בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנה לנפילת חומת ברלין | מתי יהיה הגוש הסובייטי דמוקרטי

עשרים שנה לאחר שנפילת החומה הרעישה את העולם, התקוות שמפלת הקומוניזם תצעיד את כל הגוש הסובייטי לדמוקרטיה ליברלית התבדו. בפועל, עריצויות רבות התחלפו באחרות

תגובות

"כמה יפה היתה הרפובליקה - בתקופת המלוכה", היא מימרה שיוחסה לרפובליקאים מאוכזבים בעת המהפכה הצרפתית, שהחלה ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח" והידרדרה עד מהרה לטרור יעקוביני, מהפכה שכנגד, ובסופו של דבר לשלטון האימפריאלי של נפוליאון.

דבר דומה אירע לתקוות שנקשרו לשנת 1989 המופלאה: עם אישים כמיכאיל גורבצ'וב, ואצלאב האוול ולך ולנסה, שהציתו את דמיונם של בני אדם בכל העולם, ועם המראות הדרמטיים של נפילת חומת ברלין ללא אלימות, נראה שהכל אפשרי. היו ציפיות להתקדמות לקראת דמוקרטיה, ליברליזם ואולי אף גרסה מזרח-אירופית של סוציאל-דמוקרטיה, שיצמחו מהריסות הדיכוי הסובייטי. היו אפילו מי שהתנבאו על "קץ ההיסטוריה".

ואולם, לא זה מה שקרה, ומה שבולט היום הוא השוני בדרך בה התפתחו מדינות, שלכאורה, היו כולן נתונות לאותו דפוס של משטר, המבוסס על שלילת הקניין הפרטי, משק ממלכתי, שלטון של מפלגה אחת ומונופול על החינוך ואמצעי התקשורת. היו הבדלים בדרך בה יושם המשטר הקומוניסטי במדינות השונות, אך עקרונות היסוד היו פחות או יותר זהים. הגיוון הוא מדהים: בשעה שברוסיה התפתח משטר ניאו-אוטוריטרי סביב אישיות דומיננטית, שכנתה אוקראינה סובלת מקשיים בגיבוש זהותה הלאומית והממלכתית ולא הצליחה ליצור מערכת שלטונית יציבה. ולעומת זאת עלה בידי פולין, צ'כיה, הונגריה וקצת במפתיע גם בידי סלובקיה לצלוח את המעבר ולהגיע לדמוקרטיה יציבה למדי, המבוססת על בחירות חופשיות רב-מפלגתיות, עיתונות חופשית וכלכלת שוק.

המעבר אופיין לעתים בפוליטיקה שעסקה בקטנות, על ידי אישים נעדרי שאר רוח השקועים במאבקי כוח זניחים, דבר שלא תרם לשם הטוב של משטר דמוקרטי. בהונגריה אף נלווה לכך שיח לאומני בעל אפיונים גזעניים מכוערים, שעלה מחדש. ורק איחוד גרמניה מנע את ההתפתחותה הנפרדת של גרמניה המזרחית, שהיתה אולי המדינה הממושטרת בגוש הסובייטי.

רומניה ובולגריה אמנם התקבלו לאיחוד האירופי, אך משטרם הפנימי רחוק עדיין, כלכלית ומדינית, ממה שמקובל לראותו כסטנדרט אירופי. בלארוס היא דיקטטורה אוטוריטרית, ואילו ברפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה התפתחו עריצויות שלא היו מביישות את הנחשלות שבמדינות העולם השלישי.

ביוגוסלוויה לשעבר, סופו של המשטר הקומוניסטי, המתון יחסית, של טיטו, הביא לפיצול המדינה לשבע מדינות נפרדות ושונות בהתפתחותן. סלובניה, ובמידה מסוימת גם קרואטיה, התפתחו לדמוקרטיות ליברליות סבירות, ואילו סרביה עדיין מחפשת מסגרת חוקתית ואידיאולוגית לגיבושו של משטר דמוקרטי. מקדוניה טרם הגיעה ליציבות, וקיומה של בוסניה-הרצגובינה, גם לאחר סיום המלחמה עקובת הדם, עדיין אינו מובטח. קוסובו אמנם זכתה לעצמאות, אך סרביה טרם השלימה עם זאת והמתיחות בין סרבים לאלבנים לא שככה. הפרדוקס הוא ש-20 שנה לאחר נפילת המשטרים הקומוניסטיים, ההבדלים בין המדינות הפוסט-קומוניסטיות, אף שיצאו לכאורה מאותה נקודת מוצא, עמוקים יותר מאשר ההבדלים בין מדינות מערב אירופה לבין עצמן.

אז: מצטלמים ליד החומה עטורת הגרפיטי. היום: לא נשאר ליד מה להצטלם תצלומים: רויטרס

ההיסטוריה חוזרת

למען הגילוי הנאות, עלי לציין כי אישית מעולם לא האמנתי שכל מדינות הגוש הקומוניסטי יתפתחו במהירות לכיוון דמוקרטי וליברלי. מי שחשב כך, התעלם מן העובדה כי גם במערב אירופה הדרך לדמוקרטיה היתה ארוכה ונמשכה עשרות, אם לא מאות, שנים.

לא ביום אחד עברה אנגליה משלטון אבסולוטי לדמוקרטיה פרלמנטרית, וצרפת היטלטלה ממלוכה לרפובליקה, לקיסרות וחוזר חלילה, עד שנתייצבה במתכונתה הנוכחית (למעשה רק בעקבות הפוטש הגוליסטי ב-1958, שהביא לייסוד הרפובליקה החמישית). ואין צורך להכביר מלים על דרך החתחתים הארוכה שעברו גרמניה ואיטליה. לחשוב שזה לא יקרה במזרח אירופה היה חזון חסר שחר, שניזון ממיטב התקוות מצד אחד, ומצד אחר, מתחושת הניצחון על הקומוניזם ומן ההנחה הפשטנית שבהיעדר הדיכוי הסובייטי, אוטומטית תצמח דמוקרטיה.

אם מבקשים להבין מדוע מדינות אחדות הצליחו ואחרות נכשלו במעבר לדמוקרטיה, מתברר כי הגורם הדומיננטי בקביעת דרכן הוא קיומה של חברה אזרחית בתקופה הטרום-קומוניסטית, בשילוב זיכרונות - ריאליים או מדומיינים - של מוסדות מאותה תקופה, שיכלו לשמש מסד לפוליטיקה ליברלית ודמוקרטית.

כך אירע שבצ'כיה, פולין והונגריה, ניתן היה לבסס תשתית דמוקרטית על בסיס המוסדות המייצגים מהתקופה הטרום-קומוניסטית והמסורת של חברה אזרחית חזקה, לעומת זאת רוסיה, על ההיסטוריה הצאריסטית שלה, נעדרה לחלוטין מסורות כאלה. על אילו מוסדות יכלו מיכאיל גורבצ'וב ובוריס ילצין לבנות, עם כל רצונם הטוב? המסורות הפוליטיות הטרום-קומוניסטיות היו כולן אוטוריטריות והייררכיות. מסיבה זו נכשלה גם המהפכה הדמוקרטית ברוסיה ב-1917.

אם יש זיכרון היסטורי אפקטיבי ברוסיה, הוא קשור בצארים כפטר וקתרינה (ושניהם קרויים "גדולים"), שכפו עליה מודרניזציה וגיבשו אותה כמדינה אוטוריטרית, שבה האצולה, הכנסייה והאקדמיה כפופות לשלטון המרכזי ואין בה איים של אוטונומיה, לא פוליטית ולא תרבותית. לא פלא הוא כי בחדרו של ראש הממשלה ולדימיר פוטין בקרמלין תלויה תמונתו של פטר הגדול.

אשר לאוקראינה - הקושי בגיבוש המדיני שלה קשור להיעדר מסורת של יסודות היסטוריים, אינטלקטואליים ומוסדיים של עצם בניית אומה: המסורת הקוזאקית, שהיא ללא ספק מרכזית בדימוי העצמי האוקראיני, אינה יכולה לשמש מודל ובסיס לגיבוש חיים מדיניים.

אז: מגדל שמירה בצד המזרחי של החומה. היום: רחוב פסטורלי

מקום למנהיגות

אין פירוש הדבר כי עתידה של כל אחת מהמדינות נקבע לחלוטין על פי עברה - קרואטיה וסלובקיה הן דוגמאות לחברות שהצליחו להתגבר על הצדדים האפלים של ההיסטוריה שלהן.

אבל זה לא צומח בבת אחת ונדרש לכך זמן. יש גם צורך בהקשר תרבותי והיסטורי, שמקל על התפתחויות אלה, ובמנהיגות פוליטית בעלת תעוזה. קיימים גם אילוצים גיאו-פוליטיים - התפתחותה הפרובלמטית של גיאורגיה היא דוגמה לכך.

הסברה המקובלת היא כי התפתחות דמוקרטית וגיבוש כלכלת שוק שלובות זו בזו. זה לא בדיוק נכון - לא רק במקרה של סין, אלא גם, במידה לא קטנה, ברוסיה של ולדימיר פוטין.

הרבה דברים אפשר ללמוד מתמונה מורכבת זו: ראשית, שאין דטרמיניזם בהתפתחות ההיסטורית; שנית, שאין כלל אחד שחל על כל החברות, גם אם הן נראות דומות; ושלישית, כי מי שמתעלם מן ההיסטוריה של חברה כלשהי, או שאינו מודע לה, לא יוכל להבינה ובוודאי שלא יוכל לראות כיצד ההיסטוריה היא הזדמנות אבל היא גם בבחינת נטל.

הכלל הזה נכון לא רק לגבי מזרח אירופה. הוא טופח עתה על פניה של ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטאן, ומטיל את צלו על הכישלון הפלסטיני בבניית אומה, אך זוהי כבר אופרה אחרת, אם כי אותו סיפור.



חיילים מזרח גרמנים מציצים מבעד לחרך בחומת ברלין המנותצת, ב-1989


דמוקרטיה בפעולה בגרמניה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו