בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תור החמלה | "פרויד, תרבות ופסיכואנליזה"

תגובות

פרויד, תרבות ופסיכואנליזה: עיונים חדשים בתרבות בלא נחת גבי שפלר (עורך). הוצאות דביר ומאגנס, 171 עמ', 88 שקלים

ב-2005 מלאו 75 שנים לפרסום חיבורו הידוע של זיגמונד פרויד: תרבות בלא נחת, ואילו ב-2006 מלאו 150 שנה להולדתו של מייסד הפסיכואנליזה (1856). לרגל שני מאורעות אלה, וכיאה לאב המייסד של התנועה ומנסח תורתה, צוין תאריך זה בכנס מדעי מיסודם של מרכז פרויד לחקר הפסיכואנליזה באוניברסיטה העברית והחברה הפסיכואנליטית בישראל. כנס רב-תחומי זה עסק בקריאות חדשות של החיבור "תרבות בלא נחת". ההרצאות בכנס עובדו למאמרים וכונסו בספר זה, בעריכתו של פרופ' גבי שפלר. שבעה מאמרים כלולים בו וכן פתח דבר.

חמישה מן המשתתפים בספר הם פסיכואנליטיקאים, ועוד משתתפים בו היסטוריון, פילוסוף וסופר, שנושאים את המסר החשוב - כי השפעת תורתו של פרויד ניכרת מעבר לתחום הצר של הפסיכואנליזה, והיא משמשת ככלי ניתוח ופרשנות אף בחקר ההיסטוריה, הפילוסופיה והספרות.

"תרבות בלא נחת" היא מסה המעמתת את הקוראים עם הקושי, הסבל והמכאוב של החיים. דרך הניתוח של פרויד היא ספקולטיבית-פילוסופית, והיא נטועה בתוך מסגרת החשיבה הפסיכואנליטית. פרויד תופש את החיים כ"מביאים עלינו יותר מדי מכאובים, אכזבות ומטלות נטולות פשר". הסבל הוא השליט בחיי אנוש והוא מאיים עליו משלושה עברים: מן הגוף שנועד להתנוון ולהיכחד; מן העולם החיצון המסוגל להתנכל לאדם בכוח איתני הטבע, ומן היחסים בין האדם לזולתו; וזהו הסבל שקשה ביותר לשאתו.

חיי החברה האנושית, על פי "תרבות בלא נחת", הם בבחינת פשרה כפויה. כלומר, זהו מצב של מצוקה מתמדת, שכן אותם מוסדות, שנבראו כדי לשמור על שלמותו של האדם, הם גם מקור מצוקותיו. ארוס, או יצר האהבה, הוא מצד אחד כוח מניע בתרבות, כמרכיב הארוטי ביחסים בין בני אדם, ביצירת יחסי ידידות וקרבה, או ביצירת לכידות חברתית, ומצד אחר מוטלים על מימושו איסורים רבים. ומכיוון שהאמביוולנטיות היא אבן פינה בתפישת האדם של פרויד, הרי שבכל מערך יחסים בין-אישיים קיימים גם מרכיבי העוינות, השנאה והתוקפנות.

סוגיה מרכזית ב"תרבות בלא נחת" היא האופן שבו התרבות מאלפת, מתיקה ומעדנת את התוקפנות, ורותמת אותה ליצור יחסים בין-אישיים קונסטרוקטיביים ויצירות רוח ואמנות. משה הלוי-ספירו, פסיכולוג קליני ובקי גדול בתורה הפסיכואנליטית, דן במאמרו, תחת הכותרת "התירבות של אי-הנחת", במשמעויות השונות של כותרת חיבורו של פרויד ובקשר שלה ליצירות התרבות והאמנות.

ערן רולניק, פסיכיאטר, היסטוריון ופסיכואנליטיקאי, עוסק במאמרו "הפרוידיאנים של ארץ ישראל" בהתפתחות ובהתפשטות הפסיכואנליזה בישראל, שמקס אטינגון, תלמידו וידידו של פרויד, העלה ויישב בארץ. התיאוריה הפסיכואנליטית אליבא דרולניק התחברה ויושמה היטב בקהילות של התנועה הקיבוצית הסוציאליסטית. ז'וזה ברונר, היסטוריון ומומחה להיסטוריה גרמנית, במאמרו "האם העירומה: מדוע התייחס פרויד לתאונות רכבת פעם אחת ולא יסף", בוחן את עמדתו של פרויד כלפי הפיתוחים הטכנולוגיים של התקופה.

רענן קולקה, פסיכואנליטיקאי בכיר ומקורי מאוד, קורא קריאה חדשה ומלאת אופטימיות את הטקסט הפסימי של פרויד. מאמרו מוכתר בשם המפיח תקווה לאדם המנוכר בעולם המודרני: "מתרבות בלא נחת לתרבות של חמלה". מאמר זה הוא, בעיני, המבריק ביותר והמאיר עיניים מכל המאמרים שבקובץ.

ברהיטות ראויה לציון ובתובנה המשלבת גישות פילוסופיות עכשוויות כמו הבודהיזם ותורתו של עמנואל לוינס, טוען קולקה כי תביעתו של פרויד, שמקורה במסורת הפילוסופית הרציונלית היוונית של "דע את עצמך", פינתה את מקומה לפסיכואנליזה אתית, "זו המיוסדת על המפגש הקיומי והקוראת לאדם ליטול אחריות לעצמיותו של הזולת". לפי קולקה, מתרחש כיום "המעבר לתרבות של חמלה, המעבר ממטאפיסיקה של ידיעה למטאפיסיקה של נוכחות".

מאמרו של דניאל אפשטיין, הוגה דעות ופילוסוף, עוסק בתרומה של שלושה הוגי דעות: פרויד, הוסרל ולוינס, להסבר של מקור האי-נחת בתרבות. אפשטיין משכיל לאפיין כל אחד מן ההוגים הללו ותרומתו הייחודית להבנת התרבות.

שמואל ארליך, פסיכואנליטיקאי בכיר, עוסק במאמרו "אי-הנחת של היחיד ורווחתה של החברה" ביחסי הגומלין המתקיימים בין התרבות, היחיד והפסיכואנליזה. את הקובץ חותם מאמר מאת הסופר א"ב יהושע, המחפש את הנחת האפשרית שבתרבות.

גבי שפלר, שפעל הן כמארגן האירוע לציון 150 שנה להולדת פרויד והן כעורך קובץ מאמרים זה, משווה בדברי הפתיחה את נושא כנס זה לנושא הכנס שנערך לפני 50 שנה, לציון יום הולדתו המאה של פרויד. בכנס ההוא נישאו שמונה הרצאות, שש מהן מפיהם של פסיכיאטרים ונוירולוגים. פרויד והפסיכואנליזה נתפשו אז כתורמים העיקריים להבנה ולטיפול בבעיות הנפש. מארגני הכנס אז לא זכרו את דבריו של מייסד הפסיכואנליזה בכמה וכמה הזדמנויות בקריירה שלו, שניבאו כי הבנת הנפש האנושית והטיפול בה, ייוושעו בעתיד באמצעות המחקר הביולוגי. "העתיד עשוי ללמד אותנו להפעיל השפעות ישירות באמצעים כימיים שיפעלו על המנגנון הנפשי".

כזכור, פרויד לא זכה בפרס נובל ברפואה אלא בפרס גתה. רומן רולאן, ידידו, ביקש להגיש את מועמדותו לפרס נובל בספרות. הקריאות החדשות במאמרים בקובץ זה מצביעות על השפעתה הרבה של הפסיכואנליזה, אך לא עוד כאמצעי שעיקרו ריפוי, אלא ככלי ניתוח ופרשנות במדעי החברה והרוח. וכדברי פרויד עצמו במסה הנדונה בספר זה: "ניצב אני לפניכם בחיבורי זה בתפקיד של חוקר החברה ולא של הרופא שלה".

הפרופ' דוד בר-גל הוא חוקר ומורה בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית



זיגמונד פרויד. לעמת את הקוראים עם מכאובי החיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו