בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגיל 85, פרופ' מיכאל הרסגור מתפנה לדבר על ההיסטוריה הפרטית והמרתקת שלו

מיהו בן התפנוקים שגדל במשפחה עשירה אך מצא את עצמו שלוש פעמים בכלא כיוון שהיה סוציאליסט? שהעניק שם לקיבוץ בארץ, אך הגן על אחד מסמלי המלוכנות הצרפתית? שהעלה 3,000 נערים לישראל אך הצטרף למפלגה הקומוניסטית? שהדוקטורט שלו נחשב יצירת מופת, אך הוא נותר שנוי במחלוקת בקרב חבריו באקדמיה? זהו פרופ' מיכאל הרסגור, בן 85, האיש שכתב את ההיסטוריה, וההיסטוריה כתבה אותו לא פחות

4תגובות

אם הוא לא היה היסטוריון שהדיוק והאמת נר לרגליו, אפשר היה לחשוד בפרופ' מיכאל הרסגור שההיסטוריה הפרטית שלו היא המצאה שנועדה להתחרות בסיפורים העסיסיים שהוא מספר בתוכנית הרדיו השבועית שלו בגלי צה"ל, "שעה היסטורית". אך אלה חשדות שווא. הרסגור הוא היסטוריון שפוגש את ההיסטוריה בכל קרן רחוב, ונאחז בכוח בכנף בגדה. בגיל 85 התפנה הרסגור לסיכום ביניים ביוגרפי, "שעה היסטורית" על עצמו: סיפור מסע שהתחיל בראשית המאה העשרים באפלת סנט פטרבורג ברוסיה, עיר נמל רוחשת מזימות בינלאומיות, ומאז בכל תחנה, התהוותה ההיסטוריה לנגד עיניו כמו לפי הזמנה.

הרסגור ספון בימים אלה בביתו בכפר סבא. הרגליים כבר לא נושאות אותו, והוא יושב בכיסא גלגלים. אבל הניצוץ בעיניו נשאר כשהיה, ממזרי וחם, וחיוך לבבי נצחי מלווה את ארשת פניו. זה נכון במיוחד, כאשר הוא מפליג בסיפוריו ונישא על כנפיהם למאות רחוקות. "אפשר לאהוב נשים, שמפניה ויין", הוא אומר ממרום ניסיונו, "אבל לראות תעודה בת 500 שנה שמאז שנכתבה, איש לא ראה אותה לפניך, זו אהבה שאינה תלויה בדבר. תענוג שאין שני לו בעולם".

הרסגור נולד בבוקרשט ב-1924 אבל הסיפור שלו מתחיל הרבה קודם לכן. אביו, בוריס גולדברג, נולד בליבאו (היום ליפאיה), על שפת הים הבלטי בלטביה, והתחנך על התרבות הגרמנית והאנגלית. הוא נולד למשפחת סוחרים אמידה, שבשל עושרה הורשתה להתיישב בסנט פטרבורג, הבירה האצילית של האימפריה הרוסית. "יהודים הורשו לגור בעיר רק אם היו רופאים או אצילים", אומר הרסגור. לגולדברג היה בית מסחר גדול לאריגים משובחים שייבא מאנגליה, לשמחת אצילי סנט פטרבורג והחצר הצארית.

אמו ורה, בתו של נוטריון, נולדה במולדובה, והתחנכה בהשראת תרבות צרפת. חלומה היה ללמוד בבית ספר למיילדות בפינלנד. למה דווקא שם? "באחד הימים אמי ראתה תמונות של רופאים סקנדינבים והם עשו עליה רושם עז", מסביר הרסגור, "נורדים זקופים וגבוהים בחלוקים לבנים. היא רצתה למצוא לעצמה חתן, ופינלנד היתה אז תחת שלטון רוסי".

בעוד ורה מתלבטת כיצד להגיע לפינלנד, אירוע היסטורי בעירו של גולדברג שינה את גורלו. "בדצמבר 1916 רספוטין נרצח", אומר הרסגור, "ועידן חדש איים על הקיסרות הרוסית". רספוטין, הנזיר המלנכולי והתמהוני, שהתהדר בכוחות ריפוי על-טבעיים, היה חביבה של הקיסרית, רעייתו של הצאר ניקולאי השני: הוא נחשב ליחיד שהצליח לעצור את הדימום אצל יורש העצר, הנסיך אלכסיי חולה ההמופיליה. האצילים לא חיבבו את השפעתו של רספוטין בחצר הצאר והתנקשו בחייו. גופתו שהתגלתה בנהר נווה (Neva), בישרה את תחילת ההתפוררות של שלטון הצארים.

"ואז נכנס לתמונה הטלפון", אומר הרסגור, "המצאה חלוצית שמילאה תפקיד מרכזי בחיי המשפחה שלי. כשאבי שמע באותו בוקר שרספוטין נרצח, הוא הבין שבקרוב תשקע השמש מעל האימפריה, האנרכיה בפתח - ולא עת היא לאריגים אנגליים. וממש באותו רגע התקשרו אליו מהנמל, כי אונייה הגיעה מאנגליה עם סחורה בשבילו. הוא קפץ למונית, נסע לנמל והורה לקפיטן השוודי השיכור להחזיר את הסחורה לבעליה".

בינתיים, הגיעה ורה לסנט פטרבורג בדרכה לפינלנד, אבל כמו נפוליאון והיטלר, גם אותה הכריע השלג הרוסי. הרכבות לא יצאו לפינלנד, והיא חיפשה עבודה זמנית עד שהשלגים יפשירו. מכר סידר לה עבודה של קופאית בחנות לאריגים, אבל הזהיר אותה מראש שלא לבלוט בשטח, ובמיוחד שהבוס הגדול לא יידע על קיומה: ליהודים, כאמור, אסור היה לחיות בסנט פטרבורג. "אבל יום אחד צילצל הטלפון", מספר הרסגור, "ואף אחד לא הרים אותו, אז אמי ניגשה ואמרה 'הלו'. אלא שבדיוק עבר הבוס, אבי, ראה אותה ושאל: 'מי את?'" שבוע לאחר מכן ביקש את ידה, ובאפריל 1917 הם נישאו.

בסתיו פרצה המהפכה הבולשביקית, והכאוס שלט בכל. גולדברג נעצר מכיוון שהיה בורגני עשיר, ואשתו הטרייה יצאה מדעתה. "להורי היה ידיד, הנספח המסחרי של שווייץ, מדינה ניטרלית", אומר הרסגור. "אמי טילפנה אליו והתחננה. הוא נסע לבית המעצר במכונית רשמית והודיע לקומוניסטים שאם אבי לא ישוחרר, שווייץ תכריז מלחמה על רוסיה. וזה עבד. הבורות הצילה את אבי. למחרת הוא התייצב בעירייה, ביקש עבודה כנגר כדי שידיו יהיו חבולות ומיובלות ואיש לא יחשוד בו שאינו פועל פשוט. אבא צדק: אחרי המהפכה, לא רבים ברוסיה לבשו בגדים אנגליים".

רזה מדי לאזיקים

ההורים החליטו לא לסמוך יותר על בורותם של חיילים שחושבים שהצי השווייצי (אין כזה) יילחם ברוסיה בגלל גולדברג, וברחו למולדובה, שאחרי המהפכה סופחה לרומניה. המשפחה השתקעה בבוקרשט, שם נולד מישל גולדברג, ששנים אחרי כן שינה את שמו למיכאל (אולם בפי ידידיו הוא עדיין מישל). האב חזר לעסקים ושוב התעשר. הסוחרים האנגלים, שאיתם סחר ברוסיה, שבו והשקיעו בעסקיו. "הוא קיבל את הנציגות של חברת ברברי האנגלית, ספקית בגדים לבית המלוכה, ופתח רשת של 11 חנויות במרכז ובמזרח אירופה ושוב הפך למיליונר", אומר הרסגור, "אבל ההורים רצו לעזוב: אמי אמרה שהילד צריך לגדול במערב".

ורה רצתה לעבור לצרפת, האב העדיף את אנגליה. "אבי חשב שהצרפתים רעשנים מדי", אומר הרסגור. "הורי נסעו לביקור בלונדון, וראו ילדים הולכים מכות כשמסביב אנשים מריעים להם. אמי אמרה: 'הילד שלי לא יגדל במדינה פראית', אז עברנו לצרפת. אבי קנה וילה עם 20 חדרים בלה-ויזינה, 11 קילומטר מפאריס".

הרסגור למד צרפתית - בנוסף לגרמנית ורוסית שכבר ידע - והתאהב מיד. בצרפת, בצרפתים ובצרפתיות. "הורי היו מיודדים עם כל מיני רוסים גולים, נסיכים ורוזנים, והיו מאוד גאים בכך. אמרתי לאבי: 'אבל אבא, עכשיו הם לא אצילים, הם שום דבר'. הוא נעלב מאוד ואמר: 'אתה לא מבין שום דבר בהיסטוריה'".

הרסגור לא נעלב. הוא ידע שביום מן הימים ההיסטוריה תעמוד לצדו. בינתיים אסף מטבעות. "היה לי אוסף של מאות מטבעות", הוא אומר, "הם היו הידידים הטובים ביותר שלי. אהבתי במיוחד לפענח את הכתובות על המטבעות בשפות השונות. זה מה שקבע את בחירתי להיות היסטוריון".

המשבר הכלכלי של 1929 פגע גם בעסקי המשפחה, וב-1933 הם חזרו לבוקרשט. הרסגור למד מהר רומנית, ועל אף שהבית היה חילוני ולא מאוד ציוני, הצטרף לתנועת נוער ציונית. "זה היה בית יהודי רק באופן תיאורטי", אומר הרסגור, "כשהיינו בצרפת, אמי והעוזרת שמו משהו על משקופי הדלתות, והסבירו לי שזה כדי שהדלת תיפתח טוב יותר. אלה היו מזוזות שהותקנו לכבוד הסבא והסבתא מרומניה, שבאו לבקר. הורי לא ידעו עברית ובחג המולד היה עץ אשוח.

"אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה החנויות של אבי נסגרו, בשל יהדותו. ברומניה היתה אווירה אנטישמית, הממשלה הפשיסטית הצטרפה לגרמניה, והתחלתי להתעניין בציונות וביהדות. עשיתי סקר שוק, ביקרתי בכל אחד מסניפי תנועות הנוער שפעלו במחתרת, גם בבית"ר. החלטתי להצטרף לשומר הצעיר. כבר אז הם טענו ששני העמים בארץ ישראל חייבים לפתור את הבעיה שלהם בשיתוף ולא בלאומנות צרת אופקים שמנוגדת לרוח העם היהודי".

הפעילות בשומר הצעיר היתה הרת גורל מבחינת הרסגור. "שלושה נערים יהודים, קומוניסטים, התחזו לציונים והצטרפו לתנועה כדי לעשות נפשות לנוער הקומוניסטי. הם עשו פעולות חבלה נגד המשטר הפשיסטי, ובין היתר הדפיסו סיסמאות נגד המלחמה על שטרות וחתמו 'החזית העממית של הנוער'. במקום לפזר את הכסף ברחוב בלילה, הם התעקשו לקנות בו עוגות, וככה תפסו אותם. ובגללם, במארס 42', עצרו את כל חברי השומר הצעיר, ודנו אותנו לעשרים שנות מאסר ועבודת פרך". את שלושת הקומוניסטים הצעירים הוציאו להורג. "הם היו בני 17", אומר הרסגור, "אחד מהם אמר לי 'בלזאק כתב 103 ספרים ואני קראתי רק שלושה, ועכשיו הורגים אותי'".

הרסגור היה כלוא במשך שנתיים וחצי. הוא עבד בבית הדפוס של הכלא ולימד קצין מהצבא הרומני אנגלית. "הוא רצה לנסוע אחרי המלחמה לקרוביו באמריקה. בתמורה הוא איפשר להורים שלי לבקר אותי. הכלא היה מפלצתי. השעשוע היחיד היה הלוויות. היו בערך 50 מתים ביום, ומנהל הכלא העדיף לקבור בגנו הפרטי, כדי לדשן את הקרקע. מה שהציל אותנו היה הפרוטקציה של הגנבים הגדולים, היהודים, שנחשבו למעמד השליט בכלא. הם התערבו לטובתנו והבטיחו לנו חיים סבירים".

יעקב בלומר, אביו של ראש המטה לביטחון לאומי עוזי ארד, היה חברו הקרוב של הרסגור בשומר הצעיר ובכלא. "הם היו ידידים ולימדו זה את זה היסטוריה, מוסיקה ושפות", אומר ארד. "אבי סיפר לי שמישל היה כל כך רזה שאי אפשר היה לשים על ידיו אזיקים. לכן לא הוציאו אותו לעבודות פרך, והוא נשאר בבית הדפוס. לאבי היה כלפיו יחס אבהי, הוא תמיד דאג לו כי מישל היה כזה אינטלקטואל, תלוש מהמציאות".

בכלא, הרסגור לימד את עצמו עברית. החברים מהשומר הצעיר הטמינו מתחת למזרן שלו עיתון עברי שהודפס כמה ימים קודם לכן בתל אביב והגיע לשם דרך אנשי הוועד היהודי בקושטא ששיחדו מלח שהפליג לנמל קונסטנצה ברומניה והיה מבריח את העיתון לכלא. שם מצא הרסגור שם עברי לקיבוץ זיקים של השומר הצעיר, שעמד לעלות על הקרקע בנגב ואליו חלם להצטרף בבואו לארץ. "תירגמתי ציטוט מפושקין: 'מזיקים תצא להבה'", הוא אומר.

ב-44', כשהיה בכלא, אביו נעצר בידי הפשיסטים הרומנים. "אחרי שאבי נאסר, אמי באה להיפרד ממני. על כל אצבע היתה לה טבעת, היא האמינה שאולי תצליח לשחד מישהו כדי לשחרר אותי או את אבי. אבל כעבור יומיים עצרו גם אותה, הצעידו אותם עם עוד 600 איש עשרה קילומטרים בלילה, ואז ירו בהם".

שנתיים וחצי לאחר שנכלא, באוגוסט 44', שוחרר הרסגור בזכות חנינה שהמלך מיכאי העניק ליהודים. "אמו הלנה, שהיתה נסיכה דנית, השתדלה בשבילנו, ואחר כך קיבלה אות חסידת אומות עולם על שהצילה יהודים. בבוקר קרא לנו מפקד הכלא: 'רבותי, אתם חופשיים'". אלא שהרסגור לא זכה עדיין לטעום מהחופש. שר רומני התנגד לחנינה, והקבוצה הועברה לכמה חודשים למחנה ריכוז במערב רומניה.

אחרי המלחמה עלו רוב חבריו של הרסגור לישראל, אך כחבר ההנהגה של השומר הצעיר, הוא התבקש להישאר ברומניה ולהכין בני נוער לעלייה. הוא אסף 3,000 חניכים שעלו איתו לארץ בשתי אוניות שיצאו יחדיו ב-48' מרומניה: "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות". אלא שהבריטים עצרו את האוניות, ו-15 אלף המעפילים שהיו עליהן נשלחו למחנות בקפריסין. שם שינה את שמו מגולדברג להרסגור. סגור הוא זהב מובחר.

משהו מיוחד

ב-49' הגיע הרסגור, סוף-סוף, לישראל. הוא היה בטוח שמהנמל הוא נוסע ישר לקיבוצו זיקים, שאליו היה מיועד הגרעין שלו בשומר הצעיר, אבל התנועה חשבה אחרת. "זה היה סקנדל", הוא אומר, "רצינו להגיע לזיקים, אבל בבחירות הראשונות, שהתקיימו כמה ימים לפני שעלינו, נמצאו בקלפי בקיבוץ חמישה קולות לקומוניסטים. בקיבוץ הארצי החליטו שאת הנפשות הרכות שהגיעו אי אפשר להפקיר לציפורני הקומוניסטים, והפנו אותנו למשמר העמק. זה מאוד העליב אותי".

הרסגור עזב את ההתיישבות העובדת בטריקת דלת ועבר ליפו. כאות מחאה הצטרף למפלגה הקומוניסטית, כתב בביטאונה "קול העם" וערך את "קול העם" ברומנית. בתחילת שנות החמישים, דרך חברו יעקב בלומר ואשתו, הכיר הרסגור את אשתו תמר, שמתה לפני חמש שנים.

כעבור כמה שנים החל להתפכח מהקומוניזם, כשלא מעט לכך תרם ביקור בשליחות עיתונו במוסקבה ב-57'. בערך באותה תקופה התחיל ללמד היסטוריה בתיכון עירוני ד' בתל אביב. "המנהל היה מפא"יניק ולא כל כך התלהב ממני בגלל, שהייתי קומוניסט", סיפר. בזכות העבודה בבית ספר, החל בתחילת שנות השישים הרומן של הרסגור עם האקדמיה. "היתה לי תלמידה שהיתה קשורה לפרופ' צבי יעבץ וסיפרה לו עלי. הוא הזמין אותי והציע לי לנסוע לפאריס לעשות דוקטורט. זה די הפתיע ושימח אותי".

פרופ' יעבץ, ממקימי אוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל במדעי הרוח, זוכר את הפגישה עם הרסגור. "הוא עשה עלי רושם גדול כשלימד בתיכון", הוא אומר. "הוא התחיל ללמוד לתואר ראשון אבל אחרי שנה הענקתי לו את התואר. האוניברסיטה נתנה לו מלגה ושלחתי אותו לסורבון לעשות דוקטורט ד'אטה (של המדינה)". זהו תואר ייחודי לצרפת, ששם דגש על מחקר מעמיק ונחשב ליוקרתי בהרבה מדוקטורט רגיל.

למה דוקטורט ד'אטה?

"דוקטורט רגיל היה נותן לו משרת מרצה בכיר. רציתי לתת לו פרופסורה. הרגשתי שיש בו משהו מאוד מיוחד. כשהוא עוסק בסוגיה הקשורה להיסטוריה של עם מסוים, הוא לומד את השפה שלו ביומיים, כי הוא חייב להבין הכל לעומק".

ב-66' הוא נסע עם משפחתו, אשתו ובתו ניבה, לפאריס. בסיום התואר, ממשלת צרפת הוציאה לאור על חשבונה את עבודת המחקר. במקרה של הרסגור, היה מדובר בארבעה כרכים ("שלחתי להם עשרה אבל הם צימצמו"). הרסגור היה הזר הראשון והישראלי היחיד שעשה את התואר עד כה, ואפילו בהצלחה יתרה. הצרפתים אפילו הציעו לו אזרחות צרפתית, אך הוא ויתר עליה. נושא הדוקטורט היה "מועצת המלך של שארל השמיני ולואי ה-12 בין 1485 ל-1518".

את מי זה מעניין?

"זה מסביר את מוקדי הכוח והפוליטיקה של האוליגרכיה, והם נכונים לכל מקום וזמן. הצטערתי שקיבלתי את הדוקטורט. רציתי להמשיך לחקור. בין היתר מצאתי חומר עצום על יהודי פאריס במאה ה-14, ששכרו את שירותיו של עורך דין ולחמו במלכה שרצתה לשדוד את כספם".

ומה קרה להם?

"למרות העורך-דין הם גורשו מן העיר".

המוט של קתרינה

אחת החוויות המסעירות בפאריס, חוץ מהיין ועשן הסיגריות, היתה מרד הסטודנטים שפרץ במאי 68'. "הסטודנטים הוציאו מהפנתיאון את ארונו של הקרדינל רישלייה (מראשי השלטון המלוכני במאה ה-17) ורצו לזרוק אותו לנהר הסיין. התנגדתי לכך בכל תוקף", הוא מספר, "אמרתי להם שזו בושה שלא משרתת אותנו וממילא זה רחוק מהלשכה של דה-גול וחבל על המאמץ. דניאל כהן-בנדיט (דני האדום), לא רצה לדבר איתי ברגע ששמע שאני ישראלי. הוא רצה להיות צרפתי או גרמני אבל לא יהודי ולא סבל ישראלים". בסופו של דבר, בתום הוויכוח בפנתיאון, הצליח הרסגור למנוע את השלכת הארון.

הוא חזר לארץ למסלול האקדמי שטווה בשבילו יעבץ באוניברסיטת תל אביב, והתפרסם בקרב הסטודנטים בידענות המופלגת שלו. הרסגור הפך למרצה מבוקש בשל נטייתו להדגיש את מה שנראה לכאורה בלתי רלוונטי, לספר אנקדוטות במקום ללמד תאריכים ותהליכים ובשל חיבתו המיוחדת לממזרים של האצולה הצרפתית. "היסטוריה בלי סיפורים זה כמו אוכל בלי רוטב", הוא אומר, "דרך הסיפורים הקטנים מאחורי הדמויות שעשו את ההיסטוריה, אפשר ללמוד על התהליכים הגדולים".

למשל?

"איך יודעים ששארל השמיני היה טיפש? הוא מת מדלת: לא ראה שהדלת נמוכה ונכנס ישר עם הראש במשקוף. ואיך יודעים שאביו, לואי ה-11, היה חכם? הוא הקים צבא חזק וכשנשאל למה הוא צריך צבא חזק, השיב 'כדי לא להשתמש בו'".

ב-83' התחילה בגלי צה"ל תוכניתם המשותפת של אלכס אנסקי והרסגור, "שעה היסטורית", המשודרת עד היום מדי שבוע ביום שישי בשבע בערב. כל תוכנית עוסקת בנושא היסטורי אחר. אחד הפרקים החביבים על אנסקי נקרא "השרביט והמיטה". "מה עשו בחדרה של קתרינה הגדולה מוט עץ ארוך מצופה בפוליטורה ופתח סודי מוסתר בתקרה?" הוא תוהה, "הרסגור סיפר שלשכתו של אחד מאנשי המשמר הקיסרי היתה מעל לחדרה של קתרינה ובלילה הוא היה מחליק על המוט מהפוליטורה היישר למיטתה".

"קתרינה הגדולה ראתה קצין יפה תואר בשם גריגורי אורלוב", ממשיך הרסגור, "ואמרה למשרתת שלה להביא אותו אליה, בעיניים עצומות. הקצין חשש אבל נעתר, ובא למיטה שעליה שכבה גברת עירומה. למחרת היתה חגיגה והוא הבין שזו היתה הקיסרית. התוצאה היתה שהוא הפך לאחד האנשים העשירים ברוסיה. יורשיו של אורלוב במיטתה של קתרינה תמיד התגוררו בדירה מעליה".

הקשר בין אנסקי להרסגור החל שנים קודם לכן, בפינה שהיתה להרסגור בתוכנית הדגל של אנסקי, "7:07". "הוא היה שנון וקל דיבור וזה עשה אותו לאיש רדיו ממדרגה ראשונה", אומר אנסקי. "הוא תמיד היה זמין בשביל גלי צה"ל כדי להשיב לשאלות אקטואליות. אם מישהו אמר בכתבה שכל הסכמי השלום נחתמו תמיד אחרי מלחמה, אמרנו שליתר ביטחון נשאל את הרסגור, והוא אמר, לא נכון, היו הסכמי שלום שנחתמו בלי קשר למלחמה. הוא ידע הכל עוד לפני האינטרנט, אז בשביל תחנת שידור זה היה נכס".

הכימיה שנוצרה בין אנסקי להרסגור מאחורי המיקרופון היתה רוויה ביין ואוכל. "היינו פותחים שולחן גדול", אומר אנסקי, "היו שם בשר, ביצים, מלפפונים חמוצים ויין טוב. זה השרה אווירה של נינוחות. לפעמים הרגישו שאנחנו אוכלים ואז היה צריך להקליט מחדש". הם עשו יחד 420 תוכניות. ב-2005 אנסקי פרש מגלי צה"ל, ערן סבאג החליף אותו, וכבר שלוש שנים מגישה את התוכנית ליעד מודריק.

היסטוריה ילדותית

הנינוחות והקלילות של הרסגור ואנסקי והעדפתם לסיפורים פיקנטיים, הביאו לתוכנית יוקרה סמי-אקדמית והרבה מאזינים. אבל בשל כך, יש פרופסורים באוניברסיטת תל אביב - שהעדיפו שלא להזדהות - הטוענים שהרסגור מעגל פינות, פופוליסט. אנסקי מתקומם על כך. "אני חושב שהאקדמיה צריכה למחוא לו כפיים", הוא אומר. "הקנאה מעבירה אותם על דעתם כי הוא מצליח לעשות את מה שהם לא. 'איך אפשר לגמור את גריבלדי ב-45 דקות?' שואלים הפרופסורים, ואני מסכים, אבל אולי בזכות 45 הדקות האלה, יבואו יותר תלמידים לחוג להיסטוריה".

פרופ' דוד כ"ץ מהחוג להיסטוריה אוניברסיטת תל אביב פגש את הרסגור כשהגיע לאוניברסיטה ב-78' מאנגליה. "הוא היה שונה מהפרופסורים היקים הזקנים שלימדו בחוג, הוא היה יותר דומה ליעבץ, ידע לספר סיפור כמוהו. אבל הוא לא רק מספר סיפורים, יש לו תשתית ורקורד במובן הייקי, המעמיק והמשעמם ביותר של המלה. הוא מאוד רציני ולדוקטורט שלו יש תרומה חשובה למחקר. היום אין יותר אנשים כאלה".

ואף על פי כן, חושבים הקולגות שלו באקדמיה שהדרך שבה הוא מתייחס להיסטוריה היא מוזרה במקרה הטוב, וילדותית במקרה הרע. "אכן לא שגרתית", אומר יעבץ, "אבל הדרך שלו מעניינת והאנשים באקדמיה אומרים את זה מקנאה. ולא פלא".

"האקדמיה מלאה מטומטמים", אומר פרופ' צבי רזי מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, "מה זה חשוב מה האקדמיה חושבת? הדוקטורט שלו הוא עבודה מונומנטלית. הדברים שהוא עשה אחר כך פחות חשובים, אבל ככה זה אצל כל פרופסור אחרי שהוא מקבל את הפרופסורה. הסטודנטים אהבו אותו בגלל שהוא ידע לספר סיפורים והיה מצחיק".

פרופ' שלמה בן עמי חושב שהרסגור הוא היסטוריון גדול שאוהב גם את הסיפורים הקטנים והעסיסיים. "הדוקטורט מהסוג שהוא עשה", אומר בן עמי, "הוא פריבילגיה של מוחות גדולים. יש לו גישה פשטנית לפוליטיקה, בעיה שממנה סובלים פוסט-קומוניסטים רבים, אבל זה לא מפחית משיעור קומתו כהיסטוריון, למרות שבשבילו ההיסטוריה הרבה פעמים היא גם שעשוע, לא שונה בהרבה ממשחק מחשב לילדים".

להרסגור אין דעה טובה על פוליטיקאים חיים, ובמיוחד לא על הפוליטיקאים החיים בקרבנו. "היתרון שלי, שהפוליטיקאים שלי כולם מתים", הוא אומר, "ובבית המלוכה שלנו המלך הוא עירום. כבר היה כזה במלכות הראשונה שלו והוא וממשיך בזה גם עכשיו. האידאולוגיה שלו מנוגדת לכל מה שהגיוני".

ומה כל כך יפה בהיסטוריה?

"שאתה מחזיר אנשים מתים לחיים. זה כמו הולדה".

ומה הקשר בין היסטוריה כפי שהיא מסופרת לבין מה שקרה באמת?

"ההיסטוריה היא האמת האמיתית והיחידה".*



הרסגור עם אלכס אנסקי ב-2004. שנון וקל דיבור


הרסגור עם הוריו ורה ובוריס בחופשה בצרפת ב-1931. הספיק להיפרד מאמו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו