קוראים לי המשורר הירושלמי - ספרים - הארץ

קוראים לי המשורר הירושלמי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השיר אל הזמן העובר יצחק שלו. עריכה: מאיר שלו, רפאלה שיר, צור שלו. הוצאת עם עובד, 258 עמ', 88 שקלים

מנספחי אסופת השירים של יצחק שלו למדתי שספרו הראשון, "אוחזת ענף שקד", ראה אור ב-1951. עשיתי מיד חשבון, והגעתי למסקנה המפתיעה שהייתי אז בן 11, ילד. ואף על פי כן, אני זוכר היטב את היום שבו התקבל הספר החדש בביתנו, בית ועד סופרים וספרים; זה היה יום חג. כך נהגנו לקדם פניהם של ספרים חדשים, ראינו בהם מקור לשמחה. שלו לא היה בימים ההם משורר עלום, שמו היה מוכר וידוע בקריית-ספר, ורבים אהבו את כתיבתו; גם אנחנו, במשפחתנו.

משפחתו של יצחק שלו כילד | איור מתוך הספר: רפאלה שיר

לא יצאו ימים רבים, ובכיתה השישית של בית הספר התיכון זכיתי במורה מצוין לספרות, שנודע כמבקר ספרות. שלום קרמר לא התלהב משירתו של שלו, שגם הוא היה אז מורה בבית ספר תיכון אחר בירושלים. האם היתה זאת קנאת סופרים או קנאת מורים לספרות? ואולי היתה זאת חוות דעת עניינית, שאותה טרח קרמר להשמיע באוזני תלמידיו. אפשר שלא הייתי נזכר כלל בשיעור המעניין הזה, אלמלא קראתי את אחרית דבר של חנן חבר, שחותמת את "השיר אל הזמן העובר", יחד עם אחרית דבר יפה ומאירת עיניים של אריאל הירשפלד. חבר מצטט מתוך ביקורת של קרמר, שהחמיצה, לדעתו, את "ההישגים הנסתרים של הפואטיקה של שלו". "הרבה שירים", כתב אז המבקר, "מעידים על חיפזון גדול בקליטה ובפליטה, כקולטו - כך פולטו. שלו אינו משתהה כלל, אינו מניח לרשמים ולרגשות לשקוע בלב תחילה ואחר-כך להעלותם כשהם מוגברים ומחוזקים, מסוננים ומצורפים; גם אינו שוקד על ריכוזם ועל גיבושם התודעתי; אינו עומד על ביטוים להקציעו ולשכללו".

נבוך חזרתי הביתה וסיפרתי להורי מה אמר קרמר על שלו. ואמי אמרה: "אנחנו מאוד מכבדים את קרמר ומחשיבים את דעתו, אבל אנחנו אוהבים את שלו ואת שירתו". כאשר שבתי עתה לקרוא את האסופה, הכוללת גם שירים מן העיזבון, שוב התייצבתי לצדה של אמי. נכון, השירה של שלו נראית לעין כשירה פשוטה, ישירה ומפורשת מדי, שלא תמיד יודעת את סוד הצמצום ואת סוד הסוד. איננו מורגלים עוד בשירה שכזאת, הנוטה להתפענח ולא להסתתר. אלא שמראית העין עלולה להטעות, ויש בשירת שלו הרבה יותר משהיא מסגירה בקריאה ראשונה. צריך לקרוא אותה כפשוטה, אך גם להבחין ברוב רבדיה התרבותיים והלשוניים. נכון, היא מגלה טפחיים, אך הטפח שהיא מכסה מעניק לה עושר השמור לטובתה, לטובת הקורא שמוכן להפוך בה - והפך בה. אין כמעט שורה שמייצגת את עצמה בלבד, והרבה שורות-שיר מקפלות בתוכן הרבה שורות אחרות, שהמשורר שותק עליהן ומחזיק אותן קרוב לחזהו; אותן צריך לחפש, ולמצוא. דבר אחד בטוח: יצחק שלו הוא המשורר שלעולם אינו מזייף, גם כאשר אהבותיו עולות על גדותיהן, ומקלקלות שורה זו או אחרת.

כל יוצר מחפש לעצמו ומחפשים לו שם-תואר שייחד אותו, שיהפוך לשמו הנרדף והרודף, שבעזרתו נזהה אותו במסדר הזיהוי של סופרים ומשוררים לדורותיהם. שלו מקל עלינו בחיפושינו, כאשר הוא עצמו מנצל את זכותו להגדרה עצמית, כשהוא בוחר מתוך שלל התוויות את תווית הזיהוי שלו; ואולי הוא מרצה את הדין בהכנעה, מאמץ תווית שהדביקו לו אחרים - לשבח או לגנאי: "שמחתי בקוראים לי:/ המשורר/ הירושלמי", הוא כותב ב"העיר הזאת" (מתוך "אלוהי הנושק לוחמים", 1957). הוא גם מכתיב במדויק את הנוסח שייכתב על מצבתו: "פ.נ./ יצחק בן מאיר/ עבד העיר הזאת". זה הזיהוי העצמי שלו במרחב, ואולי גם בזמן, כי זמן-ירושלים מבחינתו הוא הנצח.

שלו גם דואג למקם את עצמו במירוץ השליחים הבין-דורי - היכן עומדות רגליו במסלול היצירה העברית. את יצחק למדן הוא מגדיר כאח-בכור: "ותמיד הוא אחי הבכור המספר על הבית מאז". ובאותו שיר, "עורכי זכרונם לברכה", הוא מתגעגע לאליעזר שטיינברג ("הוא דודי השורף ככבשן") ולאשר ברש ("הוא אבי אשר עז לי בצל שפמותיו"). זאת היתה המשפחה הספרותית של שלו: למדן, שטיינברג, ברש וגם דוד שמעוני שמוזכר בשיר אחר - "חבורה ספרותית" לא היתה לו, ועל-כן גם מפרכסים לא היו. מה הפלא אפוא אם בתקופת המהפכה של "הטורקים הצעירים" בשירה העברית הוא הרגיש עקור ומיותם; דווקא הוא, ששתול על פלגי השירה העברית במיטבה הקודם והנעזב.

בדידותו ניכרת בו גם בעלותו על גגות ירושלים החצויה עדיין כדי לערוג על העיר שלו בשלמותה. את החומה שבלבה הוא מתעב ורואה בה עלבון, כשם שהוא מתפלץ למראה "משומן הערבי הבנוי על מקום המקדש". לכאורה הוא בוחל בירושלים של מטה, כשהיא גלויה וחשופה לעין בקיץ, לעין השמש: "הה עירי,/ ירושלים של מטה דוויה, עיר של פח ושל בץ.../ מה תדל מראית?". אבל בירושלים שלו - מטה ומעלה משמשות בערבוביה. פתאום נפשו יוצאת אליה בגלל עליבותה דווקא, פתאום הוא אוהב את היש למרות כל מה שאין, את המצוי שאינו רצוי לו. הוא הולך שבי אחר השוק הארצי מאוד כדי "לראות את עירי בטרחה לחגה.../ הנה כך אהבתיו מעולם - מנצנץ וצועק ונודף/ ריח עז וטרי של פירות, צלי-בשר וירקות רמוסים". אפילו האשה הערבייה מתגלה לו באור אחר: "וסלה המלא דברי כפר, מאזן על ראשה הזקוף,/ היא עם ראש המשעול - ותופז/ כי היתה יד האור בראשי ההרים הרחוקים". למרות כאבי הלב והגעגועים המענים, שלו אינו תולה את ירושלים בשמים. היא על הארץ ואותה הוא אוהב בלי תנאים: "א? דעי: משל? הנני ואזרח סימטותי? לעד!".

אין הכרח להזכיר כאן, שהלך רוחו של שלו אינו הלך רוחי, אכזבותיו אינן אכזבותי, תקוותיו אינן תקוותי, ירושלים שלו אינה ירושלים שלי. אבל אהבתו החושנית לארץ הזאת בכלל ולירושלים בפרט מדברת אל הלב ונוגעת בו. בניגוד לכותבים ולדוברים רבים שמאוד אוהבים את הארץ, משתגעים עליה, אבל לא באמת יודעים אותה, הוא מדד אותה בשעליו, שם פיו על פיה ועיניו על עיניה. הנוף והטבע וההיסטוריה שלה הם כספר הפתוח לפניו, והוא נפתח אליהם - יורש את הארץ ומוריש אותה.

אם את שירתו של אורי צבי גרינברג אנחנו מוקירים למרות כל הדם הרע והאש הזרה ותמרות העשן שמתאבכות מעליה, כי אז אין לנו שום קושי לאהוב את שירתו של יצחק שלו, שיש בה יותר עצבות משיש בה זעם. ומיותר גם להשתעשע בניחושים אילו שירים חדשים היה כותב היום, 42 שנה לאחר הגשמת חלומו, כשאין עוד צורך לעלות על גג מנזר נוטרדם, שהיה לו כהר נבו - מנגד לראות את הקודש, ואליו לא לבוא.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ