגופינו. בשלב מסוים הוא השתתק. כשהוציאו אותנו משם, האמהות, ביניהן אמא שלי, חיכו לנו למעלה. גם האמא של התינוק היתה שם, אבל כשנתנו לה את התינוק היא החלה לצרוח. אי אפשר לתאר את זה, אלוהים היה יכול להתעורר. רק אז הבנתי שהתינוק מת".

אחרי שנתיים, כשהגטו התרוקן, העבירו את צוקרמן-סטרומזה, יחד עם היהודים שנשארו בחיים, לרכבת שנסעה למחנה העבודה קייזר-וולט בריגה. משם הועברה למחנה ההשמדה שטוטהוף. "הייתי כמו זומבית, אכלתי שלג מהאדמה, אבל שרדתי", היא מספרת. "כשאמא שלי נעלמה כבר לא רציתי לחיות. החלטתי לרוץ לגדר החשמלית. ראיתי יום-יום איך אנשים עושים את זה, נדבקים לגדר ונגמר הסיפור. הכי טוב. אבל כיוון שידעתי שאחרי שעושים מעשה כזה כל הצריף שלך נענש, החלטתי לוותר. לא רציתי שכל כך הרבה אנשים יסבלו בגללי. אחר כך הגיע מצעד המוות, הרוח נשבה נגדנו, הכביש היה מכוסה קרח, בצדי הדרך יערות, שלג עמוק. מי שלא עמד בקצב נורה והושלך כמו כלב לצדי הכביש. בלילה איכסנו אותנו בדירי חזירים ואורוות סוסים. בבוקר פתחו לנו את הדלתות הנעולות ואנחנו המשכנו לצעוד. רק במארס 45' שוחררתי מהתופת".

את כל זה טרנטינו לא מספר. הסיפור שלו והסיפור שלך הם שני עולמות שונים שמתבססים על אותו אירוע היסטורי. הסיפור שלך מדויק, עמוק, כואב, שלו - משעשע, רחוק מהאמת ההיסטורית, ועדיין מקובל עלייך?

"הוא לא מספר את הסיפור שלי. צריך להבין את זה. קיבלתי את זה כסרט מתנה שלאף אחד לא היה הדמיון לעשות אותו קודם. לא כל אחד יכול להבין וליהנות ממנו. זה בסדר. ההנאה של אשה שעברה את השואה מסרט כזה יכולה להיחשב כדבר הזוי, אבל זה לא הזוי בכלל. זו המציאות שלי. אני יכולה לראות בסרט חלק מהדברים שחוויתי בכאב רב, אבל גם לרוות נחת מהעונשים של הנוקמים היהודים. בסופו של דבר, אני חיה כל חיי בארץ, בניתי את עצמי, גידלתי שני ילדים מקסימים ויש לי ארבעה נכדים. אם תשאל אותי, זו הנקמה האמיתית". *


מאחוריך!

הקולנוע מיועד לצופים שיושבים באולם בחושך בלי להוציא מלה. אבל הקהל אף פעם לא היה כל כך פסיבי

בהקרנת הקולנוע הראשונה, שהתקיימה בפאריס ב-1895, נכלל סרטון שבו נראית רכבת נכנסת לתחנה. על פי הדיווחים, ואולי זו אגדה בלבד, הקהל נמלט מהאולם בזעקות שבר ככל שהרכבת התקרבה לקדמת התמונה. מאז ועד ל"ממזרים חסרי כבוד", עסקה התיאוריה הקולנועית בסוגיית מעורבותם של הצופים בחוויה הקולנועית, שהיא במהותה פסיבית: הקולנוע מיועד לצופים שיושבים בכיסאותיהם, באולם, בחושך, לוטשים מבטם קדימה לאורך כל הסרט, בלי להוציא מלה.

אבל צופים מן הסוג הזה כמעט אינם קיימים עוד. כיוון שחלק ניכר מהצפייה הקולנועית מתרחש כיום בסביבה ביתית, הצופים מעתיקים את הרגלי הצפייה הביתית אל אולמות הקולנוע - אם על ידי פרשנות קולנית למתרחש על הבד, או על ידי שליחת מסרים בטלפון הנייד, שאורו המסנוור מבליח אל תוך אפלת האולם בכל רגע במקום אחר.

אבל הפסיביות מעולם לא היתה אך ורק פסיביות. כולנו היינו עדים לפחות פעם אחת למישהו שצעק "מאחוריך!" אם ברצינות או באירוניה, אל גיבור הסרט שנתון בסכנה, וכולנו שמענו בסרטי פעולה את מחיאות הכפיים הפורצות באולם כשהרשע מתרסק סוף-סוף אל מותו.

סרטים הזוכים למעמד פולחני הם לרוב אלה המבקשים לנתץ את מחסום הפסיביות, וזה לא קורה תמיד מיד. "מופע הקולנוע של רוקי" הוא הדוגמה הבולטת ביותר לסרט שנחשב כישלון קופתי בעת שיצא לאקרנים ב-1975, ורק כעבור כמה שנים היה לאירוע שהאטרקציה המרכזית שלו היתה המעורבות הפעילה של הקהל בזמן הצפייה.

היו סרטים שהשתמשו בניסיון לנתץ את מחסום ההגנה והפסיביות של הצפייה הקולנועית כחלק ממסעות הפרסום שלהם. כאשר "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק הוקרן בישראל ב-1960 פורסם בעיתונות שאמבולנסים יחנו ליד בתי הקולנוע שבהם הסרט מוקרן, למקרה שאחד הצופים יגיב באופן קשה מדי על המתרחש במוטל של נורמן בייטס.

אחד מזיכרונותי המהנים ביותר הוא מהקרנת הבכורה התל-אביבית של "תאורמה", סרטו של פייר פאולו פזוליני מ-1968. הסרט הוקרן בתל אביב בבית קולנוע שאינו קיים עוד, ובו הוקרנו לרוב סרטים עם מרכיב משמעותי של סקס. גם מתקפתו החריפה והלירית של פזוליני על מוסדות הבורגנות האיטלקית פורסמה כסרט שכזה במודעות שנתלו בחוצות העיר. ההקרנה החלה מול אולם מלא - זו היתה ההצגה הראשונה של הסרט במוצאי שבת; כעבור כרבע שעה אץ גבר מתוסכל אל קדמת האולם, טיפס על הבמה הצרה ובגבו לקהל החל להכות באגרופיו על הבד בלי לומר מלה. אילו פזוליני היה עד לאותו רגע, הוא היה מאושר עד הגג. אורי קליין

ממזרים חסרי כבוד: כל הכתבות, טריילר ומועדי הקרנה באתר עכבר העיר



נפתלי אוברהנט-בלבן, ניצול שואה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו