בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנה לנפילת חומת ברלין | תום שגב במסע זיכרון אל ההווה

ב-1989 נשלח תום שגב לסקר את נפילת חומת ברלין מטעם עיתון "הארץ". 20 שנה אחרי הוא חזר לשם, לצ'ק פוינט צ'רלי, מעבר הגבול המפורסם, אל ברבל בוליי, שהיתה סמל המהפכה, ואל אירנה רונגה, דוברת הקהילה היהודית במזרח גרמניה שעבדה גם בשירות השטאזי. ברלין אמנם המציאה את עצמה מחדש, כעיר רב-תרבותית, תוססת ומתוירת, אבל למרות זאת קשה שלא לחוש בה מועקה. מסע זיכרון אל ההווה

תגובות

1 לפני שבועות אחדים קיבלה ברבל בוליי מכתב מראש העיר ברלין ובו הזמנה להפיל ביום שני הקרוב אבן דומינו ענקית, אחת מאלף אבנים כאלה שיוקמו בין בניין הרייכסטאג לכיכר פוטסדאם. בוליי עמדה לפני 20 שנה במרכז המהפכה שהביאה להפלת המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה ולפריצת החומה שחילקה את ברלין במשך 28 שנים. אבני הדומינו, כל אחת בגובה שני מטרים וחצי, יוצרו במיוחד, קושטו בידי ילדי ברלין והפלתן ביום השנה העשרים לפתיחת החומה נועדה לשחזר באופן סמלי את ניצחון החירות על הדיכוי. זה אמור להיות חיזיון ססגוני במיוחד, אך בוליי לא תבוא לחגיגה: לא מתחשק לה להפוך את מפעל חייה להצגה והיא כועסת על ראש העיר מפני ששיתף בקואליציה שלו את ממשיכי דרכה של המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית.

המהפכה הגרמנית של 89' לא העלתה מתוכה מנהיג לאומי בולט, אך בוליי, אז ציירת בת 44, סימלה אותה. "העם והמהפכה וגם העיתונות העולמית נזקקו לסמל, ולקחתי עלי את התפקיד", נזכרה השבוע. היא אשה קטנה, כיום בת 64, מבט עיניה משדר חום, דיבורה רך, מהורהר יותר משהיה כשפגשתי אותה לפני 20 שנה. היא הקימה אז את "הפורום החדש" והוציאה לרחובות הערים מאות-אלפי מפגינים נגד המשטר; באחת ההפגנות השתתפו על פי ההערכה יותר ממיליון בני אדם.

זו היתה תנועה של יפי נפש. "אולי תיזכר בוליי כלך ולנסה של גרמניה", כתבתי אז, "אך אם איני טועה מאוד - תיזכר רק כג'נט אביעד של ארצה". אביעד היא אשה טובה שהיתה בין מקימי "שלום עכשיו" וכמו בוליי - כולה תקווה ואמונה בטוב. בוליי עודנה מתגוררת בחלקה המזרחי של ברלין, באותה דירה שבה אירחה אותי ערב אחד, בנובמבר 89'. לא היה קל להגיע אליה; המהפכה עמדה אז בשיאה, אך ברלין עוד היתה מחולקת וכל מעבר מהמערב הנוצץ למזרח הקדורני הצריך הליכים שהזכירו סרטי ריגול עם מייקל קיין. עיתונאים מכל ארץ ביקשו לראיין את בוליי, צלמים התגודדו בפתח ביתה, אך היא ניתקה את הטלפון ולא פתחה את הדלת. איני זוכר איך קרה שהסכימה לראות דווקא אותי. ישבנו במטבחה, אשה מרשימה מאוד בתספורת קצוצה, הומור נשכני ועצבים מרוטים. היא בישלה לי מרק חם ושיתפה אותי בחלומותיה.

היא נולדה במאי 45' וגדלה בין הריסות המלחמה. ההורים שלה התלבטו, כמו רבים, אם להישאר במזרח או לעזוב. אחת הסיבות לכך שנשארו היתה החשש שגרמניה המערבית תשוב ותהיה למדינה נאצית. המורים של בוליי באקדמיה לציור עוד היו סטליניסטים מאוד, אך היא הסתדרה איתם; היא מצאה את עצמה בתוך הקונסנזוס הסוציאליסטי, האמינה שגרמניה שלה היא גרמניה טובה יותר, גם לאחר הקמת החומה ב-61', עד "האביב של פראג", 68'. טנקים של ברית המועצות פלשו אז לצ'כוסלובקיה כדי לדכא את המשטר הרפורמיסטי שהוקם שם ובוליי הבינה ששיטת הממשל הקומוניסטית, עם ביורוקרטים נמוכי-מצח המדכאים את החירות, היא שיטה עוינת-אדם.

זו היתה אינטואיציה, אמרה. תמיד היתה אדם פוליטי; בברלין קשה לא להיות פוליטי. אך לדבריה לא השקפת עולם מגובשת הכניסה אותה אז לפוליטיקה, כי אם אינטואיציה. מצב רוח, הצעתי. אולי, אמרה בוליי ובנקודה זו חשבתי על "שלום עכשיו". עשר שנים ויותר היתה פעילה בקבוצות נשים ובכל מיני ארגונים לזכויות אדם. פעמיים נעצרה לשבועות אחדים ופעם הוגלתה למערב והורשתה לחזור.

"לא", אמרה לי השבוע, "לא נאבקנו אז על הפלת החומה. לא רצינו באיחוד גרמניה. נאבקנו על חירות האדם, על דמוקרטיה". היא תיארה לעצמה תהליך ממושך של התבוננות וחשבון נפש, והבראה רוחנית לקראת רפורמה אמיתית במחשבה ובחברה הסוציאליסטית. בפועל הכל קרה מהר מדי, אמרה גם השבוע, כפי שאמרה אז: לידה ללא הריון.

2 חנויות הספרים בברלין מציעות כיום עשרות כותרים העוסקים בהתמוטטות האימפריה הקומוניסטית ששיאה הדרמטי וסמלה - נפילת החומה בברלין. ספרים רבים מתפרסמים גם באנגלית, אחד מהם תורגם לא מזמן לעברית: "חומת ברלין" מאת פרדריק טיילור (הוצאת מטר). גם ספרו המונומנטלי של טוני ג'אט, "אחרי המלחמה", יוצא בימים אלה (הוצאת מאגנס-דביר). מקובל להגיד שהקומוניזם הסתאב, נרקב, התפורר מבפנים, מיצה את עצמו, פשט את הרגל, אך בלי להבין מדוע זה קרה, בעצם, ומדוע דווקא אז.

התהליך החל כנראה בפרסטרויקה במוסקבה והתפשט מערבה. בסתיו 89' החלו אלפים מתושבי מזרח גרמניה להימלט לפראג ולבודפשט והתיישבו שם בחצרות השגרירויות של גרמניה המערבית. זה הגביר את התסיסה במזרח. ראשי המפלגה הקומוניסטית ניסו להציל את שלטונם. הם סילקו את מנהיגם, אריך הונקר, והבטיחו ליברליזציה. בשעות הערב של 9 בנובמבר 89' הופיע דובר המפלגה הקומוניסטית במסיבת עיתונאים וקרא הודעה ארוכה על דיוני הפוליטבירו (הלשכה הפוליטית). אי שם בין השורות נאמר כי הוחלט לאפשר לתושבי מזרח ברלין לבקר במערבה.

הכתבים לא עמדו מיד על משמעות הדברים, אך אחד מהם שאל מתי יתאפשר המעבר למערב והדובר השיב: "עד כמה שאני יודע - עכשיו". הדברים הועברו בשידור חי בטלוויזיה ובתוך דקות החלו המוני אנשים לזרום אל נקודות המעבר. שומרי החומה עוד לא ידעו אל נכון מה עליהם לעשות, אך ההמון פרץ את המחסומים. בימים הבאים עברו כך מאות-אלפי אנשים. רובם רק הסתובבו זמן מה ברחובות המערב, קנו טונות של בננות, בילו בחנויות הפורנו וחזרו הביתה, כמו אסירים החוזרים מחופשה לבית הכלא.

הייתי שם באותם הימים וזכור לי שחשתי כמו ביוני 67' בירושלים. המוני האנשים שעברו בין שני חלקי ברלין השתייכו לדור שהתבגר כמו בירושלים אל תוך הידיעה שמעבר לחומה יש עולם אחר, אסור, בלתי מושג ועל כן קסום ומיוחל. והנה הושג. רבים בכו מתחת לשער ברנדנבורג כפי שבכו בכותל המערבי, על מר גורלה של האומה ועל ימי הגאולה שהנה הם קרבים.

ברבל בוליי לא היתה בין החוגגים בלילה ההוא. "כששמעתי את ההודעה בטלוויזיה הבנתי מיד שמזרח גרמניה חדלה להתקיים כמדינה עצמאית. שתיתי כוסית קוניאק והלכתי לישון", סיפרה לי השבוע. לא כך תיארה לעצמה את מה שיקרה, אך את המהפכה איש לא יקח לה; אלה היו השנים היפות בחייה. איחוד גרמניה, עשרה חודשים אחרי פתיחת המעבר החופשי בין שני חלקי ברלין, היה פתאומי מדי בשבילה, ברוטאלי מדי. היא העדיפה לעשות את 12 השנים הבאות בסרייבו, השתלבה במאמצים לשקם את הריסות המלחמה הרצחנית ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. היא חדלה לצייר, חלתה בסרטן, התחתנה וחזרה לברלין; יש לה בן. כשהיא יוצאת לרחוב - עוד יש המזהים אותה כסמלה של 89'.

היא מתקשה להתפעל מהחגיגות הנוכחיות: הכל בומבסטי מדי לטעמה, ממוסחר מדי, נודף ריח מאוס של נוסטלגיה מזויפת. העיר כולה הפכה לבמת בידור ענקית, בכל פינה דוכני מזכרות המוכרים את סיפורה של החומה בתמונות ובכרזות, בפאזלים ובקומיקס, בספלוני פורצלן ובמחזיקי מפתחות, בסמלים, בדגלונים בחלקי מדים ובלוחיות רישוי של מכוניות מהתקופה הקומוניסטית, באזיקים ובקלפים ובשברי בטון האחוזים במסגרת פלסטיק שקופה: מוכרים אותם כשרידים אמיתיים של החומה. אפשר להשיג שרידי חומה גם בצורת אבק טחון. תיירים יכולים לשכור מכשירי ג'י-פי-אס המוליכים אותם בנתיב החומה, פה ושם עוד אפשר לראות את שרידיה; מציעים להם גם טיול ב"טראבנט", זו מכונית הנוסעים המקרטעת שייצרו במזרח גרמניה ואמרו עליה שאפשר להכפיל את שוויה על ידי כך שממלאים אותה בדלק.

ליד "צ'ק פוינט צ'רלי", זה מעבר הגבול המפורסם, עמד השבוע ברנש אחד, לבוש מדי חייל אמריקאי ובידו דגל של ארצות הברית וצעק: "פוטו פוטו". תמורת יורו אחד אפשר להצטלם איתו. במוזיאון החומה שמאחוריו יש מדריך שעסק לדבריו בהברחת אנשים מהמזרח. חבורת תלמידים הקשיבה לו בעיניים כלות. רודי טורוב, זה שם האיש, סיפר להם עוד ועוד סיפורי עוז וגבורה. הוא עצמו ברח מהמזרח, לאחר שערק מהצבא המזרח-גרמני. הוא הכיר גם את החייל שצולם בעת שקפץ למערב מעל גדר התיל שהפרידה בין שני חלקי העיר לפני שהושלמה בניית החומה. עריקתו הנחילה להיסטוריה את אחד התצלומים הידועים ביותר מהמחצית השנייה של המאה העשרים. שמו היה קונראד שומן. בעצם שומן לא ברח מפני שהתנגד למשטר הקומוניסטי, אמר רודי טורוב המדריך: הוא היה אלכוהוליסט וקיווה שבמערב יקבל טיפול יותר טוב. את עריקתו ביים בקפידה, תיאם אותה מראש עם צלמי העיתונות ואלה חיכו לו. אבל החיים במערב לא האירו לו פנים; ביולי 98' תלה את עצמו.

מקובל להגיד שכ-40 אלף בני אדם הצליחו לברוח ממזרח גרמניה אחרי הקמת החומה; מעריכים שכמה מאות נהרגו בנסותם לעשות זאת. ליד אחד משרידי החומה, ברחוב ברנאו, הקימו לזכרם אנדרטה בצורת קיר ברזל ענקי, גבוה בהרבה מהחומה עצמה. אין זה מקרה: רוב המיתוסים הלאומיים גדולים מהמציאות. חלוקת גרמניה, הרודנות במזרחה והקמת החומה מתוארות כהתגלמות הרשע וכעונש שלא הגיע לגרמנים; האיחוד בין שתי הגרמניות מצטייר כהתגלמות הצדק. חגיגות תשעה בנובמבר מאפילות בתוך כך על טקסי הזיכרון ל"ליל הבדולח", זה ליל הפוגרומים נגד היהודים, בין תשעה לעשרה בנובמבר 38'. לפחות עוד איש אחד ייעדר על כן כמו ברבל בוליי מחגיגת הדומינו הגדולה: זה יהיה קלאוס שיץ, לשעבר ראש העיר ברלין ושגריר גרמניה בישראל. שיץ, בן 83, חש שמקומו בטקס הזיכרון לליל הבדולח שתערוך הקהילה היהודית.

כתבתו של תום שגב ב"הארץ", לפני 20 שנה. מפגש חוזר עם פעילת אופוזיציה ועם סייענית יהודייה של השטאזי

3 התמוטטות המשטר הקומוניסטי חוללה גל של תקריות אנטישמיות במזרח. זה עניין שהרבה להעסיק בשנים האחרונות את אירנה רונגה, הפעילה בין 20 אלף יהודי ברלין. היא בת להורים שהיגרו בתקופת הנאצים לניו יורק, שם נולדה. בשנות החמישים חזרו הוריה למזרח גרמניה מתוך הזדהות עם הסוציאליזם.

כשפגשתי את רונגה ב-89' - נהגו להגדירה כדוברת הקהילה היהודית במזרח ברלין. בין היתר יזמה אז פנייה לשלטונות ברית המועצות שיתירו ליהודים להתיישב במזרח גרמניה. התרשמתי שרונגה, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת הומבולדט, נהנית מקשרים טובים עם השלטונות; היא ידעה הרבה על הפוליטיקה של התפוררות הקומוניזם ודיברה בחופשיות יחסית. זמן מה לאחר שהכל נגמר התוודתה באוזני הסטודנטים שלה שעבדה במשך שנים אחדות כסייענית שירות הביטחון המזרח-גרמני, השטאזי. היא פוטרה מיד מהאוניברסיטה וזה חורה לה עד היום: אחרים לא התוודו ולא פוטרו ועד שהתגלה עברם - איש כבר לא התעניין בהם. "מה כבר עשיתי", אמרה השבוע, "דיווחתי לשטאזי מה שדיברו החברים שלי. הייתי בעד המפלגה, האמנתי שאפשר לחולל בה רפורמה. כשהלכתי לראות את התיק שלי בארכיון השטאזי התברר לי שלפחות שבעה מהחברים שלי סיפרו לשלטונות מה שאני אמרתי להם".

לקראת חגיגות העשרים פתוחים לביקורי תיירים לפחות שלושה אתרים המתעדים את עבודת השטאזי ורואים בהם כל מיני צעצועי מרגלים כמו עט נובע שיודע גם לצלם. אפשר לבקר גם בבית הסוהר למתנגדי המשטר שבין אסיריו היתה פעמיים ברבל בוליי. הצעתי לה לבוא איתי לשם, אך היא סובבה את אצבעה מול רקתה ואמרה שעד כדי כך היא לא נוסטלגית. המקום פופולרי: כ-250 אלף מבקרים בשנה. רואים בין היתר תאי צינוק ומכשירי עינויים, כמו טפטוף מים סיני, שהשתמשו בהם בעיקר בשנות החמישים. לימים השתפרו התנאים ובחקירות השתמשו בעיקר בעינויים פסיכולוגיים, לרבות בידוד מוחלט מכל אדם. בוליי סיפרה לי שבניגוד לאחרים הבידוד לא גרם לה סבל: "גיליתי בתא המבודד את החירות הפנימית שלי", אמרה.

בחדר חקירות אחד, הנראה כמו בסרט "חיים של אחרים", הציע לי המדריך לשבת על כיסאו של החוקר, אך העדפתי שיעשה זאת בעצמו. כל המבקרים מלבדי היו גרמנים; המדריך עשה הכל כדי לשכנע אותם שסכנת הקומוניזם עוד לא חלפה. הוא התכוון לאישים מזרח-גרמנים שהורשו אחרי הפלת החומה להשתלב בפוליטיקה הגרמנית ויש מהם הפעילים עד היום. אחד מהם, עורך הדין גרגור גיזי, עומד בראשה של מפלגת השמאל "די לינקה". הקומוניסטים הרשו לו להגן על מתנגדי המשטר, גם על ברבל בוליי. כשעיינה בארכיון השטאזי - נדהמה לגלות לטענתה שגיזי בגד בה והלשין עליה. הוא הכחיש.

אסירת השטאזי לשעבר בוליי חושבת ש"חיים של אחרים" הוא סרט טוב מאוד; סייענית השטאזי לשעבר רונגה חושבת שהסרט מסלף את ההיסטוריה. לפעמים הן מתגעגעות לעבר. היתה אווירה אנושית טובה יותר, אמרה אירנה רונגה. מכיוון שברוב הבתים לא היו טלפונים - אנשים היו באים לבקר אלה את אלה ומכיוון שלא היו מסעדות - אנשים היו מבשלים יותר בבית. מעולם לא למדו במערב לאפות לחמניות טובות כל כך כמו אלה שהיו במזרח, קבעה. ברבל בוליי מתגעגעת לעץ האדר שגדל בחזית ביתה ונגדע כדי לפנות מקום לחניון תת קרקעי. הרבה משפחות צעירות ממערב גרמניה ניצלו את המחירים הנמוכים של הדירות והתיישבו בכיכר קולוויץ הסמוכה לדירתה; הם משעממים אותה. האבטלה מדאיגה אותה; בברלין מגיע שיעורה עד 15 אחוז.

4 בעשרים השנים שיצאו מאז נפילת החומה חזרה ברלין והמציאה את עצמה מחדש, כפי שעשתה שוב ושוב בתשעים השנים שיצאו מאז תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. רק פאריס ולונדון מושכות כיום תיירים רבים יותר מברלין. כחצי מיליון מבין 3.5 מיליון תושביה הם אזרחים זרים, בהם מאות צעירים ישראלים; החיים כאן זולים יחסית, התסיסה הרב-תרבותית שובה את לבם של רבים. קשה להתייחס אליה באדישות, אל ברלין, אך קל לחוש בה מועקה; עליצותה מאולצת, לעולם היא מתייסרת בעברה ומייסרת בו את אורחיה.

גרמניה המאוחדת היתה למעצמה עולמית, אך משאלי דעת קהל מורים כי אחד מכל שלושה מתושבי מזרח גרמניה חש שהאיחוד לא שיפר את מצבו. רבים חשים מובסים. הסוציאליסטים מתקשים לחיות עם העובדה שהאמינו במשך ארבעים שנה במשטר רשע שהוליכם שולל. רבים עברו למערב, והשתלבו שם איכשהו. רבים מהנותרים במזרח משתכרים פחות מאשר במערב; קצבאות הגמלאים נמוכות יותר, שיעורי האבטלה גבוהים יותר. קלאוס שיץ אמר לי שאינו מכיר אף אדם הטוען ברצינות שבתקופה הקומוניסטית היה לו טוב יותר, אך הוא יודע שלא כולם למדו להפנים את האיחוד כחלק מזהותם, או אפילו משגרת היום-יום של חייהם. כשהייתי שם השבוע שמעתי ברדיו שגם הצבאים ביערות ברלין עוד לא התרגלו לאיחוד: הגדרות שחילקו את גרמניה מנעו גם מהם לעבור ממערב למזרח וממזרח למערב. עד היום הצבאים נעצרים במקום שם נחסמו בעבר, ושבים לאחור כאילו היו הגדרות עדיין שם.*

אסף אוני | רג'ר פינת בוואריה



חיילים מזרח-גרמנים צופים בניתוץ החומה, ברלין, 11 בנובמבר 1989. ברבל בוליי, מראשי האופוזיציה במזרח, אומרת שזו לא היתה מטרת המאבק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו